"שילמנו בדם, הסצנה שלנו", אמר שגיב רייבי מ"מוקשה פרוג'קט", מפיק בכיר בסצנת הטראנס המקומית ובפסטיבלים בחו"ל, "אבל הזיכרון כאן הוא מאוד קצר, אנחנו עם שיכול למלא נהרות עם הדם שנשפך פה עד היום. ואני לא אופטימי שמה שקרה ייתן כרטיס כניסה לתרבות המיינסטרים.
"כל עוד החוק לא השתנה, העילה לסגירת אירועים עדיין בעינה, כלומר מידע מודיעיני, חשש לסחר בסמים. לא משנה כמה נבוא מקצועיים מול מפקד משטרה זה או אחר – תמיד נהיה תחת זכוכית מגדלת או תחת קריאת מציאות של אותו מפקד ולפי זה נישפט, לא לפי המקצועיות שלנו".
ביום רביעי האחרון, במסגרת "נקודת איסוף", כנס שהופק על ידי איחוד העיתונות העצמאית (המקום, העין השביעית ושקוף) בשיתוף פעולה עם התדר בת"א, נפגשו נציגים של סצנת המוזיקה האלקטרונית ובתוכה תרבות הטראנס המקומית לשיחה על מה שקרה ב-7 באוקטובר ועל העתיד. זה היה המושב האחרון בכנס והוא הוקדש לתרבות המודרת של הטראנס, שפרצה בבוקר מתקפת ה-7 באוקטובר למודעות הציבורית, בשעות שבהן מאות מבלים נרצחו, נחטפו, נפצעו, נפגעו מינית ונפשית בפסטיבל נובה וכן במסיבה קטנה יותר, פסיידאק.
מה שהוגדר בימים הראשונים "מסיבת טבע", היה למעשה פסטיבל עצום של 3,500 איש, שהביא לכאן אמנים מחו"ל והחליף בצהרי יום שישי פסטיבל גדול אחר בשם "יוניטי", שנערך באותו מקום. אפשר אולי לחשוב שמוקדם עדיין לדבר על מוזיקה ופסטיבלים קרוב כל כך לטבח, אבל זו תהיה טעות: רבים מניצולי הנובה ושאר אירועי התרבות מחכים לחזור לרקוד, וברחבי הארץ מתקיימות כבר שבועות רבים מסיבות, בטבע, במועדונים ובאופן פרטי. האירועים הגדולים אמנם בוטלו וקשה לדעת מתי יתחדשו (הנוקדים, המידברן, ובאופי אחר האינדינגב) – אבל מחליפים אותם עשרות אירועים קטנים יותר שמבטאים את הצורך של חלקים גדולים בחברה הישראלית להירפא דרך המוזיקה ומה שהיא מאפשרת.
במשך שנים עברה סצנת הטראנס דיכוי, כשעשרות מסיבות ופסטיבלים בוטלו, לעיתים ברגע האחרון, על ידי המשטרה. במקום הכי חם עקבנו ונאבקנו לצד המפיקים נגד הביטול של אירועים כמו הדוף, האינדיגו, המוקשה, ראביט, סאנביט וגם ניסיונות לפגוע בקיום המידברן והאינדינגב הממוסדים יחסית. בכל המקרים מדובר בהפקות מקצועיות שהועמדו בפני דרישות בלתי אפשריות ולעיתים בוטלו בהחלטה שרירותית של מפקד תחנת משטרה זה או אחר, לאחר שהמפיקים השקיעו בהן מליונים מכספם. התדמית שדבקה בבליניים, בעיקר של הטראנס, באה לידי ביטוי בצווי סגירה והחלטות בית משפט בלתי מנומקות. האם זה ישתנה עכשיו?
המוזיקה טבועה בנו
"קיוויתי כל הזמן שמתישהו הלגיטימציה הזו תגיע באופן טבעי ואני מקווה שמה שקרה עכשיו יהיה זרז", אמר עומרי הומסי הררי, מפיק והבעלים של סוכנות אמני טראנס בינלאומית, "בצורת רישוי הקיימת, האחריות מוטלת על המשטרה המקומית ואני לא יודע אם ירצו לקחת היום סיכון שלא רצו לקחת לפני זה, אבל אני רואה את האבולוציה של המקום שממנו באנו ולאן הגענו, ואני רואה את הגרף במגמת עלייה.
