שלושה חברים יצאו לדוג. הם התמקמו בחלק הדרומי של חוף זיקים, ליד הגדר של עזה. "יש שם אזור ממש יפה, שקט, ויש בור במים. נקודה טובה של כניסה לדגים", משחזר נאור סלח, בן 43 מאשקלון. הוא וחבריו רק הגיעו לחוף. הם נהנו מהשלווה במשך תשע דקות בלבד. סלח אפילו הספיק לדוג דג טרחון אחד. השעה הייתה 6:29, ולפתע נשמעו אזעקות.
"לא חשבנו על מחבלים בכלל, התחלנו לרוץ לכיוון חוף הרחצה", משחזר סלח. "בדרך פגשנו כמה דייגים. הם אמרו לנו 'תשכבו, אל תדאגו, זה כל הזמן ככה, אנחנו דגים פה הרבה'. אבל זה אף פעם לא היה ככה. כמה שניות אחרי, נפל פצמ"ר 20 מטר מאיתנו. המשכנו לרוץ. הגעתי לכניסה לחוף רחצה. יש שם מין בטונאדה, אבני שפה שעדיין לא הניחו. התחבאתי מאחורה. הסטתי מבט אחורה וראיתי שיש שם מיגונית, נכנסתי אליה".
באותם רגעים מבעיתים סלח גילה כי התפצל משני חבריו. אבי חסדאי (53) ול', בשנות ה-30 לחייו, רצו לחפש מחסה בשירותים הסמוכים. סלח, כמו 13 אנשים אחרים, חשב שהוא בטוח במיגונית. במרחק 50 מטרים מהשירותים ניצבה המיגונית, שהיא למעשה מבנה בלי דלת שהוצב לפני שנים לצורך הגנה מפני טילים. "היו שלושה או ארבעה דייגים שאני מכיר מהחופים", מציין סלח ונזכר במיגונית הקטנה. 3.5 מטרים אורכה.
"ראיתי שבסוף המיגונית יש ארון חשמל. אמרתי: אני יכול להיכנס מתחת לארון חשמל. בדיעבד זה כנראה הציל אותי. ירדתי על הברכיים בשיא הפחד. איך שאני יורד על הברכיים, אני שומע משהו נזרק, ומישהו צועק 'תעיף את זה' – ואז התפוצץ רימון רסס. היה שקט. סובבתי את הראש. אני רואה שני מחבלים עם אפוד, לבושים מא' ועד ת', דורכים רובי קלצ'ניקוב ויורים. כל אחד מחסנית".
תשעה בני אדם נרצחו במיגונית, חמישה ניצלו. אושרי טויטו, דייג חובב בן 27 משדרות, נורה ונפצע בעין, בפה, ביד ובחזה. כשהוא בקושי יכול לדבר, הוא התקשר למוקד 102 (כיבוי והצלה) וניסה להזעיק עזרה. "חוף זיקים! מחבלים יורים עלינו! תבואו מהר!" זעק טויטו למוקדנית. השעה היתה 6:56. היא לא הבינה אותו.
"יש חדירה של מחבלים בחוף זיקים, בואו לפה מהר", הוא חזר וזעק לעזרה. ברקע נשמעים קולות תחינה וייאוש. "מהר! לבוא לחלץ אותנו מהר! מהר! אנחנו במקלט! ירו עלינו מחבלים, יש פה מלא הרוגים, מהר!" נשמע קול אחר ברקע. אבל המוקדנית התעקשה באטימות מחרידה שהיא לא הכתובת: "מחבלים זה משטרה". בשעה 7:02 טויטו חייג למוקד 100. הוא צלצל וצלצל, ואף אחד לא ענה. הוא עוד לא ידע שכל זרועות המדינה נגדעו באותו בוקר.
חמישה בני אדם הצליחו להיחלץ מהמיגונית בחיים. חוץ מנאור סלח, היה גם עובד זר מסרי לנקה שניצל ושני בני זוג שהגיעו לילה קודם לחוף והקימו אוהל. כשנשמעו האזעקות, הם נכנסו למיגונית, נשכבו על הרצפה ושמרו על דממה. כל החמישה נאלצו לחלץ את עצמם. הצבא לא היה שם. גם לא המשטרה. שני, אחותו של טויטו, מספרת שהוא הצליח לנהוג לבית החולים ברזילי, הממוקם במרחק של חצי שעה נסיעה. כל הדרך כשהוא פגוע ירי בראשו ובחזה. כל הדרך כשמצבו אנוש. הוא שרד מכוח הרצון.
