כמו כת של איש אחד: "כשרציתי לעזוב, הפסיכולוג נהיה אלים ותוקפני, כאילו יצא ממנו מישהו אחר"

"האורך והזמנים של הפגישות דווקא היו בסדר", מספרת מיכל (שמות המרואיינות בדויים, הפרטים המלאים שמורים במערכת), "היא אולי קצת ה+אריכה לפעמים, אבל סך הכול שמרה על המסגרת. אבל במשך שנים רבות היינו מדברות כל יום בטלפון, לפעמים שעה. הרגשתי נפלא. שמצאתי סופסוף את האימא שלא הייתה לי מעולם. גם בתקופות שלא היינו מדברות כל יום, אז במשך עשרים שנה היינו מדברות כל יום שישי בערב במשך שעה, הייתה לנו את השעה הקבועה, ולאט לאט זה החליף לי את החיים. הייתי מחכה לשיחה איתה, ולא פעם אפילו מוותרת על לצאת או לארח, רק כדי לא לפספס את השיחה איתה.

"זה ביחד עם עוד דברים היה תהליך איטי, הדרגתי, שלא שמתי לב אליו ולא הייתי מודעת, איך היא הופכת למרכז החיים שלי. איך אני הולכת ומבודדת את עצמי. השנים עברו. הייתי בת 33 כשהגעתי אליה. לה היו אז ילדים קטנים. כשנגמר הטיפול הייתי בת 55. לה היו כבר נכדים ואני הייתי לגמרי לבד, לא הקמתי משפחה, לא עשיתי ילד, כמעט כל מערכות היחסים שלי נהרסו. העבודה נדפקה. הייתי לגמרי תלויה בה, לא ידעתי איך ממשיכים לחיות".

כמעט עשור חלף מהיום שבו הפסיקה מיכל, אישה מבריקה ומוכרת בתחומה, את הטיפול שלה, אחרי 22 שנה אצל אותה מטפלת. את העשור האחרון היא משקיעה בניסיון להבין מה בדיוק קרה שם, למה יצאה מהטיפול במצב קשה הרבה יותר מזה שבו נכנסה, והאם יש סיכוי להשתקם. בשיחה בינינו היא חוששת אפילו להעלות את שמה של המטפלת: "גם עכשיו, למרות שאני לא אומרת את שמה, יש לי רגשי אשמה מטורפים, כואבת לי הבטן. כאילו אני הולכת להסגיר את אמא שלי".

קשה לה מאוד להתראיין, היא מוצפת לאורך השיחה ומאבדת את קו המחשבה לא פעם, אבל היא נחושה להסביר: "כמעט עשור אני מגששת את דרכי בערפל סמיך, לא מבינה כבר כלום על העולם הזה. יצאתי מהטיפול שבורה באופן שלא הייתי לפני כן. חסרת כל אמון בעצמי ובאחרים. לא יודעת במי לבטוח, במי לא. כשחיפשתי דרך להבין מה קרה, צלצלתי לער"ן (עזרה ראשונה נפשית; ע"פ), הייתי במצוקה, זה מוסד שלא ייאמן, אבל עם כל הרצון הטוב הם לא יכלו לעזור לי, כי לא ידעתי להגיד 'עברתי התעללות על ידי הפסיכולוגית שלי', עדיין לא הבנתי את זה, והלקיתי והאשמתי את עצמי במה שקרה. חשבתי שאני כל כך איומה ונוראית שאפילו עם מטפלת נהדרת כמוה לא הצליח לי.

---

"במשך עשרים שנה היינו מדברות כל יום שישי בערב במשך שעה, הייתה לנו את השעה הקבועה, ולאט לאט זה החליף לי את החיים"

"הרוב חשבו שאני מגזימה כמובן, שסך הכל היתה לי מטפלת טובה, ומהצד השני אמרו: היא מחורבנת? אז תקומי ותלכי. לא מצאתי אף אחד שיסביר לי מה קרה פה, עד שיום אחד הגעתי ברשת לעמוד של המרכז לנפגעי כתות ואז הבנתי: הייתי בכת. זה המפתח".