"המוזיקה הזו טבועה בחברה שלנו באופן שאי אפשר לנתק אותו. אני בן 49, והדור שהיה עכשיו במסיבה של הנובה אלו הילדים של החברים שלי. אין את התקדים זה באף מדינה אחרת בעולם. אני מאמין שהשוק יאפשר לנו ולא רק לקהילה של הנובה לקיים אירועים. אני חולם על שטחים שיקצו לפסטיבלים ואולי נוכל לחלק אותם. אני אופטימי. אני מאמין ששינויים בארץ קורים אחרי זעזועים, וזה לא כזה שלילי".
בתקופת הקורונה היה רייבי חלק מצוות בינמשרדי שבחן את הליך הרישוי וההפקה של אירועים כאלה, והיו לו כמה מסקנות. "הוחלט לייצר מקומות קבועים, עם תשתיות שיודעות להכיל אירועים כאלה, וכל הפקה תבוא ותטמיע את התוכן שלה בפנים", הוא מסביר. "היו אמורים להיות תקני רישוי ברורים, או גוף רישויי חוץ ממסדי שלא שייך למשטרה ולא לרשות, שיתן הוראות מקצועיות. זה נהדר, אבל בסוף אירועים כאלה לא נופלים על רישוי ולא על עוד עשרה שוטרים, אלא על מידעים מודיעיניים. והמידע המודיעיני הבסיסי זה שימוש בסמים".
חבל שלא היה הפעם מידע מודיעיני אחר.
"על סמים תמיד יש מידע מודיעיני, לדברים שהם אקוטיים – אין. ברגע שנשמוט את הסיבה הזו, לא יהיה להם הרבה מה להגיד. אבל אני לא יכול להתמודד עם מידעים מודיעיניים במעמד צד אחד, זו המצאה אחת גדולה, ולזה אין לי מענה. כל עוד החוק הזה לא ישתנה – תמיד אפשר לשים מול שופט קלף שובר שוויון, 'מידע מודיעיני', והוא לא יכול לעשות כלום, לא יכול לקחת את האחריות על הגב שלו".
לשאלה האם הטבח בנובה יהיה "כרטיס כניסה" מדמם של סצנת הטראנס למיינסטרים הישראלי, בדומה לאמירה המחרידה על הפיגוע בדולפינריום עבור צעירי העלייה מברית המועצות לשעבר, השיבה רוני למפרט, ממפיקות הנוקדים: "כרטיס כניסה לאן? אנחנו תרבות חיה, פועלת, עושה. הנובה חשף שהטראנס הוא של כולם. הילדים שרקדו ונרצחו שם הם הילדים של כולנו: הנכדה של שרף, האחות של מעיין אדם, הבת של מירי רגב. אנחנו לא תרבות שוליים".
אז למה הוא נחשב לשוליים ולמה מערימים עליו קשיים כל כך גדולים?
"לתרבות הטראנס יש קשר לקצוות, לטוב ולרע. האושר, החופש, החוויה והתעופה, הכל הכי באקסטרים. את האושר העילאי והחופש שאתה חווה על רחבת טראנס אני לא בטוחה שתקבל במועדון סגור בתל אביב. אין מצב שמה שקרה בנובה לא יהדהד לגבי השיח אם לקיים או לא לקיים אירועים. יש פה שובר שוויון חדש במגרש".
"כמי שמסתכל מהצד", אמר ניב הדס, כתב של מוסף גלריה בהארץ ותקליטן בעצמו, "אוי ואבוי שיהיה לכם כרטיס כניסה למיינסטרים. זה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לתרבות הזו. היא של כולם בלי להיות ממוסדת. עובדה שהיא הגיעה לכל קצוות החברה וחלחל אליה, לא דרך כרטיסים לאירועים ממוסדים או תמיכה ממשלתית, וזה הרבה יותר נכון לתרבות שוליים. כדי שתמשיך לחיות ולא תסתאב כמו מה שקורה בהרבה מקומות למוזיקת מועדונים שאינה טראנס בישראל – היא חייבת להישאר כזו".