חוף זיקים, הסמוך לשלושה בסיסי צה"ל שונים, הפך ב-7 באוקטובר לזירת טבח המוני שמעורר בעיקר סימני שאלה. משפחות שיקיריהן נעלמו בזיקים לא קיבלו במשך שבועות ארוכים מידע על גורלם. הצבא התעקש שכל הגופות מהאזור פונו, אבל מאוחר יותר התברר כי גופות נותרו זרוקות בשטח. רק בעקבות לחץ של המשפחות נעשה סיור נוסף בחוף.
רק אחרי שבוע מייסר, הצבא, בשיתוף עם זק"א, מצא את שרידיהם של קורבנות נוספים: 14 גופות, תשע מהן במיגונית. חלק על החוף עצמו. "חוף זיקים פשוט לא טופל", אמר ל"המקום" איש זק"א אפרים גריידינגר. "לא עשו שם כלום וכל אחד אמר שהוא עשה". גם אחרי שישה שבועות, מספר החללים בזיקים עדיין בגדר תעלומה.
זה היה למעשה רק מחדל אחד מיני רבים. הטבח הגדול שקרה בזיקים, שממדיו נחשפים כעת לראשונה בתחקיר "המקום הכי חם" המבוסס על כ-35 ראיונות ועדויות, וגם תיעוד וידאו ואודיו. הרושם הכולל הוא שמדובר בשדה קרב אחד שהצבא והמדינה מעדיפים לשכוח ולהשכיח. הנרטיב ששווק על ידי הצבא היה שזיקים הוא דווקא סיפור הצלחה.
אבל העובדות הן שחוף הים, הקיבוץ, ושלושה בסיסים שונים של הצבא הותקפו במקביל. אחרי שיחות מרובות עם ניצולים, בני משפחות הנרצחים וחיילים שהיו במקום, נראה כי בחוף זיקים נרצחו 17 אזרחים. 25 חיילים נפלו בקרבות.
תראו איך אני רועד
החוף הפסטורלי של חוף זיקים היה מאוד שקט לפני שהכל התחיל. החולות הלבנים אכלסו בעיקר אוהלי קמפינג של זוגות שהגיעו לבלות לילה רומנטי בחוף, דייגים חובבים וגם שרידים מלילה של מסיבה כיפית שערכו צוות עובדי בר המילבה (Mileva) מבאר שבע בשישי. כפי שאפשר להניח, מעטים אם בכלל היו ערים בשבת בבוקר כשנשמעו אזעקות.
"התעוררנו לקולות נפץ ואזעקות צבע אדום", משחזר אריאל עין-גל, ברמן במילבה, בן 23 מבאר שבע בשיחה עם "המקום". "בהתחלה מצאנו מחסה בין המכולות של הדייגים. אבל אז הבנתי שאנחנו בשטח פתוח. כיפת ברזל לא תציל אותנו. פגזים נפלו 50 מטר מאיתנו. התחלנו לקפל את הציוד, עד שהתחלנו לראות מחבלים מגיחים מהים. עשרות מחבלים חמושים מכף רגל ועד ראש, פותחים עלינו באש". הם מבינים שהם בסכנה עצומה ונסים על נפשם.
אריאל עין-גל: "התחלנו לקפל את הציוד, עד שהתחלנו לראות מחבלים מגיחים מהים. עשרות מחבלים חמושים מכף רגל ועד ראש, פותחים עלינו באש"
בניגוד למצג שהציג צה"ל על התפקוד המצטיין של חיל הים במתקפת הפתע של חמאס, גם בזירה הימית נרשמו מחדלים של ממש. בחיל הים טוענים שבשש וחצי בבוקר הבחינו בארבע סירות יוצאות ממרחב הדיג העזתי, לעבר ישראל. מדובר היה בשלוש סירות גומי, ועוד סירת דיג ששימשה כמסווה. בחלק מהדיווחים נטען שחיל הים הצליחו להשמיד שתיים מהן ובחלק מהדיווחים שלוש. לפי העדויות של האזרחים בחוף, ספינת דבורה אחת של חיל הים ניהלה קרב יריות שבסופו שתי סירות הצליחו לחדור לישראל. כל אחת מהן נשאה לפחות שישה מחבלים, שהגיעו לחופי ישראל. הם הסתערו וירו לכל עבר.