"זה כמו להיות בכת של איש אחד", אמרה את אותן מילים בדיוק לפני מספר חודשים קרן, גם היא נפגעת טיפול קונבנציונלי, במקרה שלה אצל מטפל פסיכואנליטיקאי. "גם כשאתה יוצא אתה מאמין במה שאמרו לך. שנים לא הבנתי איזה נזק נגרם לי. רק עכשיו אני מצליחה לא לכעוס על עצמי. הפסיכופטים, הם לא רוצחים חתולים. הם בוחרים אדם או שניים, לא מחלקה שלמה, ואני הייתי טרף קל, איתי הוא יכול היה לעשות הכל". 

בורחת מהקליניקה ומשקרת

לפני מספר שבועות הבאנו כאן את סיפורם של בני זוג, הוא היה מטופל תקופה ארוכה אצל פסיכולוגית מובילה במכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו. אך עד מהרה חרג הקשר מהמסגרת הטיפולית: פגישות התארכו לעיתים לשלוש שעות, המטפלת שיתפה בחייה האישיים, הזמינה אותו לפגישות מחוץ לקליניקה ועוד ועוד. הוא הגיע להתמוטטות נפשית, וכשבת זוגו מצאה התכתבויות אינטימיות, לא רומנטיות, הביא הגילוי לסיום הנישואין. הם התלוננו לוועדת האתיקה של המכון, אולם המכון סגר את התלונה בין כתליו, בעונש פעוט, וסירב לענות לפניות המקום. 

מקרים נוספים התחילו להגיע, עוד לפני ובעקבות אותה כתבה, ולא מעט כאלה נאספו אצל מפעילות העמוד "מה קורה בטיפול שלי?" בפייסבוק ובפודקאסט נלווה, שני קדר ועדי כתר, שמטרתן "להסיר את המסתורין מעולם הטיפול, להכניס שיח חדש ובלתי מתפשר על אתיקה טיפולית".

 הבנו שיש תחום שלם שכמעט ולא מדברים עליו, הוא נבלע בין הסיפורים הקשים על ניצול מיני בטיפול (כמו הפסיכולוג יובל כרמי, שהורשע לפני כחודש בביצוע עבירות מין במטופלות) לבין הפרסומים על חוסר גבולות מוחלט בטיפולים לא קונבנציונליים (ששיאם בתחקירים על מטפלים כמו ארז ארג'ונה  שהתאבד בעקבותיו, פגיעות מיניות ואחרות באשראם במדבר, שניהם באתר פוליטיקלי קוראת, ואירועים קשים בקהילת המיניות המקודשת). 

חציית גבולות בטיפול קונבנציונלי, על ידי מטפלים מוסמכים, לא רק שאינה מדוברת כמעט, היא אינה מטופלת כלל. תלונות כאלה כמעט ולא מוגשות, מאחר ולרוב המטופלים אינם יודעים – לעיתים במשך שנים אחרי הטיפול – שהגבולות נחצו. כשיש פגיעה מינית, סביר היום להניח שהמטופל או המטופלת יבינו בשלב מסוים שהיתה פגיעה, ובעידן המי טו מספיק שיספרו על מגע חריג כדי שמישהו ייזעק. לעומת זאת, דברים כמו חריגה משעות הטיפול, מנושאי השיחה, עיסוק של המטפל בעצמו ובצרכיו שלו, נסיונות שלו להגיד למטופל מה הוא צריך לעשות ואף הגעה לידי שליטה בו – הם חמקמקים מאד, ועם זאת עלולים לגרום לנזקים קשים ומתמשכים, כמו במקרים של קרן ומיכל. 

