"במשך שנים הייתי רואה אותה הולכת על הכביש… היו סיפורים שהיא לא מסכימה שיצלמו אותה, היא לא אוהבת. אז ארבתי לה. יריתי צרור תמונות, התקפלתי למכונית ונעלמתי", אמר ניר פישמן, כשסיפר על תמונות של אישה שצילם כשהיה נער. ב-2017 הוא החליט להחיות אותן והעלה את התמונות לקבוצת הפייסבוק של תושבי נהריה, אבל הוא מעולם לא שיער שאותה אישה מסתורית תעורר סערת תגובות ושיתופים מאנשים שלהם דבר אחד במשותף: כולם ראו אותה, אך הם אינם יודעים מי היא.
"היא הייתה ניצולת שואה, וכל משפחתה נרצחה. היא צועדת, כדי לשכוח", נכתב עליה. "היא אף פעם לא עלתה על רכב, גם כשהציעו לה טרמפ. היא נדרה נדר, מאז שבנה שהיה חייל ובעלה נהרגו בתאונת דרכים", כתב אחר. "הבן שלה נהרג בתאונת דרכים, וכך חלתה במחלת נפש". "היו לה תחבושות בכל הרגליים, אין יום שהאישה לא צעדה". "בסוף נדרסה וסיימה גם על הכביש". "היא עשתה זאת כדי להיהרג".
תגובה אחר תגובה, ניסו תושבי נהריה להסביר את מניעי האישה האלמונית בעקבות פוסט ויראלי בפייסבוק 40 שנה מאוחר יותר. בקבוצה של תושבי נהריה, האישה שצעדה משנות ה-60 עד שנות ה-80 ואז נעלמה כלא הייתה, הפכה לאגדה אורבנית.
זה פוסט שחוזר על עצמו, שוב עם התמונה שצילם פישמן. "מישהו יודע מי זו?". ושוב, תוך שניות, נהר התגובות לא איחר להגיע. כולם זוכרים אותה. "לעולם לא הצליחה להתאושש ממות בנה. ביקשה ללכת בעקבותיו". "הוא היה חייל עם מוות טרגי"; "סיפרו לי שהבן שלה היה קבור בבית העלמין הצבאי בחיפה". "בשלב מסוים גם בעלה הצטרף אליה".
חלק מהמגיבים מפנים לפוסט המקורי שהעלה פישמן עצמו ב-2017. ושם, בין התגובות, מופיעה תגובתו של עוזי קרן. "היא הייתה השכנה שלי. גרנו באותו הבניין". החלטתי לפנות אליו. "את מדברת על האישה שהייתה הולכת ברגל? אשתו של ד"ר שר?" הוא השיב מיד. היה זה קצה חוט ראשון שבעקבותיו נפרמו המיתוסים וסיפקו הצצה לצורך האנושי באגדות אורבניות ותיאוריות קונספירציה.
יום אחד נעלמה
"אין תושב ותיק בעיר שלא הכיר את ורה. ורוניקה שר היה שמה המלא", הוא סיפר בשיחת הטלפון, וכך מתגלה בפעם הראשונה שמה של הדמות המסתורית. "הגרסה הפופולרית היא שאיבדה בן שהיה טייס ונהרג, ומאז נדרה נדר, שתעלה לקברו יום יום ויהי מה. צועדת בכובע ונעלי ספורט. מלבד 'שלום' כשהייתה יורדת במדרגות, היא לא החליפה מילה עם אף אדם. יום אחד פגעה בה מכונית, משום שהייתה צועדת בכיוון הנגדי לתנועת כלי הרכב. זו הייתה טרגדיה של אישה ערירית שלא הזיקה לאף אדם, כשיום אחד היא פשוט נעלמה, כמו כלב בודד", הוא מתאר. "אבל אני ממליץ לך לשאול את שוש", הוא נזכר, "הדיירת הותיקה ביותר בבניין. אם שוש לא תדע, אף אחד לא יידע".