מי שנשאר על החוף לא שרד. "זו הסיבה שאף אחד לא יודע מה קרה שם. האזרחים מתים והחיילים לא מדברים", אמר ל"המקום" אביו של אחד החיילים שנלחם באזור וחבריו נרצחו לנגד עיניו. אלא שהטבח מתועד במצלמות של חיל הים.
מי שנחשף לתיעוד סיפר ל"המקום הכי חם" כי המחבלים שנכנסו הגיעו חמושים ברובי קלצ'ניקוב ומטולי RPG, לבושים בשחור, רעולי פנים וסרט ירוק על מצחם. רוב האזרחים שהיו בחוף ברחו. חלקם נמלטו לכיוון המיגונית שבחוף המוכרז, חלק נשארו במקום ונורו בעודם בחוף וחלק העדיפו להסתתר בשירותים הציבוריים של החוף. שם, כך התברר, היתה זירת טבח מרכזית.
"תראו איך אני רועד", כתב שחף קריאף, נער בן 17 ממושב גילת, לחבריו בזמן אמת. השעה היתה 6:48 והוא אפילו צירף סרטון וידאו של רגעי האימה בשירותים עם כל אלה שתפסו מחסה. קריאף הגיע לחוף בלילה עם חברתו אלינה וייסברג, גם היא בת 17, ונשארו ללון בו באוהל.
כשהתחבאו בשירותים הם פגשו שלושה נערים נוספים בני גילם – נדב טייב, אור תעסה וטל קרן – שהגיעו בשבת בבוקר לדוג בחוף. אליהם הצטרף גם ל' הדייג, שנראה בסרטון משוחח בטלפון ומבטיח למי שבצד השני ש"הכל בסדר". כל אותה העת ישנו ירי בלתי פוסק שנשמע ברקע. "זה מחבלים?", שאלה וייסברג את הנוכחים בסרטון.
בין המתועדים בשירותים היה חייל גולני, א', שנראה מחליף מחסנית ויוצא להילחם. החייל א' למעשה היה חלק מכוח של גדוד 51 שהיו בבסיס מש"א ארז, שמעו את היריות, עלו על הסוואנה הצבאית והגיעו עד לחוף במהרה. "כשהבינו שהם מתמודדים מול מלא מחבלים, הם רצו להתגלגל אחורה. לשפר עמדה", סיפר ל"מקום" חייל מהגדוד.
אחד הלוחמים, דביר לישה (21), יצא להילחם במחבלים ונרצח במקום. "אני מתפלל לצאת מפה", כתב אז קריאף לחבריו בשירותים. מאז נותק עמו קשר. רגעים ספורים לאחר מכן הגיעו מחבלים לשירותים וטבחו בכל מי שהיה שם איתו בשירותים.
בכולם, מלבד אחד. זה הדייג ל' שהתחבא בתא האחרון בשירותים. הוא לא סגר את התא, העמיד פני מת והשאיר את הדלת קצת פתוחה. ההטעיה עבדה. לחבריו סיפר שנשאר שם במשך שלוש שעות, כשהוא שומע ברקע פיצוצים ויריות, אבל המחבלים כבר לא נראו ברקע. למעשה איש לא נכנס לשירותים במשך שעות ארוכות. בשעה 10:20 בבוקר הוא יצא מהמסתור, רץ לכיוון הבסיס הצבאי הסמוך, הזדהה כישראלי וחולץ על ידי בני משפחתו. מאז הוא מסתגר בביתו, מתקשה לעכל את הטראומה שעבר.