אפרת הראל היימן, פסיכולוגית קלינית, הקימה את מכון מרווה לטיפול בנפגעי טראומה של אמון בתוך מערכות יחסים. "אני מטפלת גם באנשים שנפגעו ממערכות יחסים טיפוליות, ויש המון כאלה", היא אומרת, "הרבה פעמים זה מתגלה במהלך טיפולים, כשהמטופל כלל לא היה מודע לכך. ההכרה בכך שמטפל פגע בך היא קשה אפילו יותר מלגלות שהורה פגע בך – כי פה זה איש מקצוע שהגעת בשביל שיעזור לך. 

"מטפל מתעלל הוא מישהו שהיכולות שלו להבין את האדם מולו משמשות לטובתו ולא לטובת המטופל. כמטפל יש לך כוח על נפש של בנאדם, אתה משתמש בסוגים של מניפולציות, וחייב להיות בהבנה כמה כוח יש לך על האדם שמולך. במקרים הקיצוניים, אם מצליח לעבור את ההכשרה הארוכה אדם עם מאפיינים נרקסיסטיים ופסיכופתיים – יש לו במה נפלאה, הוא מקבל על מגש על כסף נפשות של אנשים שהוא יכול להיות בשליטה עליהם. זה חומר של ראשי כתות. אנשים כאלה, הכי מענג אותם זה לשלוט במיינד של אנשים, לשלוט בחייהם, שהם יעבדו למענם".

אם מצליח לעבור את ההכשרה הארוכה אדם עם מאפיינים נרקסיסטיים ופסיכופתיים – יש לו במה נפלאה. הוא מקבל על מגש על כסף נפשות של אנשים שהוא יכול להיות בשליטה עליהם

קרן היא רופאה בכירה, מנהלת מחלקה באחד מבתי החולים. לפני 19 שנה, בשנות ה-20 המוקדמות לחייה, הלכה לטיפול נפשי שרק עכשיו היא מבינה ששינה את חייה, אבל לא בדרך שבה קיוותה. בטיפול שעברה בשנים האחרונות, אחרי שנים של סבל וסימפטומים שלא ידעה למה לשייך, הבינה שהטיפול הוא שפגע בה קשות. המטפל, פסיכואנליטיקאי בכיר וידוע (שמו שמור במערכת), לא נגע בה פיזית ולא מינית, אלא נכנס לתוך נפשה וזרע שם הרס.

 "כשסיפרתי למטפלת שלי", היא מספרת עכשיו, "היא אמרה 'אני מטפלת הרבה בנפגעי מערכות יחסים נרקסיסטיות, אבל כזו פגיעה בתוך טיפול עדיין לא ראיתי'. הגעתי לטיפול אצלו במטרה ברורה – טיפול קצר מועד, למצוא בן זוג, לעבד טרגדיה משפחתית שהיתה אז מאוד טריה. שנתיים אחרי, מצאתי את עצמי בורחת מהקליניקה ומשקרת למטפל כדי לא לחזור". 

הטיפול קצר המועד שביקשה קרן הפך עד מהרה לאנליזה, כלומר ארבע פעמים בשבוע, כשהמתמחה הצעירה מנסה לדחוס אותם לשגרת יומה בלחץ המטפל, שעבר אז הכשרה לאנליזה ונזקק למטופלים. המטפל הזיז כל הזמן את שעות הפגישה עבורה, דבר שהדליק רק בדיעבד נורות אדומות. באחד המקרים הקדימה ומצאה אותו מעשן ליד הקליניקה והוא התפרץ עליה בצעקות. במקרה אחר הוא טעה בשעה, והאשים אותה בכך. 

היא מספרת שהוא כינה אותה בכינויים מעליבים ומקטינים, והסביר לה שוב ושוב שהוא היחיד שמבין "את התמונה המלאה", ו"את לא מבינה". הפרטים הקטנים האלה, שנראים חסרי חשיבות כמעט, סימלו את מה שקרה בתוך החדר. בדומה לנפגעים אחרים של טיפול נפשי, קרן כמעט אינה זוכרת דבר ממהלכו. היא יודעת שעברה אנליזה, אבל לא זוכרת דבר ממה שאירע על ספת המטפל. "יש עשרה חודשים שאין לי זיכרון אחד מהם, כלום, לא קצה חוט. הפגישות מחוקות. שום משפט, שום מילה". 

