ד״ר סוהיל דיאב, חבר בתנועת "עומדים ביחד" עומד בכניסה למרכז הקהילתי תפוח פיס בטייבה וממתין. "אם יגיעו שלושים איש אהיה מבסוט", הוא מנסה להנמיך ציפיות. עשרות הזמנות נשלחו למפגש שנערך ביום שבת, על השתלבות החברה הערבית במחאה נגד המהפיכה השלטונית. יותר נכון, על אי ההשתלבות של החברה הערבית המחאה.
״הציבור הערבי רדום ואדיש, ויש לכך הרבה סיבות״, אומר סואיל דיאב, לשעבר יו"ר האגף לקידום שוויון בהסתדרות וסגן ראש עיריית נצרת. ״יש מודעות לרפורמה ולסכנות שלה, אבל אין פעולה אקטיבית. אנחנו רוצים להבין איך ליצור פלטפורמה שתניע אנשים לפעולה. הקושי הוא בעיקר שאנחנו כציבור מרגישים מודרים מהמחאה על ידי מארגניה, והאבסורד הוא שאנחנו נהיה הקורבן הראשון של הרפורמה הזו״.
חצי שעה מאז תחילת האירוע ואנשים מגיעים לאט לאט. יש יותר כיסאות כתר פלסטיק מאנשים. במה קטנה המתינה לנואמים, שתהו האם להתחיל את האירוע או לחכות לעוד אנשים. בחוץ החלו להופיע כלי תקשורת ערבים כדי לתעד את האירוע ולראיין את המשתתפים.
״המחאה היא לא רק של היהודים״, אמר פרופ' דוד אנוך מהחוגים למשפטים ופילוסופיה באוניברסיטה העברית, שהיה הנואם היהודי היחיד באירוע, לכלי תקשורת פלסטיני. ״יהיו השפעות על הכיבוש ועל הפלסטינים הישראלים. זה נכון שעד עכשיו בתי המשפט לא היו מושלמים, אבל הם לפחות הגנו קצת. צריך לזכור שתמיד יכול להיות גרוע יותר״.
עו״ד אמיר בשאראת מיפו אמר למקום הכי חם, שהגיע לאירוע כדי להבין מה האופק של המחאה. הוא מתאר תחושת תסכול עמוקה מכך שהציבור הערבי נשאר בבית, בעוד הציבור היהודי, הפריווילגי לדבריו, שיהיה האחרון שייפגע, יוצא בהמוניו לרחובות. ״יש תחושת מיאוס, אבל האדישות פה לא מתרחשת בוואקום״, הוא טוען ומצביע על שני גורמים אשר מעכבים את המעורבות הערבית: ״הציבור הערבי תמיד נמצא באיחור של חודשיים בערך מהציבור היהודי בכל הנוגע למעורבות אקטיבית, והעובדה שמארגני המחאה מדירים בכל צורה אפשרית את הציבור הערבי מלהשתתף במחאה לא משאירה סיכוי אמיתי לשותפות יהודית-ערבית״.
לדבריו, הציבור הערבי סובל מ"תסמונת זאב-זאב": ״בעבר הפחידו אותנו שליברמן נכנס לממשלה וייקחו לנו את האזרחות, אחר כך שממשלת נתניהו תתאכזר לציבור הערבי ועכשיו בן גביר – נו, עוד אחד״.
״המחאה היהודית זו מחאה פריווילגית וצבועה״, אמר מהאדי גונלאני מעילבון. ״איפה הייתם כשהיו דברים שפגעו בדמוקרטיה אבל לא בכם? מה עם חוק הלאום? שאפילו בית המשפט העליון בדרום אפריקה ביטל אותו.
״המחאה היהודית זו מחאה פריווילגית וצבועה. איפה הייתם כשהיו דברים שפגעו בדמוקרטיה אבל לא בכם?"
דווקא האוכלוסיות שהכי פחות ייפגעו, הן אלו שמוחות ומאיימות לצאת מהארץ עם הכסף. אז למי אתם משאירים את המקום הזה בדיוק?״.
מחאה סגורה אתנית
לאחר מינגלינג ארוך, שבו ניסו המשתתפים בעיקר להבין לאן המאבק הולך, החל הכנס באופן רשמי, באיחור של 45 דקות. בחדר נכחו כ-30 אנשים, מספר משמח, אם להסתמך על דברי דיאב קודם לכן.