לפחות חמישה אנשים נרצחו בשירותים. הקביים של יורי ליסובוי והפלאפון של רעייתו סבטלנה (60) נמצאו גם בשירותים אבל אנדריי בנם עדיין לא יודע אם שם באמת סיימו את חייהם. משפחתו של אבי חסדאי, הצלע השלישית בחבורת הדיג, שהסתתר בשירותים וברגע האחרון נמלט למיגונית, התבשרה בחלוף עשרה ימים מייסרים שהוא נרצח.
הודעה זהה קיבלו גם בני משפחותיהם של רוברט שאולוב (69) ואחיו ג'ון אסלנוב (70) מאשדוד, שבאותו בוקר הגיעו לדוג עם חבריהם יורי וסבטלנה. גם דניל קימנפלד (64), שיצא לדוג עם חברו הטוב בני גניש (70), שניהם מאשקלון נרצחו בחוף. ולדימיר זיוקוב (63) גם כן היה שם. הוא אמור היה לפגוש חברים בחוף כדי לדוג איתם. הם לא הספיקו להגיע, וכך ניצלו.
אלי אוזן (42) ואביו אריה (68) מגילת הגיעו באותה שבת לדוג בחוף זיקים כמדי שבת, כחלק ממסורת ארוכת שנים. הם נרצחו במיגונית. יוליה צ'בן, בת 24 מערד ובן זוגה עבד אל רחמן אלזיאדנה (26), שהגיעו לבלות ערב רומנטי בחוף הים, מצאו את עצמם במרחץ דמים.
משפחותיהם עדיין מחפשים מידע על מה בדיוק קרה ליקיריהם. היחידים שניצלו היו אלה שנמלטו עוד לפני שחדרו המחבלים, או אלה שהסתתרו במשך שעות בשיחים, ברחו לבסיס וחולצו על ידי כוחות צבא.
ומה עם החייל א' שנכנס לשירותים להחליף מחסנית? הוא ועוד שני החיילים שהיו איתו השאירו בחוף את הסוואנה שאיתה הגיעו וחזרו לבסיס. וכך, בשבע בבוקר חוף זיקים היה ריק מצה"ל וריק ממחבלים. המחבלים השתלטו על הסוואנה של גולני ונסעו איתה מזרחה, אל עבר היעד הבא. או ליתר דיוק, היעדים הבאים.
כוחות מיוחדים, לא שלנו
החולות של זיקים היו רק זירת טבח אחת. בשעה 6:30 הגיעה ההתראה מהצבא על חדירת מחבלים מהים לחברי כיתת הכוננות של קיבוץ זיקים. החבר'ה המשופשפים מיהרו לתפוס עמדות. קובי פודה, מנכ"ל פולירון בשגרה וחבר כיתת הכוננות, עמד בעמדה הסמוכה לכביש שמוביל לים כששמע קול של רכב מקרטע וראה את הסוואנה הלבנה של הצבא, אותו רכב של א' וחבריו. "חשבתי שמדובר בכוחות מיוחדים שבאו לעזור לנו לשמור על היישוב", סיפר פודה לרדיו דרום.
"יוצאים ממנה שני חבר'ה לבושים שחור. השלישי שיוצא, יוצא עם RPG ואז הבנתי שזה כוחות מיוחדים, אבל לא שלנו. וזה הרגע שאני מחליט שאני מתחיל לירות. אני יורה, הם יורים בחזרה. הם פוגעים באוטו שלידי, מתוך הנחה שאולי אני בתוך האוטו. הם זורקים לעברי ארבעה מטענים ויורים RPG, אבל הוא לא היה לכיוון. יריתי והם ברחו. האירוע הזה נראה ארוך מאוד אבל הוא נמשך 3-4-5 דקות. בשלב הזה הם מחליטים לסגת מאותה נקודה שבה הם תכננו לפרוץ לקיבוץ".
המרדף לא עצר שם. המחבלים ירדו לכיוון שמורת הטבע הסמוכה וניהלו קרב נוסף אל מול חברי כיתת הכוננות שציפו להם. המחבלים ירו ללא הרף ויידו רימונים. שניים מחברי הכוננות נפצעו, אבל המטרה הושגה. הם בלמו את חדירת המחבלים לקיבוץ. עד שתיים וחצי בלילה הם היו בעמדות, פינו תושבים מהקיבוץ. הם כל הזמן חשבו שהחיילים תכף יבואו, אבל החיילים לא באו.