"מצאתי את עצמי אצלו, תוך חודשיים מרוסקת בשפל שמעולם לא הייתי בו", מנסה קרן לשחזר, "ואני פונה לפסיכולוג שלי ואומרת 'אני מרוסקת, תעזור לי' והוא אומר 'את מחבלת בתהליך הטיפולי ובגלל זה זה קורה'. כל הזמן מאשים אותי. הוא תמך במערכות יחסים קצרות ומיניות שהיו לי, וביקש לשמוע על תנוחות ופנטזיות באופן שעורר בי אי נוחות. כשהכרתי את האיש שעד היום הוא בעלי, הוא חשב שהוא לא טוב לי וחזר ואמר את זה. היום אני מבינה שהייתי מאוהבת במטפל, היתה העברה פסיכית, הערצתי אותו, וכשמישהו כזה אומר לך מה לעשות – את עושה את זה".

"מצאתי את עצמי אצלו, תוך חודשיים מרוסקת בשפל שמעולם לא הייתי בו. אמרתי לו 'אני מרוסקת, תעזור לי' והוא אומר 'את מחבלת בתהליך הטיפולי ובגלל זה זה קורה'. כל הזמן מאשים אותי"

היא קבעה מועד לחתונה, שהפסיכולוג הוזמן והגיע אליה. זו היתה הפעם האחרונה שראתה אותו. "קבענו תור לאחרי ירח הדבש, אבל אני כבר ידעתי שלא אגיע. עברו כמעט 20 שנים, אבל זוכרת את זה כמו אתמול: אני יוצאת משם ורצה רצה עם דופק מאתיים ויודעת ששיקרתי – זו חוויה איומה לשקר לו – אבל מצילה את עצמי.

"לפני שהגיע מועד התור, התקשרתי אליו, היו אז טלפונים קוויים, בשעה שידעתי שהוא לא יהיה, לדבר עם אשתו. השארתי הודעה וסגרתי את השיחה. אחרי כמה ימים אני מקבלת טלפון מקווי, אני בבית לבד, וזה הוא, עם שיחה מהגיהנום, אין לי מילה אחרת, והוא תוקף אותי, צועק עלי, מאשים אותי, מאיים עלי איומים קשים: "את עושה טעות איומה, אין לך כלים להחזיק זוגיות, היא לא תחזיק, גירושין זה רק עניין של זמן". עד היום אני לא מבינה למה לא סגרתי את הטלפון. 

אני לא יודעת איך השיחה נסגרה. זוכרת שהוא מנסה לשכנע ואז נהיה אלים ותוקפני, כאילו יצא ממנו איש אחר. הרגיש שהוא כבר לא רוצה להחזיר אותי, אלא לפגוע בי. נשארתי עם הפחד: באתי בשביל למצוא בן זוג ואתה מספר לי שזה רק עניין של זמן שזה ייגמר?"

הייתי המטופלת המצטיינת 

לא היה לה מושג עד כמה עמוקה הפגיעה. "התחילו חרדות, לחצים מדברים הכי פשוטים", מספרת קרן, "כבר הייתי בכירה בתפקיד, ופתאום דברים הכי פשוטים מלחיצים אותי. דופק גבוה, דריכות, לוקח זמן להירגע. התחילו עוד סימנים, שייחסתי לכל חוץ מלזה: עלייה עצומה במשקל, משהו כמו 30 קילו אחרי עזיבת הטיפול, הייתי ספורטאית כל חיי, הפסקתי להתאמן. דברים מאד פשוטים שהיה לי קשה לעשות, כמו ללכת לגינה עם ילד. אפילו הלבוש שלי השתנה מהקצה אל הקצה. 