״מה שהכי מציק לנו זה שהאוכלוסייה הערבית נרתעת מלהשתתף במחאה כי האופי של המחאה סגור אתנית. הסמלים והדיבורים לא נותנים מרחב לאחרים להשתתף״, אמר בפתיחת המפגש עודה בשאראת, עיתנואי וסופר, ״מדובר במתקפה אדירה על האוכלוסיה הערבית, והערבים חושבים שזה רחוק מהם. אנחנו רוצים להבין היום ברמה המעשית איך רותמים את הציבור שלנו למאבק״.
האוכלוסייה הערבית נרתעת מלהשתתף במחאה כי האופי של המחאה סגור אתנית. הסמלים והדיבורים לא נותנים מרחב לאחרים להשתתף
לדברי בשאראת, יש הסכמה כללית שצריך מאבק ערבי-יהודי, אבל לצד זאת יש לא מעט שתוהים איך הם יכולים להשתתף בהפגנה שמלאה בדגלי ישראל וגנרלים מהימין?.
קושי נוסף שביטא בשאראת היה העובדה שבתי המשפט הישראלים הכשירו פעולות ממשלתיות שפגעו באוכלוסייה הפלסטינית והערבית ישראלית. ״בנוגע לבתי המשפט צריך לזכור חסדים קטנים. דוגמה לכך אפשר למצוא במסאפר יטא (אזור בדרום הר חברון) שבית המשפט העליון עיכב את פינוי הכפרים הפלסטיניים בו ב-20 שנה. אם הרפורמה תעבור, גם החסדים הקטנים האלו ייעלמו״.
נס ודגל
״אני מוכן לבוא להפגנה בתל אביב עם מיליארד דגלי ישראל ובלי דגל פלסטין, אם היא נגד הממשלה״, אמר הסופר מוחמד עלי טהא, ״בלי שיתוף פעולה יהודי-ערבי לא ייתכן כלום״.
ואכן, אחת הבעיות שהציפו את השיח במהלך ההפגנות האחרונות הייתה נוכחות הדגלים. בין אם אלו היו דגלי פלסטין, שאותם הניפו מתנגדי הכיבוש בהפגנות ברחבי הארץ מול מפגינים אחרים שביקשו, לפעמים באגרסיביות, להוציא מההפגנה בטענה שמדובר באקט אשר יפגע במחאה. ובין אם אלו ערבים ישראלים אשר נוכחות המוני דגלי ישראל הרתיעה אותם להצטרף להפגנה, בטענה שמדובר במפגן לאומי אגרסיבי אשר לא משאיר מקום למיעוטים להתבטא ולהשתלב בתוכו.
״אתה מרגיש שאתה במצעד דגלים, ואני מבינה שזה מורכב עבור שתי האוכולוסיות״, אומרת ג׳דיר האני, ״אבל אנחנו בכל זאת חייבים להגיע ולהיות חלק, אני מבינה את היהודים שחשוב להם להחזיק את הדגל״.
בתחילת חודש ינואר הורה השר לבטחון לאומי, איתמר בן גביר למפכ״ל המשטרה קובי שבתאי לאכוף את האיסור על הנפת דגלי פלסטין, איסור אשר אכיפתו משתנה ממחוז למחוז תוך מתן שיקול למפקד המחוז. לפי החוק מפקד המחוז רשאי לאסור על הנפת הדגל במקרה שהדגל הוא "סמל שיש בו כדי לעורר להפרת השלום".
"כולנו פה נלחמים על זכויות וחשוב שהמיעוטים יביאו את עצמם לידי ביטוי, גם אם מדובר בדגל פלסטין שלהרבה יהודים קשה איתו״
״אני נגד החרמה של סמלים, גם אם הם לא יורדים חלק בגרון״, אומר דיאב, ״כל מי שהרפורמה הזו פוגעת בו, זכותו להביא את עצמו לידי ביטוי בהפגנה גם אם מדובר בסמלים שעברו דה לגיטימציה במשך שנים, כולנו פה נלחמים על זכויות וחשוב שהמיעוטים יביאו את עצמם לידי ביטוי גם אם מדובר בדגל פלסטין שלהרבה יהודים קשה איתו״.
את המאבק חייבים לנצח
לא רק אמירות כלליות עלו בכנס, גם ניסיונות אמיתיים למצוא פתרונות. למשל, לדחוף את נבחרי הציבור הערבי וראשי הרשויות לצאת במסר אחיד ותקיף נגד ה"רפורמה", וליצור הפגנות במוקדי אוכלוסייה ערבים, בשאיפה שיתמזגו לבסוף עם המחאה היהודית. זאת במקביל לניסיון להביא נואמים ערבים רבים יותר למחאות ולהמשיך לקיים מפגשים כדוגמת הנוכחי במקומות נוספים, על מנת לגייס אנשי מפתח שינסו להניע את התושבים לפעולה ויפיגו את הייאוש ששורר בו.