המחבלים הכירו היטב את מפת האזור, לרבות שלושת הבסיסים של צה"ל (מש"א ארז, מוצב יפתח ובא"ח העורף), ופעלו במקביל בכמה זירות, כשהם מגיעים מהים ובכמויות אדירות מהיבשה.
100 מטר מהמים נמצא בסיס מש"א ארז, בעבר בסיס חיל הים וכיום בסיס שהלוחמים בו מתחלפים. חיילי גדוד 51 של גולני איישו את הקו בחודשים האחרונים. כמו כל האזרחים, גם החיילים גילו שהם תחת מתקפה רק אחרי שיצאה לדרך.
מ"מ איתי מאור ושני החיילים מהמחלקה שלו, עמית צור ואורי לוקר, מיהרו לעבר המחבלים שהיו עדיין מחוץ לבסיס, והרגו שניים מהם. "המטרה של המחבלים היתה למשוך אותם לנקודה אחת, כדי לעשות אירוע הרבה יותר גדול במקום אחר", מסביר חייל ששירת איתם. באותו הזמן ממש, עשרות מחבלים חדרו דרך הגדר. הם תפסו עמדות וירו. "הם ניהלו קרב במשך שעה והרגו מחבלים, עד שנגמרה להם התחמושת", סיפר ל"המקום" חייל ביחידה. הנהג שהסיע אותם מהבסיס למקום האירוע, התגייס רק לא מזמן. הוא נבהל והצליח להימלט לבסיס ולהזעיק גיבוי. רק אז הוא גילה שגם הבסיס עצמו תחת מתקפה.
המחבלים הצליחו לחדור לבסיס דרך הש"ג הקדמי והש"ג האחורי. לש"ג הקדמי הם נכנסו עם דוד (רכב צבאי ממוגן) שגנבו, כשהם מחופשים לחיילי צה"ל. רימון שהשליכו פגע בחובש הפלוגתי דביר בובליל, שעדיין מורדם ומונשם בבית חולים. מ"כ של היחידה, אופיר ציוני, ספג שני קליעים ומת במקום.
במשך שעות התבצרו שני מחבלים בתוך הדוד. בסופו של דבר הצליחו שלושה מחבלים לחדור לבסיס. לפי אחד החיילים שנלחם במקום, חילופי הירי נמשכו 17 שעות כשאת הקרב מול המחבלים מנהלים חיילים ספורים מהפלוגה שנשארו שבת באותו יום. הם הצליחו לבלום חדירות נוספות מהאזור. הם זעקו לגיבוי שלא הגיע. רק בעשר וחצי בלילה הגיע כוח שייטת 13 ופינה את הבסיס.
עידו רץ יחף, עם הנשק
נעמה בוני, בת 19, הייתה משקית ת"ש של גדוד 77 של חיל שריון במוצב יפתח. בשעה 4 בבוקר היא התייצבה בש"ג הקדמי למשמרת שמירה. כעבור שעתיים וחצי, כשנשמעו האזעקות, היא עדיין עמדה לבדה בעמדה. באותו הזמן התצפיתניות בחמ"ל במוצב יפתח כבר זיהו את המחבלים פורצים את הגדר. "הם הגיעו בכמויות, עם נשקים מטורפים, עם RPG, בטרקטורים, בטנדרים, באופנועים, פשוט חוצים את הגדר", סיפרה ל"המקום" התצפיתנית מאיה אטלס. רק אז נפל האסימון בחמ"ל שהמחבלים במוצב שלהם.
השעה היתה כבר 7 בבוקר. בוני עדכנה את חבריה ובני משפחתה שהמחבלים בשער וביקשה תגבורת. במוצב נשמעת כריזה "חדירה חדירה, כיתת כוננות לש"ג". כשרקטות מעליהם, שני לוחמי שריון עידו הרוש ויובל בן יעקב, בני 21, עזבו את החדר הממוגן ויצאו אל עבר הש"ג. הם הגיעו בלי מדים, בלי ציוד מגן, רק עם נשק וחירפו נפשם. "עידו רץ עם מכנס קצר, יחף ורק עם הנשק האישי, בלי ציוד", שחזר אביו יניב. "נעמה, מש״קית הת״ש הספיקה לכתוב בקבוצה המשפחתית שהרוש הגיע להציל אותה. היא צילמה אותו חצי גוף בזמן שהוא ירה על המחבלים", הוסיף.