"הכל צומצם בשנים האלה, לא ספורט, לא בגדים, והכי חשוב – הפסקתי לכתוב. המהות שלי זה כתיבה. כשהמטפלת הנוכחית שאלה מתי הפסקתי, הבנתי שזה היה מיד אחרי הטיפול ההוא. 17 שינה לא כתבתי מילה. מילה. אני לא עוברת ברחוב שלו עד היום. יודעת שהוא עדיין שם. ניסיתי לעבור שם במהלך הטיפול, חשבתי שזה יעזור לי להיזכר, אבל אני לא זוכרת כלום".

היא החליטה לדבר עכשיו, כשהיא יודעת שהסיכוי להגיע אליו או למנוע ממנו להמשיך לטפל באנשים קטן עד לא קיים. "זה מאד חמקמק", היא אומרת, "המחירים סמויים. אין לי הרבה תקוות לשנות, אבל חשוב לי מאד לעשות את השיחה הזאת. אם אצליח רק לזרוע ספק במגדל השן הפסיכואנליטיקאי, וגם אם לא יקרה כלום – אוכל להגיד שאני ניסיתי. שלא שתקתי".

מיכל הגיעה לטיפול מלכתחילה במצב קשה. "אני באה מבית מאוד קשה, מאוד אלים ומאוד מתעתע", היא מספרת, "לא ידעתי אם אני יכולה לסמוך על תפיסת המציאות שלי. עברתי שנים קשות של סמים ואלכוהול, הגעתי לאלכוהוליסטים אנונימיים והתנקתי, ורק אז הגעתי לטיפול. בילדות המטפלים היו השליחים של ההורים שלי, שעשו עבירות אתיות כמו לטפל בכל בני המשפחה, או מטפלים ממסדיים מהרווחה שלא הבינו כלום מהחיים שלהם. הדעה שלי על פסיכולוגים היתה גרועה מחד,  ומצד שני האמנתי שהם המצילים, הגואלים. הם האלוהים, אלוהי הנפש.

"בשנות ה-30 המוקדמות שלי, נקייה ועל סף תחושת שיגעון, מוצפת עם פלאשבקים, פניתי לטיפול שאמור היה לגרום לי לבטוח שוב באפשרות של טיפול ונתינת אמון. הגעתי למטפלת הזאת, מטפלת בגישה פמיניסטית עם המון המלצות והכשרה. בשנים הראשונות נראה היה שמצבי הולך ומשתפר, פרחתי תחת האהבה ותשומת הלב הכמעט אינסופיים שלה, ואז, באיזשהו שלב שקשה לשים עליו את האצבע, המצב הלך והתדרדר עד שהגעתי למצב הכי רע שהייתי בו בחיי, יותר גרוע מהמצב שבו הגעתי אליה, כי כשהגעתי אליה הייתה לי תקווה, כשיצאתי ממנה לא האמנתי בעצמי יותר. לא רציתי יותר לחיות". 

"המצב הלך והתדרדר עד שהגעתי למצב הכי רע שהייתי בו בחיי, יותר גרוע מהמצב שבו הגעתי אליה, כי כשהגעתי אליה הייתה לי תקווה, כשיצאתי ממנה לא האמנתי בעצמי יותר"

היא מונה אחד לאחד את מאפייני הקשר הדומים לאלה של כת, ומפעילים את הנפש בצורה דומה: "זה התחיל ב LOVE BOMBING – הפצצת אהבה. הייתי המטופלת המצטיינת, היא לא קראה לי כמעט בשמי כי הכל היה 'חמודה', 'מתוקה', מתנות קיבלתי מלא מלא וגם נתתי, בגדים, ספרים ועוד המון דברים, חלקם יקרים ממש. היא בישלה לי. כתבה לי מכתבי אהבה. קיבלתי שם את האהבה שלא קיבלתי בבית, חזרתי להיות ילדה קטנה. 