״סוף סוף החברה הישראלית מבינה שצריך להילחם על המרחב הדמוקרטי שכמעט ולא קיים״, אמרה סונדוס סאלח, ח״כ לשעבר ממפלגת תע״ל, ״צריך להסתכל על הדברים החיוביים, וזו ההתעוררות בחברה היהודית. זה דבר חשוב ומבורך גם אם כרגע הוא לא נעשה בשיתוף. התפקיד שלנו הוא להבין איך להשתתף ולהסביר את המצוקות שלנו״.
"אין לי אשליות לגבי מערכת המשפט הישראלית, לגבי הדמוקרטיה הישראלית. אבל האמת העצובה היא שאם הצד השני ינצח, זה יהיה סוף הדרך מבחינת רוב המאבקים האחרים״, אמר פרופ' אנוך, ״אם הם ינצחו כאן, אין שום סיכוי – לא במאבק נגד הכיבוש, לא במאבק לשוויון בתוך ישראל, לא בניסיון ליצור שותפויות פוליטיות יהודיות-ערביות, לא לשום דבר כמעט. זאת אומרת שגם אם ננצח במאבק הנוכחי, יישארו עוד המון מאבקים. תישאר המון עבודה. אבל את המאבק הזה חייבים לנצח״.
"אם הם ינצחו, אין שום סיכוי: לא במאבק נגד הכיבוש, לא במאבק לשוויון בישראל, לא בניסיון ליצור שותפויות פוליטיות יהודיות-ערביות"
לדברי אנוך, אחת ההצלחות של מחאת בלפור, הצלחה שהוא מקווה שתתרחש גם במחאה הנוכחית, הייתה שהיא גרמה להרבה אנשים לבוא להפגין בפעם הראשונה: ״הייתה הרבה ביקורת אז – חמישים ומשהו שנות כיבוש לא הפגנתם, עכשיו נגד נתניהו התעוררתם?״. אבל לדבריו עצם המעורבות במחאות בבלפור חשפה קהלים חדשים לבעיות חדשות וכתוצאה מכך לאט לאט החלו להצטרף אנשים חדשים לארגונים נגד הכיבוש. "אולי אם ערבים ויהודים, ערביות ויהודיות, ייאבק יחד נגד המהפכה הנוראית הזו, אולי זה יעזור להיאבק יחד גם במאבקים העתידיים, שללא ספק עוד יש לפנינו״, סיכם אנוך.
דיאב הצביע בדברים שאמר במפגש על בעיה עמוקה במעורבות של החברה הערבית הישראלית במציאות הפוליטית, אשר מחמירה במשך שנים. ״האכזבה היא בראש וראשונה מנבחרי הציבור שלנו", אמר, "אבל אפשר לראות גם תהליך ארוך שנים של איבוד אמון של הערבים במה שיכול להיתפס כשמאל.
"השבר הראשון היה אהוד ברק ב-1999, אחריו הגיע בני גנץ שפסל את המפלגות הערביות. התחושה היא שאנחנו לא לגיטימיים – אז איך מצפים שהציבור ייצא בהמוניו למחאה שהציבור היהודי תפס עליה בעלות בלעדית? עד היום, במשך שבעה שבועות, מנהיגי המחאה לא נתנו לאף נציג ערבי לדבר במחאות. היום, אחרי שבעה שבועות זה יקרה בפעם הראשונה״.
להפיג את הייאוש
ואכן, במוצאי שבת נאמו ארבעה נציגי ערבים בירושלים, תל אביב, נתניה, נס ציונה ובאר שבע. הנציגה החמישית, רים חזן, מזכירת מק"י וחד"ש חיפה, שהייתה אמורה לנאום בהפגנה בחיפה, לא השתתפה בה בסוף, עקב אי הסכמות אשר משקפות את הפערים והקשיים בשילוב של הציבור הערבי במחאה.
"כשהתבקשתי לשלוח את הנאום מבעוד מועד, הייתי סקפטית", היא אומרת. "הייתה לי הרגשה שיש פה דאגה ממה שאגיד. בכל זאת, המארגנים התעקשו ואמרו שזה עניין ארגוני וכולם שולחים את הנאומים שלהם לפני. ביררתי, לא מדויק.