"אנחנו לא מחפשים שיחבקו אותנו או להיות במיינסטרים", השיב רייבי, "לא טוב לנו במיינסטרים. מוקשה בסנסקריט זה 'שחרור', זו המטרה שלנו. אבל אנחנו רוצים את ההבנה של הממסד לתת לנו לפעול. לא בא לי היום בגילי, עם משפחה וילדים, למצוא את עצמי במעצר כי עשיתי אירוע נעים ונחמד לאנשים ונתתי להם להתפרק ולהשתחרר. המטרה שלנו היא שלא יפריעו לנו, שלא יעצרו אותנו. אם לא יפריעו, אנחנו יודעים להתקיים, עדיף בלעדיהם".
תנו לרקוד בשקט.
"או ברעש. עדיף".
כשהאמת מתגלה
"אני מרגיש שצריך לשנות את כל החוקים. חברים שלי מחו"ל, שהיו באים לנגן פה כל שבוע, אין אותם", הכאב ניכר על פניו של ניב ארזי מהצמד "רד אקסס", אחד מהרכבי הדאנס המצליחים בארץ ובעולם. ההרכב נחשב שייך לסצנת הטכנו שמרכזה בברלין, ונקטה עמדה פרו פלסטינית מובהקת לאחר המתקפה. "התבטלו לנו בערך 20 גיגים ברחבי העולם בשלושת החודשים האחרונים. אנחנו ביטלנו, לא היו כאלה שביטלו, כי לא יכולנו לצאת לשם.
"היתה רק הופעה אחת שלא בוטלה, באתונה בערב השנה החדשה והיה לי חשוב ובאתי. המפיקה אמרה לי – התלבטנו מאוד אם לבטל או לא. זו הזמנה מלפני חצי שנה, ואני בראש שלי יודע שאין סיכוי שהיא היתה סוגרת את האירוע הזה אחרי ה-7 באוקטובר. אין סיכוי. רמת הכניסות של הצעות לנגן בעולם ירדה משמעותית".
החוויה הקשה של ארזי משותפת לחבריו לסצנה, אולם שונה מאוד עבור אנשי הטראנס, שלדבריהם הקהילה הבינלאומית ממשיכה לחבק אותם. פסיטבל הבום הקדיש דקה דומייה לאנשי הנובה והפסיידאק, ודגלי נובה וישראל מופיעים בפסטיבלי טראנס נוספים.
כבר שנים רבות שתקליטנים ישראלים מופיעים בכל העולם, בבמות הכי חשובות, מול רחבות ענק, וגם לארץ מגיעים טובי התקליטנים בעולם. כשזה מגיע לטראנס – יש אירועים גדולים שבהם שליש ואף רוב המוסיקאים הם ישראלים.
"הקצר שנוצר בנתיב שלנו משנה סדרי עולם", אמר ארזי, "מאיפה שבאתי ולאן שאני הולך אלו שני עולמות שונים. בהתחלה זה היה פוגע, אתה מרגיש רצון להגיד 'תסתכלו עלי, חברים שלי עשו מסיבה ותראו מה קרה להם, ואתם בדעה שלכם', אבל כשהזמן עבר אתה מבין שיש קצר בנתיב, ואולי זה לא יחזור. הנתיב שבניתי לעצמי הוא לא בהכרח מה שיהיה, וזה בסדר. הם זה הם, ואני צריך להתרכז בפרויקט שלי, להביא מתוך המקום הזה דיבור חדש, משהו שיגרום לי לחזור לעשות את הדברים, אבל בצורה אחרת. ומאיפה אתה מביא את האור שלך בכלל? האור היה בא מבחוץ, ועכשיו בחוץ חשיכה מוחלטת.
ניב ארזי: "כל כך הרבה דברים נשברו לי, אנשים שהייתי מעריץ שלהם מדברים את הטרנד ולא שואלים אפילו מה שלומי. רק 'למה אתה לא מגנה רצח עם?'"
