112 ספרים בחנויות, ועוד כ-60 ספרים אצלי בבית. זה, פחות או יותר, כל מה שנשאר מיותר מ-7,000 עותקים של "לבנון: המלחמה האבודה", שהדפסתי מאז דצמבר 2019. לצד אותם אלפי עותקים נמכרו עוד כ-3,500 עותקים דיגיטליים של הספר.
בהינתן שאין לי כוונה להדפיס מהדורה נוספת של הספר, ורגע לפני שבוע הספר העברי שבו יחגוג המון עם (המספרים פוחתים מדי שנה) בכל ערי ישראל (למעשה רק בתל אביב ובירושלים) את הספרות העברית (בעצם רוב הספרים שיימכרו הם תרגומים משפות אחרות ולא ספרי מקור), הגיע הזמן לספר איך עולם הספרים הישראלי עובד באמת.
"אין כסף בספרים"
אני מאוד אוהב את המשפט הזה, כי אמרו לי אותו מהרגע הראשון. ובכן, הנה ספוילר: יש כסף בספרים, ואפילו לא מעט. אמנם לא מספיק כדי להתעשר ממנו, אבל בהחלט מספיק כדי לכסות את עלות הספר וגם לראות ממנו רווח נאה.
רק כדי לסבר את האוזן, סך ההכנסות הישירות שלי ממכירת הספר בחנויות וברשתות הספרים עמד עד כה על סכום לא מבוטל של 55,255 שקלים ו-50 אגורות. ממכירת הספר אצלי באתר הכנסתי עד כה יותר מ-230 אלף שקלים (לא כולל כל מיני "מסביב" למיניהם כמו הרצאות וכו' – רק מכירות ספרים ותו לא). לכל אלה צריך להוסיף עוד 134 אלף שקלים שגייסתי בהדסטארט טרם הוצאת הספר (וכלל מכירה של 820 ספרים מתוך ה-7,000).
בסך הכול, הספר הכניס עד כה סכום של כ-390 אלף שקלים, וזה לא רע בכלל.
וזה לא שלא היו כנגד זה הוצאות: אני מעריך שהספר עלה לי סדר גודל של כ-200 אלף שקלים (בתשלומים ישירים לספקים ובהכנסה וזכויות סוציאליות שאיבדתי או לא צברתי בזמן שעסקתי בכתיבתו). ולמרות הסכום הלא מבוטל הזה, היחס בין ההוצאה להכנסה הוא 2:1 לטובת ההכנסה, וגם זה לא רע בכלל.
והנה הקאץ': למרות שהסכום הקטן ביותר ברשימת ההכנסות הגיע מהחנויות ומרשתות הספרים, את רובם המכריע של 7,000 הספרים מכרתי בחנויות וברשתות הספרים, ולא דרך האתר שלי. למעשה, היחס בין המכירות באתר לבין המכירות אצלי עומד על יותר מ-3 ספרים שנמכרו בסטימצקי או צומת ספרים על כל ספר אחד שמכרתי בעצמי (לרבות אלה שנמכרו בהדסטארט).
לו הייתי מקבל על הספרים שנמכרו בחנויות וברשתות הספרים 50 אחוז ממה שאני מקבל על הספרים שנמכרים אצלי, ההכנסה הכוללת מהספר הייתה מגיעה לכמעט מיליון שקלים.
הסיבה לכך שנמכרים המון ספרים ומקבלים עליהם כל כך מעט, היא השיטה. רבות דובר על הדואופול של סטימצקי וצומת ספרים ששולטות ביד רמה בשוק הספרים. זה שם אותך בעמדת מיקוח שאינה קיימת, הלכה למעשה, בבואך למכור ספרים אצלם. וכך השיטה עובדת:
בואו נגיד שהספר עולה 100 שקלים כולל מע"מ, כי 100 זה מספר עגול ונוח לעבוד איתו.
עם הגיעו של הספר לחנות של סטימצקי או של צומת ספרים, אוטומטית נגרעים מערכו 65 שקלים שהולכים לחנות ולרשת. אחר כך נגרעים ממנו עוד 30 אחוז מהסכום שנותר, כעמלה בעבור המפיץ (אי אפשר למכור ספרים ברשתות בלי מפיץ – הם לא מסכימים לעבוד מול אנשים פרטיים), ואחרי כל אלה אתם תישארו עם 24 שקלים וחצי, ואחרי מע"מ זה יוצא קצת יותר מ-20 שקלים. 80 אחוז מהסכום ששילם הקורא לא מגיעים אליכם.
בהתחשב בעובדה שלהדפיס ספר עולה בערך 13 שקלים, הרווח שלכם הוא 7 שקלים. לא עצום, אבל גם לא רע.
וגם לא אמיתי.
כי אף אחד לא קונה ספרים ב-100 שקלים בישראל. אנשים אוהבים לקנות במבצע, ואת המבצע הזה ישלם המחבר – כי אם הספר לא יהיה במבצעי הכסאח האלה, הרשתות יסרבו לשים אותו במדף המרכזי של החנות, כך שאיש לא יראה אותו אי פעם: או שתשלמו, או שתיעלמו.