שיחה עם אותה שוש מגלה כי גם היא לא החליפה מילה עם ורוניקה. "אני לא יודעת איך הוועד גבה מהם כספים, כי מעולם לא נכנסו אליהם הביתה. למען האמת, כאשר דלת ביתם כן הייתה נפתחת, היה יוצא ריח מאוד לא נעים, כך שלא ניתן היה לעמוד שם יותר ממספר שניות", אמרה שוש והוסיפה עצה ידידותית: "לא תמצאי מידע. תמצאי נושא אחר".
למרות היעדר התקשורת עם שכניה ושאר תושבי העיר, בכל זאת נפוצה השמועה בנהריה שמדובר בניצולת שואה מהונגריה. בין התגובות לאותם פוסטים ויראליים מופיע קישור לאתר מצבות, ושם מופיעה התמונה של קברה כשעליו חרוטות המילים: "ורוניקה שר. בת אדולף אברהם. בעלך ד"ר שר אהרן, נישארתי לבד… szerettelek es szeretlek". אלו המילים שד"ר אהרן שר, בעלה, בחר להנציח על קברה. המילים היו בהונגרית: "אהבתי אותך ואני עוד אוהב אותך".
כשכל פיסת מידע נשענת על שמועות, התחנה הבאה היתה קבוצת הפייסבוק "שורשים הונגריים". פרסמתי את המידע שהשגתי עד כה בתקווה שאמצא עזרה ממי שמכיר אותה. כך הופיע לראשונה קובי דסקל, בין התגובות, כשהוא ממטיר עובדות רבות על אישה שעד לפני רגע הייתה דמות ללא פנים. הוא ציין שוורוניקה עלתה לארץ בשנת 1964 יחד עם בעלה ואמה, ארנקה אונגר. דסקל גם יודע לציין את שנת הלידה של האם, שנת הפטירה של האב ועוד הרבה מידע אודות הדורות הקודמים של שני הצדדים במשפחה. בשלב זה ברור כי רק אדם שמכיר אותה יוכל לדעת את כל זה.
"אני גנאולוג חובבן", הוא עונה לפנייתי בפייסבוק, "אבל מסתדר טוב עם הונגריה". כשההתכתבות ממשיכה, דסקל מתגלה כמעיין מידע שופע – תעודות לידה, נישואים ופטירה, וגזרי עיתונים ישנים בהונגרית. כשהוא נשאל מדוע הוא עושה זאת, תשובתו פשוטה: "אמא שלי ביקשה ממני לחקור על המשפחה שלה ומשם כבר נשאבתי. הבנתי שיש משפחות שפשוט אין עליהן תיעוד, ואם זה גורם למשפחות לפשפש בעבר, אז אני עשיתי את שלי. זה הרווח שלי".
אחרי השיחה שלנו, הוא ממשיך לשלוח פיסות מידע, ואז הוא שולח קישור לאתר ניצולי שואה – ששם מופיע שמה: ורוניקה אונגר, בתו של אדולף (אברהם) אונגר וארנקה בלאו אונגר. מתחת לשמה, מופיעה כתובת מגוריה המקוריים: קירלי 14, בודפשט, הוגנריה.
"שווה לך לבדוק אם זה בית כוכב צהוב", מייעץ שי פוגלמן, עיתונאי "הארץ" וקולנוען, יוצר הסרט על ניצולי הונגריה ששודר בכאן 11, "יומני בודפשט", שולח קישור לאתר רשמי עם מפה. "השואה בבודפשט הייתה ייחודית", מסביר פוגלמן, "את צריכה להבין שהיהודים רוכזו כולם ב-1,800 בניינים ליהודים בלבד בתוך העיר. זה היה כמו מאות גטאות עצמאיים, מהם אסור היה לצאת רוב שעות היממה. רק לקראת סוף המלחמה התחילו לרכז אותם בגטו אחד".
הבדיקה אורכת זמן, תוך השוואת המפה המודרנית של גוגל לצד המפה הישנה, אך לאחר זמן לא קצר, לבסוף הבניין נמצא. זה אכן בניין צהוב.