"אני כרגע מנסה לא להיכנס להחלטות גדולות, אני עדיין מוצף ומרגיש שהאדמה פה רועדת, אבל ההשלכה היא חסרת תקדים. יש מקום לדיון עם עצמי בקיום שלי כאמן, מה אני רוצה לעשות, מה אני רוצה להביא, מה האמת שלי בכלל? האם אני רוצה לקבל הכרה מבחוץ ולהביא ארצה, או להביא משהו חדש פה?
"ברמה האישית, יש חברים שמבינים שהמצב הרבה יותר מורכב ממה שהטרנד אומר – אבל הגעתי לנקודה שזה לא כזה משנה לי. כל כך הרבה דברים נשברו לי, אנשים שהייתי מעריץ שלהם מדברים את הטרנד בלי להניד עפעף ולא שואלים אפילו מה שלומי. רק 'למה אתה לא מגנה רצח עם?'. לא מבין, אם אתה כל כך אמפתי – מה אתה מתערב בדברים שאתה לא מבין? ואלו אנשים שהוצאתי מוזיקה בלייבלים שלהם, שיש לנו חיבור מוזיקלי ברמות הכי גבוהות שיכולות להיות, הגשמות אסתטיות ואמנותיות, לא היה קל להגיע למקום הזה, זה לא נבנה בקלות. הייתי כמו כדורגלן שעובר לשחק בפרמייר-ליג, ואז מגלה שאתה בכלל לא מעניין את הסביבה הזו. זה מרגיש קצת פייק".
הסצנה של הטראנס, כאמור, שונה. "הקהילה הישראלית והבינלאומית מאוחדות, משפחה אחת גדולה כבר שלושים שנה", אומר הומסי. "לא אגיד שאין תפוחים רקובים כמו אג'א (די.ג'יי שהביע עמדה פרו פלסטינית – ע"פ) שמפרסמים דברים הזויים, אבל מחבקים אותנו בכל העולם. אין קיום לסצנת הטראנס בלי הישראלים. בעולם שלכם, ניב, לצערי, לא מכירים את הישראלים, לא רקדו איתם שנים ברחבות כדי להבין שאנחנו לא איזה מפלצת או כמו שמתארים 'עם כובש'".
אין ביטולים?
"לא, עובדים כרגיל. בהתחלה לא רצינו להוציא אנשים, אבל אני מעודד אותם לצאת ולהופיע עם הדגלים של הנובה וישראל, שיראו שאנחנו עם שסוגד לחיים. זה מה שאנחנו מטיפים לו – חיים טובים למרות הסבל וכל מה שעברנו. אנחנו עם שאוהב לחגוג ואוהב שלום. אצל ניב זה קרחנה. אני לא יודע איך בנפש שלך אתה עומד בזה, עם כל הברלין פרי פלסטין"
הומסי: אני מעודד את האנשים לצאת להופיע עם דגלי נובה וישראל, שיראו שאנחנו עם שסוגד לחיים. זה מה שאנחנו מטיפים לו – חיים טובים למרות הסבל"
"זה חלק מהדרך", אומר ניב. "קליפה שיורדת ואתה רואה את האמת. אני מסתכל על זה בתור הזדמנות להסתכל פנימה ולראות את ההישג המסויים שהבאנו במקום הזה, ועכשיו צריך להביא משהו חדש'".
בסוף מגיעים לפוליטיקה
ניב הדס, שכתב ב"הארץ" טקסט נוקב על אדישותה של הסצנה המקומית לשאלות פוליטיות ובעיקר לכיבוש, כבר לא יכול היה לשתוק: "עם שבוחר בחיים? אתם קוראים חדשות? אתם רואים מה קורה פה?"
אתה מבין את הביקורת על ישראל בעולם.
"אנשים בסצנת הטכנו בברלין לא התעוררו ב-8 באוקטובר והחליטו שלוקחים צד. הפלסטינים עבדו טוב מאוד במשך הרבה מאוד שנים בעזרת אנשים כמו בנקסי ומאסיב אטאק ובריאן אינו וגורמים בסצנה האלקטרונית. כל מסיבה ברמאללה היא אירוע התנגדות, וכל בוילר רום שמגיע לוקחים אותו לביקור במחנות פליטים.