רים חזן: "כשהתבקשתי לשלוח את הנאום מבעוד מועד, הייתי סקפטית. הייתה לי הרגשה שיש פה דאגה ממה שאגיד"
"תוך כמה דקות התחלתי לקבל הודעות וטלפונים שהדברים שלי מאוד עצובים ורק מדברים על הבעיות ודווקא מספקים את כל התשובות למה הציבור הערבי לא ירצה להשתתף. עניתי שזו המציאות, ושהציבור הערבי ישתתף כאשר המחאה הזו תבין את עמדתו ואת מאבקו ותזמין את האזרחים הערבים למאבק למען דמוקרטיה לכולם, לא רק להגנה על מערכת המשפט״.
מהנהגת "מחאת העם", ארגון מחאה שפועל מחיפה, נמסר: "בתקופת הממשלה החדשה אנו עובדים קשה על מנת להביא קהלים שונים מכל קצוות הקשת הפוליטית – מהציבור הערבי ועד לציונות הדתית".
ניצוצות של תקווה והתעוררות התרחשו בארבעת מוקדי ההפגנה האחרים – כשהשיא היה אולי בהפגנה ברחוב קפלן בתל אביב, כשאיבראהים אבו אחמד עלה לנאום בבמה המרכזית מול עשרות אלפי מפגינים ודבריו זכו לתשואות רמות מהקהל: ״אני קורא לכם, אחיי ואחיותיי, בני ובנות החברה הערבית בישראל, המאבק הזה הוא גם המאבק שלנו. אתם יודעים מה, הרשו לי לתקן, המאבק הזה הוא קודם כל שלנו. זהו רגע היסטורי בחיי העם שלנו, זו הזדמנות שלא תחזור. חובתנו לעמוד בחזית המאבק, למעננו, למען הילדים שלנו ולמען העם שלנו. זה בידיים שלנו!״.
ג׳דיר האני, פעילה חברתית מעכו נאמה בהפגנה בנס ציונה והתייחסה למורכבות של השילוב של ערביי ישראל במחאה: ״שואלים אותי רבים בימים אלה, שבהם החברה היהודית מפולגת סביב התמיכה או ההתנגדות, איפה הערבים? למה הערבים לא לוקחים חלק בהפגנות? הרי הם כמיעוט ייפגעו ראשונים מעריצות הרוב. הם צודקים. אך עבורנו זו מציאות מתמשכת".
בדבריה הביאה את הדילמה שמולה היא עומדת: "האם המחאה תקדם את החברה שלי או רק תנציח את הלגיטימציה להמשך האפליה בכל כך הרבה תחומי חיים. התשובה שלי היא בכך שאני כאן הערב, כדי להגיד, כן, גם אנחנו חלק מהמאבק לצדק ושוויון. גם אנחנו בעד דמוקרטיה ובית משפט עליון שיגן על מיעוטים. ואם מדברים על הצורך ברפורמה, אולי צריך לכלול גם רפורמה למען אותה אוכלוסייה שמודרת ומופלית בחינוך, במשאבים, בתשתיות ובדיור״.
בשיחה עם המקום לאחר הנאום האני נשמעת אופטימית. ״זה הזדמנות לקרב בין ציבורים, זה הבית שלנו, כולנו צריכים לשמור עליו. כשהדמוקרטיה פוגעת במיעוט היא בטוח תפגע ברוב בסוף. זה מסר שמתחיל לחלחל אצל היהודים״, היא אומרת. היא מביעה תסכול מהציבור הערבי שלא מצטרף למאבק. היא מוסיפה כי היא מצפה שגם אם הערבים לא יצטרפו להפגנות בערים היהודיות, יהיו הפגנות עצמאיות ביישובים ערבים. היא גם סבורה שנבחרי הציבור הערבים לא עושים מספיק כדי להעיר את השטח.
״אני מאמינה שהחברה הערבית היא זו שצריכה להוביל, ולקבל תמיכה מהיהודים – כמו שעשו המיעוטים בארצות הברית. אני מנסה לשכנע אנשים, אבל הם לא משתכנעים. יש ייאוש גדול מאז הבחירות – לאנשים אין כוח למחות כבר. אבל אנחנו פה כדי להפיג את הייאוש ולהצטרף למאבק, אני מלאת תקווה ומאמינה שהמחאה יכולה להוביל אותנו למקום טוב יותר״.