"מדובר בבניינים שכבר עמדו לפני כן, אך יועדו מאותו רגע למגורי יהודים בלבד", מסביר פרופ' פרנץ' לאצ'ו, מומחה ליהודי שואת הונגריה. ״תחילה נוצרו שני גטאות. האחד היה "הגדול" מה שנקרא, והשני הבינלאומי. רחוב קירלי, שבו גרה ורוניקה, היה באמצע הגטו הגדול".
ורוניקה היתה בת 12 כשנכנסה לגטו. "המשפחות שנכנסו לגטו הורשו להכניס עד 50 קילו בלבד של רכוש, ובבניינים הצהובים היה שני מ"ר לאדם. אז תארי לך דירה של 20 מ"ר, שחיים בה עשרה אנשים בממוצע. אין לאף אחד מהם פרטיות אמיתית, זה בלתי אפשרי. יש צפיפות לא נורמלית", אומר לאצ'ו, משתהה ומתיישר, חושב לרגע, ומוסיף: "עכשיו מה שמעניין לברר, זה אם ורוניקה חיה באותו בניין עוד לפני, או שהוצבה שם עם משפחתה בזמן השואה. אם האדם הצליח להישאר בביתו, הוא זכה לשמור על רכושו. זה קרה לכמה אנשים באזור, ש'זכו' להישאר במיטתם, אבל עדיין תוך כדי שהם חולקים את ביתם עם עוד עשרה או עשרים אנשים".
נראה כי ציר הזמן חולף מול עיניו של לאצ'ו כשהוא ממשיך לשלוף עובדות נוספות מראשו. "לא הייתה אספקה, וכדי להשיג אוכל או מים היה צריך להסתכן בלצאת החוצה. חיילי הצבא האדום שנלחמו נגד הנאצים, לא ממש הבחינו בין האנשים ההונגרים היהודים או הנוצרים, וגם לא כל כך שינה להם להבחין. לכן כולם היו נרדפים, מוטרדים ונאנסים. להיות נערה יהודייה הונגרייה באותה התקופה… זה מסובך מאד", הוא אומר ואז מוסיף: "חשוב לזכור, רוב הניצולים מהונגרייה היו מבודפשט. לכן, אם לא היית מבודפשט, הסיכויים שלך מלכתחילה לשרוד היו מאד מאד נמוכים. גם בשלב מסוים כבר לא היה מקום בגטאות בבודפשט, ולכן היו צריכים לשלוח אותם מחוץ לבודפשט. אז שלחו אותם לאושוויץ".
פרנץ' לאצ'ו, פרופ' משנה מומחה ליהודי שואת הונגריה: "צריך לזכור שבשואה שינעו אנשים במקומות סגורים וצפופים. לפעמים, אתה לא רוצה לחזור לזה בכלל, והדרך שלך להישאר חזק, היא להתרחק מהטראומה"
לבסוף, כשפרופסור לאצ'ו נשאל על הצעדות של ורוניקה ואם יש קשר להיותה שורדת שואה, הוא משיב "בהחלט. זה די נפוץ לניצולי שואה לפתח התנהגויות כפייתיות, כדרך להתמודד עם הטראומה שלהם. אולי עבורה, ההליכות הארוכות היוו דרך לשליטה בחייה, מכיוון שהרבה דברים אחרים היו חסרי שליטה בזמן השואה. יכול גם להיות שהיא הרגישה חופשייה כשהיא יכלה פשוט להתהלך לאן שהיא רוצה, ללא גבולות".
כשנודע ללאצ'ו שוורוניקה פשוט סירבה לעלות על כלי תחבורה, הוא מרים גבה בחיוך. "יכול להיות שהיא פחדה מדברים שהזכירו לה את עברה", הוא מדייק ומהנהן, "צריך לזכור שבשואה העבירו את האנשים במקומות סגורים וצפופים. לפעמים, אתה לא רוצה לחזור לזה בכלל, והדרך שלך להישאר חזק, היא להתרחק מהטראומה".