ניב הדס: "אנשים בסצנת הטכנו בברלין לא התעוררו ב-8 באוקטובר והחליטו שלוקחים צד. כל מסיבה ברמאללה היא אירוע התנגדות, וכל בוילר רום שמגיע לוקחים אותו לביקור במחנות פליטים"
"סצנת הטכנו שמובלת מברלין על ידי כוחות בריטיים, לצד התנועה האקלימית והתנועה האמנותית, היא הסצנה הכי קולנית בנגע לפרו-פלסטין. אפשר להגיד שהם לא רואים מורכבות ואנחנו אחלה אנשים וכשפוגשים אותנו אנחנו מקסימים והחום של הישראלים – אבל בסוף הנטייה היא ללכת עם החלש ואנחנו לא החלש פה.
"התקשורת הישראלית מתווכת לישראלים את המציאות כמו לילד קטן, אנחנו לא רואים מה שקורה בעולם, מה שאנחנו עושים, אין לישראלי יכולת לקיים דיון אינטליגנטי על מה שעושה המדינה שלנו, ובין היתר בגלל זה רואים אותנו ככה".
הגיעה השעה לערב פוליטיקה ועמדות פוליטיות בפסטיבלים?
למפרט: "מאז ומעולם ברחבה של טראנס רקדו שמאלנים וימנים ויהודים וערבים, דתיים וחילונים. המוזיקה של הרחבה, של התרבות הזו, היא מעבר לפוליטיקה ומעבר לנפרדות.
"נשיא המדינה, מול המיצג של הנובה באקספו אמר עוד תחזרו לרקוד במסיבות בטבע. אי אפשר להתעלם מזה שדברים יראו אחרת. קהילת הטראנס, שמקבלת כזו חשיפה עכשיו, מחזיקה בתוכה אבני יסוד של ערכים, ואם היא תקבל קול ובמה ויותר נוכחות – זה יכול להדהד גם על הפוליטיקה. הדור שאכל אותה בנובה ואוכל אותה עכשיו בעזה הוא זה שייקח את המדינה לידיים. והדור הזה, זה הקול שחי בו, הקול של הטראנס. אם הוא יביא אותו לקדמת הבמה – אולי ככה יראה השינוי".
למפרט: "הדור שאכל אותה בנובה ואוכל אותה עכשיו בעזה, הוא זה שייקח את המדינה לידיים. והדור הזה, זה הקול שחי בו, הקול של הטראנס"
ניב ארזי: "אצלנו ברד אקסס העיסוק בפוליטיקה קיים בתוכן ובכל כך הרבה צורות, אבל זה פשוט לא מעניין אותי כרגע להסביר לעולם מה הדעות שלי. אין ספק שההנהגה הזו צריכה להשתנות כדי שתהיה תחייה מחודשת, זה נראה לי משהו שרובנו מסכימים עליו".
הומסי: "אולי אנחנו אנטי-סיסטם אבל אנחנו לא אנטי שום דבר, אנחנו אוהבים את בני האדם ופוליטיקה לא קשורה לנושא הזה. אני לא חושב שפוליטיקה צריכה להיכנס לעולם של תרבות ומוזיקה בעולם שאנחנו בנינו, שהוא כל כך יפה וטהור".
רייבי: "לפני ה-7 באוקטובר, כשכולנו שנאנו אחד את השני ולא משנה מאיזה צד היית, אחת הנקודות המוארות שהיו בחברה זו הרחבה במסיבות טראנס. כולנו רקדנו ביחד, יכולנו לשתות מאותו בקבוק ביחד ולחבק אחד את השני, לא לריב ולא לדבר פוליטיקה. הקסם של אירועי טראנס שאנחנו סמי ממסדיים, גם האירועים הכי ממסדיים שלנו נעשים בבקעה, באיזורים שתקראו להם כיבוש, במדבר, בצפון, אנחנו תמיד הולכים לקצוות ואנחנו יודעים לחיות עם כולם, עשינו אירועים בסיני ובהודו ובאירופה, רקדנו עם בדואים ועם ערבים ובסוף אנחנו מוזיקה חברתית. אנחנו גורמים לכולם להיות ביחד".