מיד אחריהם הגיע מהש"ג האחורי עילי בר שדה, לוחם מגדוד 13 של גולני. "אהבתי אתכם. באמת", כתבה בוני לחברותיה. "יש פצוע ראש לידי. מחבל עשוי לירות בי. אני עם גולני אחד. אין תגבורת".
הרוש, בר שדה, יחד עם קצין הקשר יואב מלייב שהגיע לתגבר, הספיקו לחסל לא מעט מחבלים עד שנפלו. במקביל, חברתו של בן יעקב, רוני אטיאס, שמשרתת כסמב"צית ביפתח, מגיעה לחמ"ל. "אני רואה בתצפיות את האסון ומקבלת צרחות בקשר לעזרה, שיחות טלפון בלתי פוסקות, כוחות בשטח שמתחננים לעזרה ולפינוי ואני מנסה את הכי טוב שלי", תיארה בפוסט. בשלב הזה בן זוגה של אטיאס פצוע קשה. מאוחר יותר בערב יכריזו על מותו.
15 מחבלים חדרו למוצב יפתח, במרחק של קילומטר אחד מהגבול. גם את הקרב הזה ניהלו מעטים מול רבים. "זה היה יום שבת, ערב חג שני, לא היו בבסיס כוחות בשביל לתפעל את האירוע", משחזרת התצפיתנית אטלס. המחבלים, היא מספרת, עמדו מחוץ לחמ"ל הממוגן וירו ללא הרף.
הכריזה הפצירה מכולם להתחבא ומכל מי שיש לו נשק, לדרוך אותו. "היינו מעטים כל כך, בקושי חמושים, כמה קצינים עם נשק שניסו להגן על כולם", סיפרה אטיאס. בחמ"ל נשארו רק הנשים. מפקדת, סמלת ושתי תצפיתניות, בלי נשק. הן נעלו את הדלתות, כיבו את האור וניסו לתפקד ולשמור על קור רוח. כל דפיקה בדלת הקפיצה אותן.
"היינו מעטים כל כך, בקושי חמושים, כמה קצינים עם נשק שניסו להגן על כולם", סיפרה אטיאס. "לא היו בבסיס כוחות לתפעל את האירוע"
"במשך כמה שעות, מחבלים מגיעים והולכים, מגיעים והולכים, אבל החמ"ל שלנו נשאר עומד", כתבה אטיאס. כוחות תגבור שהגיעו למקום עברו חדר חדר ופינו פצועים לחמ"ל. "אחד עם כדור בראש, אחד כדור ביד והשני ברגל", המשיכה אטיאס. "דם בכל מקום. כאוס אחד ענקי וחובש אחד שמנסה לתמרן בין כולם".
הקרב ביפתח נמשך 12 שעות. במסגרתו נהרגו גם קצין המודיעין של גדוד 77, סהר טל בן 20 וגם משגיח הכשרות של הבסיס, אוראל משה, בן 21. שני לוחמים שהיו באותה עת בחופשה, וקיבלו הודעה בקבוצה של הפלוגה שחדרו מחבלים והם חייבים חילוץ, הגיעו ברכב הפרטי שלהם ונורו בכניסה למוצב. שניהם פצועים קשה מאוד.
צעקנו: מה איתנו?
הסמיכות של החוף והבסיסים השונים היתה יתרון, לפחות ברגע אחד. "רצנו כל עוד נשמתנו באפנו והגענו לש״ג ים של בסיס זיקים", משחזר הברמן עין-גל את רגעי התושיה. ההחלטה להימלט לכיוון מחנה זיקים, הממוקם 400 מטר משטח שכמה שעות קודם לכן עוד התקיימה בו מסיבה, ולא לכיוון החוף המוכרז, בדיעבד הצילה את חייהם.