״חשבתי שהיא משוגעת״
הפוסט בקבוצה ההונגרית המשיך לצבור תאוצה, אבל אז הופיעה שושי קאראמן, וטענה לקשר דם. "היא היתה בת דודה של סבי", היא מגיבה, "שניהם ניצולי שואה. היא הייתה מהנדסת בניין, וצעדה בכל יום לחיפה. הבגדים היו לרוב יד שניה והם תמיד נתלו עליה, כמו שק. היא הייתה קושרת אותם בחבל. היא די השתגעה בתקופת המחנות, וזה יצא לידי ביטוי בהליכה שלה, ובכל מיני דברים אחרים. היינו עוזרים לה לפעמים, אבל היא לא רצתה שנבוא לבקר. שלא נראה את הבית. בתור ילדה חשבתי שהיא משוגעת".
כך, בתגובה אחת, לראשונה מתגלה המקצוע של ההולכת – מהנדסת בניין. השאלה המתבקשת היא אם היעד המסתורי הוא למעשה הליכה יומיומית למקום עבודתה? חשוב להתעכב על המרחק מדירתה ברחוב הכרמל בנהריה ועד לעבודתה באזור הצ'ק פוסט בחיפה. הליכה בת כחמש וחצי שעות בשולי הכביש.
עובדה אחת ברורה: ורוניקה גמעה קילומטרים על גבי קילומטרים מדי יום. כשבוחנים את השמועות, האגדות והמיתוסים שצמחו סביבה, נראה כי השילוב של אישה מבוגרת ומרחק אדיר תפס את הדמיון. איך ולמה שמישהי תעשה זאת?
"אמנם עבדתי עם ורוניקה במשך תקופה קצרה, אבל יש לי מה להוסיף". כך פתחה לאה רובינזון את שיחת הטלפון, לאחר שהגיבה לאחד הפוסטים הויראליים וסיפקה שהן עבדו יחד. "היא הייתה אישה מאד לא תקשורתית. הזויה כזאתי, בעולמה. ההליכות שלה לא היו נראות לי הגיוניות. היא הייתה מגיעה למשרד עם בגדים שלא מתאימים להליכה. זה יכול היה להיות סנדל עם עקב קטן, תיק על הגב, מטפחת על הראש.. כאילו יצאה לעיר, לא לצעידה. אבל אז היא הייתה מגיעה כל יום לעבודה מיוזעת. אבל זה לא הכל, זה לא הסיפור".
גם רובינזון נזכרת בפרטים תוך כדי דיבור, ואז הזיכרון קולח. "עבדתי במשרד עציון, תחת ארנולד עציון, ברחוב פייגין 1 במרכז הכרמל. כשאני הגעתי, היא כבר עבדה שם. היה איזה סיפור של כשל תכנוני, לפי מה שסיפרו לי. הייתה קריסה של תקרה במלון בכרמל, מלון דן פנורמה. אלו היו שמועות, לא ידוע לי אם נכונות או לא. אבל יכול להיות שבעקבות זה היא פוטרה. היא באופן יום יומי פנתה למשרד שיקבלו אותה חזרה, והיא סורבה. ואז יום אחד זה קרה״.
״היא פשוט הגיעה למשרד מוקדם בבוקר, התיישבה על אחד השולחנות, ואמרה ׳אני עובדת פה!'. לא אמרנו דבר, כי מי אנחנו שנגיד למישהי שכמהה לחזור לעבודה ללכת הביתה? כשהבוס הגיע הוא שלח אותה הביתה״
״היא פשוט הגיעה למשרד מוקדם בבוקר. התיישבה על אחד השולחנות, ואמרה ׳אני עובדת פה!'. לא אמרנו דבר, כי מי אנחנו שנגיד למישהי שכמהה לחזור לעבודה ללכת הביתה? כשהבוס הגיע הוא שלח אותה הביתה. הסביר לה שכבר לא צריך עובדים. כמה פעמים אפשר לבוא וללכת ולבוא וללכת, עד שמחליטים להתיישב ולא לזוז יותר?" היא חושבת בקול.