"טשטוש וחוסר שינה זה מאפיין מוכר לשיעבוד בכתות. ככל שהייתי אצלה, מצבי הלך והחמיר במובן שהפסקתי לישון בלילות. במשך שעות הייתי רואה סרטים על משפחות מתעללות. היא היתה מעודדת את זה, והילדות שלי הייתה משתחזרת לי. היא ליבתה את זה, אמרה 'לא נורא, אל תקומי בבוקר', ובעיות התפקוד הלכו והחמירו. כשאת לא ישנה – יותר קל להשתלט עליך.

"במקום שהטיפול יעודד אותי ליצור עוד קשרים עם העולם, הוא הלך ובודד אותי. לא היה צורך לפתח קשרי חברות כשהיה לי כזה קשר אקסקלוסיבי, קשר שמחליף חיים, והיא עודדה אותי להסתפק בזה. כשהיו לי קשרים אחרים היא בדרך כלל פסלה אותם, ביטלה, לא היו לי כמעט חברים שעמדו בסטנדרטים שלה. ההתבודדות הגיעה לכאלה שיאים שנסעתי להתבודד במנזרים. לא זוכרת מי יזם את זה, היא או אני, אבל הייתי ימים שלמים לבד, מדברת רק איתה בטלפון כל יום. אני לא מאשימה רק אותה, ג'ודית לואיס הרמן (פסיכיאטרית אמריקאית פורצת דרך בטיפול בטראומה – ע"פ)  כתבה: 'ניצולי הטראומה נעים בין האחזות נואשת בזולת לבין הדיפת הזולת והתבודדות'. ברור שהיה לי דפוס פנימי של התבודדות בלי קשר אליה, אבל היא, במקום לעודד אותי לצאת ממנו, עודדה אותי להתמסר אליו.

"אם עד שלב מסויים היא הייתה האימא הנפלאה בכאילו וספקית כל הצרכים שלי, לאט לאט התהוו סדקים. הרגשתי דברים… הרגשתי אותה רחוקה, ביקורתית, לא אכפתית…. והיא אמרה לי שאני מדמיינת. התקשיתי להבין את שתי הפנים שלה. זה לקח שנים ואני כל הזמן האמנתי לה שאני הבעייתית והדפוקה והמדמיינת, אבל בשנים האחרונות, בכל פעם שיצאתי ממנה היו לי מחשבות התאבדות שהלכו והתחזקו. עד שבסוף, בפגישה האחרונה שלנו שהגעתי אליה אחרי לילה בלי שינה בכלל, חצי התעלפתי, נשארתי לישון אצלה בסלון. 

"בשנים האחרונות, בכל פעם שיצאתי ממנה היו לי מחשבות התאבדות שהלכו והתחזקו. בפגישה האחרונה שלנו שהגעתי אליה אחרי לילה בלי שינה בכלל, חצי התעלפתי, נשארתי לישון אצלה בסלון"

"אני עד היום לא יודעת מי הפסיקה את הטיפול. היא או אני. אני יודעת שבשלב מסוים היא מרדה בתפקידה להיות האימא הטובה הכי נהדרת בעולם ומצבי הלך והחריף, הייתי כל כך בודדה, עבודות נפגעו, הייתי במצב בריאותי לא טוב שלא היו לי כוחות נפש לטפל בו, עליתי שלושים קילו, הייתי מכורה לכדורים והיו לי תופעות לוואי קשות.  היא סרבה להמשיך להתנהג כמו תמיד, לא רצתה יותר לדבר איתי בטלפון, ובמיוחד לא בימי שישי, ואני עשיתי באופן נואש כל מה שיכולתי כדי להחזיר אותה להיות האמא הנפלאה. היא פשוט לא רצתה. את לא יודעת לשים את האצבע מתי הרגע שבו מהפצצת האהבה המטורפת הזו שבה את הכי נפלאה והכי נהדרת את הופכת להיות כלום. אפס.

