בתחילת החודש פרסם כתב ״הארץ״ משה גלעד כתבה על ביטול אירועי ״לילות רמדאן״, הסיורים המשותפים ליהודים וערבים שהפכו למסורת ותרמו רבות לקירוב לבבות בין האוכלוסיות. אילנה הרמתי, מנכ״לית ״דרכים שלובות״, הארגון שיזם והפעיל את הפרויקט, הסבירה בכתבה בעצב כי "מפגשים ממשיים וביקורים קבוצתיים בישובים, פשוט לא אפשריים עכשיו. זה מורכב ורגיש".
אלא שדווקא אל מול האמירה של הרמתי חשוב לומר: היום, יותר מתמיד, מוכרחים לקיים מפגשים בין יהודים וערבים.
היחס לרמדאן בתקשורת הישראלית כמעט תמיד שלילי ומפחיד. שלושה חודשים לפני החג כבר מתחילים לדבר על הסכנה והאיום שבפתח. הפער בין המשמעות החגיגית וקדושת חודש רמדאן לשיח התקשורתי עליו, מעמיק את הפערים בין החברה היהודית והחברה הערבית בישראל.
אירועי ה-7 באוקטובר והמלחמה בעזה העמיקו את החששות בין האוכלוסיות. אולם דווקא לאור עוצמת הרגשות והחשש לפגיעה במרקם החיים המשותפים, חשוב לקרוא את המסקנות של דוח מכון אקורד החוקר את יחסי יהודים-ערבים.
הדוח מצא קשר בין מפגשים חיוביים בין יהודים וערבים שהתקיימו טרם המלחמה, לרגשות מתונים יותר בזמן המלחמה ולנכונות גדולה יותר לקרבה הדדית. יוזמות כמו 'לילות רמדאן' וכל מפגש תרבותי, חברתי, תיירותי וכמובן חינוכי, בין האוכלוסייה היהודית לערבית, נושאים תרומה משמעותית לחוסן שלנו כחברה משותפת. שימור החוסן הזה הכרחי במציאות שלנו.
השנה, על רקע הביטול של רוב האירועים המשותפים בארץ, יש חשיבות גדולה להמשיך ולחזק את החיים המשותפים פה. הימים האלו לא פשוטים עבור אף אחד, אבל ברור הוא שחזון החיים המשותפים הוא התשובה.
על רקע זה בחרה עמותת 'הגר' לחינוך דו לשוני בנגב לקיים בשבוע שעבר את ״משתה הגר״ – אירוע ששילב בין ארוחת איפטאר קהילתית לקרנבל פורים, והיה האירוע היהודי-ערבי הגדול ביותר בנגב אליו הגיעו כ-400 משתתפים, יהודים וערבים. האירוע נוצר מהחיבור בין חודש רמדאן לבין חג פורים, חיבור שהוא בראש ובראשונה ערכיֿ, כאשר הנתינה והצדקה נשזרות בין שני המועדים ומחברות בין הדתות.
דווקא בימים אלו אנחנו חייבים להיפגש, חייבים להכיר, חייבים לחגוג יחד, כדי לא לפגוע ולהרוס את מרקם החיים המשותפים בישראל. היום יותר מתמיד, חינוך לחיים משותפים.
————–
הכותבת היא מנהלת בית הספר הדו- לשוני "דגניה" בבאר-שבע