שניים לטנגו
"אני עבדתי עם אהרון באותה מעבדה במשך עשרים שנה, ואם הבן אדם הוציא שתי מילים במשך עשרים השנים האלו, זה הרבה", מספרת שוש שרון, שעבדה במכון תמ"י לצד ד"ר אהרון שר, בעלה של ורוניקה, שסבל מקשיים חברתיים משלו. "הוא לא דיבר עם אף אחד, הוא היה מאד מתבודד, מאד משונה.. כולם אמרו שעבר עליו משהו. קצת משיגנע כזה. אי אפשר היה לפנות אליו. ישר היה מתעצבן, מתחיל לרעוד ולגמגם. אבל הוא היה איש מדויק בעבודתו. יושב שעות וכותב את הכל מסודר. ידענו שהתמיסות שלו מדויקות להפליא. אבל, הוא לא ישב עם אף אחד, אף פעם".
הזיכרון של אהרון נותר חד עבורה. "ד"ר שר היה הולך עם הידיים בתוך הכיסים, תמיד עם אותה החליפה, החולצה הלבנה והעניבה, אני ממש יכולה לדמיין אותו מולי", היא אומרת ונשמעת כמי שחושבת בקול רם, "ככה היה מגיע יום יום לעבודה. הרבה פעמים רצו לפטר אותו ולחצו שלא, כי הוא היה מסכן בגלל מצבו הנפשי. אבל הוא היה מרוצה. עשה את עבודתו, וידע שיש לו לאן להגיע בכל בוקר".
ומה לגבי אשתו ורוניקה?
"ידענו שיש לו אישה. היו אירועים במכון שהוא היה מגיע אליהם איתה. הוא היה אומר 'אשתי' עם עברית קשה כזו, מבטא הונגרי כבד. היא ביקרה פעם או פעמיים אולי בחברה. הייתה מגיעה ברגל. הרי מכון תמ"י זה באמצע המסלול שלה", משחזרת שרון ונזכרת גם בשמועות. "כשהיינו שואלים את אהרון לגבי ההליכות, הוא היה מחייך. זה היה מוזר לכולנו אבל הוא לא נתן לנו תשובות. אנשים מיעטו לדבר איתו, ולא ניסו להתקרב אליו יותר מדי. נתנו לו לנשום ולחיות בשקט. פעם אחת אני זוכרת שורוניקה נפצעה באחת מהליכותיה, ואזרנו אומץ לשאול אותו מה קרה. מה שלומה. והוא? בדיוק כמו שחשבנו – לא סיפר לנו כלום. רק חייך. חייך, והלך".
"וואו, אני הולכת לספר למשפחה, נראה לי שאני מוצאת כאן עוד קרובי משפחה", כתבה קרן אור סוקורוי על הפוסט בקבוצת ההונגרים. בשיחת הטלפון איתה, היא מתרגשת ומשתפת שהיא נכדתו של יוסף סוקורוי, בן הדוד של אהרון שר. "הם היו בתוך עצמם בעיקר. אנשים שחיו בתוך עצמם. הרבה מיוצאי השואה היו כך. זה או שאתה יוצא חזק וממשיך את החיים, או שאתה משתגע".
כשהיא נשאלת על ורוניקה, גם היא יודעת לספר על העניין המוגבר בצעדות. "מהסיפורים במשפחה, גם בקיץ, חורף, סתיו, אביב, או במזג האוויר הקשה ביותר, היא הייתה הולכת. היא לא הסכימה אף פעם לנסוע באוטובוס או ברכב ולא שום דבר. תמיד הלכה ברגל".