בסיס זיקים היה בעבר בסיס טירונים. ב-2014, בעקבות איומי הרקטות שבאזור, הוחלט לשנות את ייעודו לבסיס הכשרה של חיילי חטיבת החילוץ וההדרכה של פיקוד העורף (בא"ח העורף).
בהתחלה הם הסתתרו בשיחים, עד שאחד מהם זיהה צלפים נעים ביניהם. בשעה 06:50 הם פשוט התייצבו בשער של המחנה, 20 צעירים, יחפים ומבועתים ביקשו לתפוס שם מחסה. הטירונית בש"ג סירבה להכניס אותם. הפאניקה באותם רגעים הייתה בשיאה. אזעקות צבע אדום נעשמעו ללא הרף והמפקדים מיהרו לפנות 90 טירונים שהתגייסו רק לפני חודשיים להסתתר במרחבים מוגנים. בנוסף, צרורות הירי הבלתי פוסקים הציפו חשד לחדירת מחבלים לבסיס.
רק אחרי עשר דקות של תחנונים היא פתחה להם את השער והם הסתתרו במיגונית שבתוך הבסיס. "באיזשהו שלב הגיחה קיה פיקנטו במהירות מתוך הבסיס לכיוון הש"ג", משחזר עין- גל. "באוטו ישבו ארבעה קצינים. צעקנו 'מה איתנו', 'ישלחו אליכם מישהו', הם אמרו ונסעו מהבסיס מבלי להסתכל אחורה. בשלב הזה ניסינו להתקשר לכל מי שיכולנו: משטרה, מד"א, מכבי אש, פיקוד העורף, כמעט התקשרנו לחברת החשמל כי הם הבאים בתור בחיוג. אין מענה. הרגשנו עזובים".
"ניסינו להתקשר לכל מי שיכולנו: משטרה, מד"א, מכבי אש, פיקוד העורף, כמעט התקשרנו לחברת החשמל כי הם הבאים בתור בחיוג. אין מענה. הרגשנו עזובים"
עין-גל מספר שבדיוק באותו רגע הגיע לש"ג הקצין ינאי קמינקא עם הסמל יריב והחייל הראל והפיח בהם תקווה. "הראל חילץ את הטירונית, ונשארנו עם ינאי ויריב", הוא נזכר. "הם נשארו איתנו והבטיחו לנו שאנחנו נהיה בסדר, שצה״ל הגיע לשמור עלינו. ינאי תדרך את יריב בקצרה, בקור רוח, וביקש ממנו לשמור עלינו". במקביל נשמעו דיווחים בקשר על מחבלים ששועטים אל עבר הבסיס. קמינקא השאיר את האזרחים עם יריב ורץ להציל את החברים שלו.
בשעה 7:30 הייתה ההיתקלות הראשונה של החיילים מבא"ח העורף עם מחבלים. עין גל וחבריו נשארו במיגונית למשך שעה כשהם שומעים בקשר על המהומה שמתחוללת בתוך הבסיס. הוא התלבט אם לכתוב הודעת פרידה למשפחתו. "שני חברים שטיילו מסביב למיגונית אמרו שחייבים לעוף מפה. כמו מנטרות הם דיברו על כך ש'חייבים לעוף מפה'", הוא מספר. "בשלב הזה אחת החברות שלנו התקשרה למישהו ממשרד הביטחון והוא כבר ידע. הוא ביקש לדבר עם יריב ואמר לו 'יש מסביבכם עשרות מחבלים, אל תגיד להם את זה ותגרום להם לעוף עכשיו'. החייל הקשיב לו ואמר לנו 'יאללה עופו מפה'.
"שתי דקות לפני כל זה, ראיתי משהו זז בשיחים", ממשיך עין-גל. "ברגע שיצאנו התחלקנו לחמישיות ורצנו לרכבים, הגדרנו מי שוט גאן (מי יושב מקדימה – ר"ח) כדי לא לבזבז זמן. בדיוק אז יצאו שני מחבלים מהשיחים והתחילו לירות עלינו. יריב ירד למצב שכיבה ונתן להם כדור בראש".