"זה היה תהליך זחלני, זה גם משהו שאומרים על כתות. למה נפגע כתות לא יודע שהוא בכת? כי זה כל כך  איטי שאת לא מבחינה, עד שאת קבורה מעל הראש. בשלב מסוים חשבתי לעזוב אותה, אבל היא לא נתנה לי ללכת למטפלת אחרת, 'מה תלכי עכשיו למטפלת חדשה? תתחילי הכול מחדש?' ואני לא הבנתי איך זה יכול להיות שמהפצצת האהבה היא הופכת להיות אדם שנותן לי להבין שאין לי שום סיכוי להיות בקשר אי פעם. שאיפת חיי היתה להיות בזוגיות, אבל היא נתנה לי להבין שאני לא יכולה להיות בקשר, שאני שמנה ולא יפה והתסרוקת לא מוצלחת. אמרתי 'אבל את אמרת לי שאני אוכל להיות בקשר,' והיא אמרה 'אז אמרתי, הייתי צעירה, הייתי תמימה'.

"תקופה אחרי שיצאתי ממנה עשיתי טלפונים לשלוש נשים שידעתי שטופלו אצלה, שהכרתי אותן אישית. רציתי לדעת אם רק לי זה קרה. אם אני באמת כל כך דפוקה, או שזה משהו גם בה. אחת מהן אמרה ' היא המטפלת הכי טובה שהיתה לי, נפלאה, כזאת אהבה לא קיבלתי', אבל שתי האחרות סיפרו סיפורים דומים לשלי, של אובדן גבולות, חוסר שיקוף של הכוחות, אובדן אמון בעצמן, בידוד הדרגתי מהסביבה, מהחברים, מהמשפחה. גם הן יצאו במצב רע יותר מזה שנכנסו. אחת מהן, שפעם היינו חברות ואף פעם לא הבנתי למה נותק הקשר בינינו, סיפרה לי שהיא דיברה עלי רעות בפניה וייעצה לה לא להיות איתי בקשר". 

בדומה למטפל של קרן, גם המטפלת של מיכל עודדה אותה לקחת תרופות פסיכיאטריות נגד דיכאון. "הגעתי אליה אחרי שלוש שנים נקיה והסברתי לה ממש על ההתחלה שאני מגיל 11 קיבלתי כדורים בבית, כבר עברתי את הסיפור של המשוגעת שצריך לסדר לה את הראש. אני לא רוצה לגעת בזה. היה לחץ זחלני, 'אולי בכל זאת חמודלה, תקחי, חבל שתרגישי כל כך רע'.  ואחרי כמה שנים מצאתי את עצמי שוב בכדורים. זה היה נזק נוראי לאמון שלי בעצמי וליכולת שלי לחיות נקייה. זה הקצין תלות במטפלים ומוסדות. בחמש שנים האחרונות אני מתנקה מהכדורים. עדיין לא סיימתי. הכי חשוב לי בעולם עכשיו זה להוכיח לעצמי שאני מסוגלת לחיות בלי כדורים".

"טיפול הוא דבר מוזר" 

"טיפול הוא דבר מאוד מוזר", אומרת שני קדר, "שני אנשים נפגשים כדי לעסוק באחד מהם בלבד. בטיפול הקלאסי בוודאי וברוב הטיפולים ברמה זו אחרת – הסובייקטיביות של המטפל מנוטרלת, הצרכים שלנו הם לא הפוקוס. זהו בעצם בסיס האימון וההתמקצעות שנדרשת ממטפלים. הבעיה היא שיש לא מעט מטפלים שלא מבינים או מסוגלים להפנים את הטרנזקציה הבסיסית הזו. אני מאמינה שפגיעות בטיפול הן שניות בחומרתן רק לפגיעות בתוך המשפחה, כשפתאום הצרכים של המטפל מבליחים ומפרים את ההסכמה הטיפולית הבסיסית שעליה הכל מבוסס. אותם צרכים של המטפל יכולים להיות מאוד עדינים – צורך להרגיש טוב עם עצמי, צורך שיזדקקו לי – ועד צרכים יותר עמוקים שחמור יותר להביא אותם למרחב הטיפולי – באהבה, בנראות, בקשר, במגע.