כשהשיחה ממשיכה, עולה לראשונה השאלה מה קרה לבנם. "ראיתי באמת שאנשים הגיבו שהיה להם ילד שנפטר או נהרג. אנחנו לא יודעים על זה. אנחנו ידענו שמעולם לא היו להם ילדים", היא אומרת בביטחון וחושפת עוד חור בשמועות, עוד אגדה שאינה מבוססת. "אבל אני ממליצה לך לשוחח עם דודה שלי, רחל גריינר. היא הכירה אותם היטב".
רחל גריינר היא בתו של יוסף סוקורוי. אותו ואת משפחתו הכרתי עוד לפני השיחה עם קרן אור, בזכות קובי דסקל, שגילה את עץ המשפחה השלם של ד"ר אהרון שר והכין אותי להיות ערנית אם שמותיהם יופיעו בתגובות. "שניהם היו מוזרים" פותחת רחל גריינר בשיחה, "הם לא ידעו כמעט עברית. הם עלו מהונגריה ב-1964 כתיירים, ולא חזרו. זו הייתה הכוונה שלהם מלכתחילה כנראה, כי אז לא נתנו להם לצאת מהונגריה בשנים האלה".
כשרחל נשאלת על הליכותיה של ורוניקה, היא ממהרת להפריך את השמועות. "היא אהבה ללכת, וגם הוא הלך איתה הרבה. אבל מדי פעם הם היו מגיעים בסופי השבוע ברכב לבקר אותנו בפרדס חנה. הם היו קמים בשישי בבוקר מוקדם, ובשמונה או תשע כבר היו אצלנו. למחרת כבר בשעה ארבע היו נוסעים. ואנחנו תמיד היינו אומרים להם, 'אבל לאן אתם ממהרים?', הרי נהריה זה רחוק. והם נסעו. היה לנו משונה שהם תמיד נסעו כל כך מוקדם. אבל לאן? למי?".
כששאלתי את רחל אם היה להם בן היא מיד מגלה בקיאות בשמועות וממהרת להזים אותן. "באחד הפוסטים כתבו שהיה להם ילד, וזה לא ידוע לנו. אנחנו יודעים שלא היו להם ילדים, אף פעם". לקראת סוף השיחה, אני שואלת אם יש ברשותה במקרה תמונות של אהרון. "של אהרון? בטח שיש! וגם של ורוניקה. הצטלמנו אצלנו בפרדס חנה. תרצי שאשלח לך?".
דמות, עם פנים.
רק בשלב זה אפשר היה להתחיל לשרטט קווים לדמותה של שורדת השואה. ורוניקה אונגר נולדה בשנת 1931 בבודפשט, לאם אורנקה בלאו אונגר, והאב אדולף (אברהם) אונגר. אביה של ורוניקה היה סוחר במוצרי עור ואופנה. שלושתם שרדו את השואה. אדולף נפטר ב-1960 בבודפשט. ארבע שנים לאחר מכן עלו לישראל, תחילה כתיירים, ורוניקה שר, בעלה אהרון, ואמה של ורוניקה, אורנקה אונגר. הם לא התכוונו לעזוב.
אורנקה אונגר מתה ככל הנראה בגיל 90, לאחר שהתגוררה עם הזוג שר ברחוב הכרמל 30, שכונת אוסישקין, נהריה. אחת המגיבות בפוסט בפייסבוק טענה כי זכרה את הרגע: "אמה נפטרה בגיל 90 במיטתה, ואבי עזר לה להוריד אותה לאמבולנס. הבת לא הסכימה שיקחו אותה".
מול בית העלמין בנהריה נמסרו פרטי מקום הקבורה של ורוניקה וד"ר אהרון שר, שקבורים בנהריה. גם אורנקה אונגר אותרה, וקבורה גם כן היא בבית העלמין בנהריה. במקצועה היא אכן עבדה כמהנדסת בניין במשרדי עציון בחיפה. בעלה, ד"ר אהרון שר, היה כימאי ועבד כל חייו במכון תמ"י, בעוקף קריות.