הרכב הראשון בשיירה הספיק לנסוע 200 מטר עד שנתקל במחבל שירה לעברם ופגע במיכל השמן של המכונית. אחד הנוסעים ברכב נפגע מירי ברגלו ובתוך שניות הרכב התחיל לעלות באש. הוא צלע לשיחים ושם הם הסתתרו עד ששמעו רכב מתקרב ורצו לכביש. זה היה רכב של לוחמי מגלן שפינו אותם משם לבית החולים ברזילי.
הרכב השלישי, שבו היה עין-גל, נסע במהירות 130 קמ"ש עד שראה לפניו שתי סוואנות לבנות. הם חשבו שמדובר במשטרה ושקלו לעצור. "איך שהתקרבנו לרכב, ראינו גופה לבושה שחור", מספר עין- גל. "המחבל שיחק אותה מת והתחיל לרסס אותנו בקלצניקוב. מכל הכיוונים ירו בנו. נקלענו למארב". אחד הכדורים חדר דרך השמשה ואחת מהם נפצעה מרסיס.
שני הרכבים הבאים בשיירה כבר קיבלו את המסר שמוטב להם לשוב על עקבותיהם. "נסענו איזה שלוש דקות ואז קיבלנו טלפון, תפרססו, יש מארב, יורים עלינו, אתם חייבים לחזור למיגונית", מספרת עמית חזק, אחת מ-20 העובדים בבר המילבה. "חזרנו לתוך המיגונית בערך עשרה אנשים נראה לי. היינו עם חייל אחד, מ"כ של טירונים. היה שלב שבאו שני טירונים של המפקד הזה ואחת מהן אמרה לו 'ראיתי את הסגל נרצח'". בסביבות השעה 14:30 הם חולצו מהאזור וחזרו הביתה בשלום.
לימים התבשרו עין-גל וחבריו שינאי קמינקא נהרג חצי שעה אחרי שהגיע להרגיע אותם, בעודו מגן על בסיס זיקים ועל 90 טירונים. יחד איתו נהרגו עוד חמישה מפקדים וטירון שמסרו את נפשם: אדר בן סימון, אדיר עבודי, אור מוזס, עומרי פיינשטיין, עדן לוי, ונריה נגרי. סיפור גבורתם סופר בהרחבה בכתבה במוסף הארץ ובכתבה מצמררת בערוץ 13.
בהמשך הם גילו שאחת העובדות בבר, מור גבאי (30), שעזבה את החוף בשש וחצי עם תחילת האזעקות, נרצחה בדרכה לביתה בנתיבות.
מאז אותה שבת חוף זיקים נסגר לציבור והפך לשטח צבאי סגור. מצלמות החוף שתיעדו את המתרחש עד השעה 07:10 עד שקרסו מפגיעת רימון, נמסרו לאחרונה לשב"כ. אולם אף אחד בחלונות הגבוהים לא החל לתחקר את המחדלים. משפחות הנרצחים אוספות מידע בעצמן ומנסות לחבר את החתיכות בפאזל. דרך הקליע שעבר במפתחות, השעה שבה מחוגי שעון היד נעצרו ואפליקציית הצעדים בפלאפון. המחדלים המתמשכים הפכו אותם להיות בלשים. את התשובות הם יקבלו יום אחד, כשתיעוד המצלמות במקום ייחשף.חוף זיקים הופקר במשך ימים ארוכים. אזור החוף לא נוקה, גופות לא פונו וארבעה ימים אחרי הטבח מחבלים הצליחו שוב לחדור לאזור ולגרום למותם של שלושה לוחמי מגלן: איתי מורנו, דניאל קסטיאל ועידו קסלסי. בינתיים, יותר מ-30 יום אחרי הטבח הגדול בחוף, בין סיפורי הגבורה לטרגדיות ששוטפים את הארץ, הטבח שאירע באזור זיקים הוא עדיין חור שחור ומחדל גדול ומתמשך שמושתק.
מדובר צה״ל נמסר בתגובה: צה״ל פועל ונלחם בימים אלו בארגון הטרור הרצחני חמאס ברצועת עזה. לאחר סיום המלחמה ייערכו תחקירים לבירור הפרטים לעומקם.