"המעבר הזה, המתודי והאיטי, ממרחב שהוא עבור המטופל למרחב שהוא עבור המטפל, יכול לקרות בצורה מהירה, כמו מגע פתאומי ולא מתאים – או בצורה איטית של אלף ואחת סימנים קטנים שמייצרים אט אט יחסים של חדירה וערעור נפשיים. היו עדויות שהגיעו אלי שזעזעו אותי מרמת התחכום ברמה פסיכופתית של האיטיות והמתודה של הפירוק של האמונה העצמית של המטופל. הפגיעה מהסוג הזה היא כה חמורה מכיוון שהיא כה נסתרת וכה מתעתעת – מחלחלת לאט ומפרקת את מגנוני ההגנה של המטופל ויוצרת ספק עצמי כה עמוק שיכול להמשיך שנים לאחר שהטיפול הסתיים. 

"מעבר לכך שהפגיעות והקשיים של רוב האנשים קשורים לקשר. קשרים ראשוניים שבהם הצרכים לא סופקו באופן מתאים – כאשר הפגיעה הזו משתחזרת בחדר הטיפולים – זה ממש יכול להיות הרסני ולגרום לאיבוד אמון טוטאלי בעולם הטיפול וחמור מכך, בכל קשר שהוא".

"יש כמה קווים מנחים", אומר אורי שרמן – קנוהל, עו"ס, מנהל מרכז אורשינא לנערים נפגעי תקיפה מינית. "כשהטיפול חורג מעבר לשעות, כשאין בקשה לתשלום, התמסרות שחורגת מסבירות, הבידוד, שתחושה שרק המטפל מבין אותי ושזה המקום היחיד שיש לי בעולם – מטפל טוב עוזר למטופל למצוא עוד משאבים בסביבה שלו". 

הבסיס לכל הצרות בטיפול נפשי – וגם יסוד האפשרות שלו לספק מרגוע ונחמה – הם תהליכי ההעברה והשחזור. שרמן קנוהל התנדב להסביר בצורה הכי בהירה שאפשר מה זה אומר, בראיון איתו שעלה במקביל אצלנו הוא אומר:  "לפעמים המטפל פועל מתוך צרכים נרקסיסטיים שיש לכל אחד מאיתנו אבל הוא לא מודע לזה ולא מודה בזה, למשל הצורך להרגיש משמעותי, לחוש את ההערצה כלפיו, לחוות את הצלחה של הטיפול או הצורך להרגיש נורמלי אל מול עולמו של המטופל". 

"הפעמים היחידות שהוא עבר לי בראש, מאז ועד הטיפול הנוכחי, היו בכל פעם שחגגתי יום נישואין", אומרת קרן, ודמעות עולות בעיניה בפעם הראשונה, "בכל פעם אני אומרת לעצמי 'הנה, עברה עוד שנה ולא התגרשתי. הוא טעה, אני בסדר".

• אם יש לך חשש שעברת ניצול בטיפול: קבוצת פסיכואתיקה פרסמה מדריך סימני אזהרה לניצול מיני בטיפול נפשי, חלקם רלוונטיים גם לניצול שאינו מיני. העמוד המצוין "מה קורה בטיפול שלי?" יחזור לפעול אחרי חגי תשרי. אנו נמשיך לעקוב ולהביא מקרים ותובנות בנושא.   
• מרכז אורשינא הוא מרחב חברתי-טיפולי לנערים שעברו פגיעה מינית, עמותת עלם. ניתן לפנות במייל:  [email protected])