אגדה אחת, לפיה ורוניקה נדרסה באותו כביש כמו בנה, היא שגויה פעמיים. לזוג לא היו ילדים מעולם, והיא לא מצאה את מותה על הכביש. ורוניקה שר מתה בשנת 1997 בחג הפסח, בגיל 66, כמה שנים לאחר שנפלה בביתה ושברה את ראש עצם הירך. לאחר הנפילה היא הועברה לבית אבות ותיק בנהריה ומאוחר יותר נפטרה שם. כשנתיים לאחר מותה, בשנת 1999, נפטר בעלה ד"ר אהרון שר.
לא ידוע אם היו לה אחים מלבדה. אביה, אדולף, הוא זה שרשם את משפחתו כניצולי שואה, אך לא תיעד אחים נוספים. ורוניקה נולדה עשר שנים לאחר שהוריה התחתנו, ב-1921. לאף קרוב משפחה לא ידוע על אחים נוספים, אך אם היו, קרוב לוודאי שלא שרדו את השואה.
הבן הפיקטיבי והסוף האדיפלי (שלא היה)
סיפורה של ורוניקה שר מעניין בישראל 2024 דווקא בגלל שהיא ממשיכה להצית את הדמיון הקולקטיבי. איך קורה שאלפי אנשים, מערים שונות, מדברים ביניהם ומאמינים כולם לגבי סיפור חיים בדיוני לגמרי? איך מתעצבת לה אגדה אורבנית על אישה שהולכת לעילוי נשמתו של בן שנפל? מדוע חשבו שנדרסה ומצאה את מותה על הכביש? למה שיאמינו שיעד הליכותיה היה קברו של בנה, שלא נולד מעולם?
שאלות להן מציע המחקר מספר תשובות אפשריות. בקרב חוקרים שמועות הן "הצהרות מידע" לא מאומתות או רלוונטיות, שמתעוררות בהקשרים של אי בהירות, סכנה או איום פוטנציאלי. השמועות עוזרות לאנשים להבין ולנהל סיכונים. הן עולות בהקשרים של מצבים שהם דו-משמעיים, מאיימים או מעורפלים, בהם אנשים מרגישים צורך פסיכולוגי בהבנה או בביטחון, כדי להשתלט על האיום. השמועות עושות סדר בכאוס ומספקות תחושה של שליטה על מציאות שאינה נשלטת. רכילות היא המשך ישיר של התופעה בכך שהיא עוזרת לאנשים ללמוד מידע חברתי חשוב על אנשים אחרים בקבוצה, ולעקוב אחר מספר גדול יותר של אנשים ללא קשר אישי איתם.
אגדות אורבניות הן נקודת הקצה של אותה תופעה. אלה סיפורים על אירועים חריגים, הומוריסטיים או טראגיים, לעתים עם השלכות מוסריות. האגדות צצות בהקשרים שבהם משמעות נוצרת באמצעות סיפורים. לרוב האגדות מספרות על דברים שקרו, או "אולי" קרו. הן מעבירות לעתים קרובות שיעורי מוסר ומתמקדות בפחדים, אזהרות, איומים והבטחות.
האם יכול להיות ש"ההולכת" פשוט הייתה סתם אישה קצת מוזרה שאילצה את אנשי נהריה להמציא סיפור מעורר השראה שישקיט את האיום שהיא חוללה בדמיונם?
האם יכול להיות שורוניקה היא בסך הכל ניצולת שואה שעברה לא מעט ומצאה נחמה בהליכותיה? ייתכן שתחזוק בית בארץ לא מוכרת, טיפול באם מבוגרת, ניסיון להתפרנס ולשמור על מערכת יחסים ברקע חוויותיה הקשות היו כבדים מידי עבור נפשה? האם פיטוריה מהמשרד לא היו כה אכזריים, אך המשמעות השלילית שייחסה להם ייסרה אותה?
האם גם ברגעים אלה יש בחוץ עוד הולך או הולכת שרק מנסים להעביר את חייהם בנחת, ולשרוד?
הכתבה הוגשה במסגרת סדנה בחוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה בהנחיית נתנאל שלומוביץ