אם קנו את הספר שלכם במבצע של 4 ב-100, הרי שהספר הכניס 25 שקלים, ואחרי כל ה"מסים" שאתם תשלמו לרשתות ולמפיצים ולחנויות תישארו עם הכנסה של 5 שקלים בעבור הספר שלהדפיס אותו עלה 13 שקלים. הפסדתם 8 שקלים על הספר הזה.
כל זה נכון, כמובן, אם זה ספר שהוא לגמרי שלכם ויצא בהוצאה עצמית.
אם זה ספר שהוצאתם דרך הוצאה אמיתית (הסבר בהמשך), ומישהו קנה אותו ב-100 שקלים, אתם תקבלו שקל אחד, או אולי אפילו תגיעו לשני שקלים, אם אתם מוכרים ואהובים על ידי המו"ל – וזהו זה. 98 שקלים ייגרעו בדרך מהקורא אליכם. למה? כי ההוצאה לוקחת לעצמה את החלק הארי של ההכנסה, שכן היא שילמה על ההדפסה. מאוד הוגן שהיא תקבל את הרוב, אין ספק בכלל – אבל שקל על ספר שמחבר או מחברת הוציאו את זמנם, מרצם, נשמתם ויכולתם זה קצת מעליב.
ומה אם קנו את הספר שהוצאתם בהוצאה אמיתית במבצע של 4 ב-100? ובכן, כמו בדוגמה הקודמת, תקבלו רבע. על הספר שפלוני או פלונית חשקו בו ורכשו אותו, תקבלו סכום שיספיק לכמעט מסטיק בזוקה שלם.
בשבוע הספר (או "חודש הספר", השם המכובס החדש) המבצעים הופכים אגרסיביים במיוחד. אם קודם הסופר או הסופרת שהוציאו את ספרם בהוצאה אמיתית קיבלו כמעט מסטיק בזוקה בעבור הספר שלהם, עכשיו התמלוגים צוללים לסכומים שלמדינת ישראל כבר אין הילך חוקי ותקף שמאפשר לשלם אותם במזומן: הסופר או הסופרת יקבלו סכום של חמש או שבע אגורות בעבור ספר שהמחיר הקטלוגי שלו הוא 100 שקלים. כן, זה אמיתי לגמרי.
וראוי להזכיר עוד משהו – קונסיגנציה, או משגור בעברית. רשתות הספרים מקבלות את הספרים אליהן, אבל לא משלמות בעבורם. אם הספר נקנה, תקבל את הכמה גרושים שלך: אם הוא מעלה אבק במחסן החנות או על איזה מדף שכוח אל בגובה שני אנשים וחצי בין הקטגוריה "אל תתקרבו לפה" לבין "שומר נפשו ירחק", לא תקבל כלום.
כתבתי בפתח דבריי שיש יותר מ-100 ספרים פזורים בכל מיני חנויות מדן ועד אילת: רק אלוהים יודע מתי הם ייקנו, או אם בכלל ייקנו אי פעם – ובינתיים כל העלות היא אך ורק עליי.
למה זה ככה? כי הרשתות קובעות לבד מה יהיה ואיך יהיה, ואתה יכול רק לקפוץ או לשתף פעולה, מה שיותר נוח לך. וכמו שבמכירות יש דואופול, גם ענף ההוצאה לאור הוא לא בדיוק הענף הכי תחרותי שיש. למעשה, כמעט ואין הוצאות ספרים אמיתיות בישראל.
"שלם לנו ונוציא לך את הספר"
הרעיון של הוצאה לאור הוא פשוט, בעיקרו. פלוני, המוציא לאור, קורא כתב יד של פלמוני, המחבר, אוהב אותו, מחליט שראוי שעוד אנשים יקראו אותו. המו"ל משלם למחבר בעבור הזכות להדפיס את כתב היד, וגורף לכיסו את הרוב המכריע של ההכנסה מכתב היד שהפך – בזכותו – לספר של ממש.
כך זה עבד פחות או יותר מאז שגוטנברג המציא את מכונת הדפוס, והיא הפכה פופולרית מספיק כדי להדפיס עוד דברים פרט לתנ"ך. השינויים הטכנולוגיים בשלושים השנים האחרונות והתפתחותו הדרמטית של ענף ההדפסה הפכו את הנגישות לדפוס לגדולה לאין שיעור מחד, אבל אותה טכנולוגיה ממש גרמה לעלייתו המהירה של האינטרנט ולצמצום קריאת דברי הדפוס מאידך. בעברית: זה נהיה זול הרבה יותר להדפיס, אבל יש הרבה פחות אנשים שרוצים מוצר מודפס. הרווח ממש לא השתפר, ומשנה לשנה ההכנסות של המו"לים הולכות וקטנות.
לכן הם מעדיפים להוציא ספרים מתורגמים שכבר מכרו המון עותקים בחו"ל: כך לא צריך להסתבך ולהתקשר בחוזה עם כל מחבר ומחברת, ואפשר פשוט לשלם סכום חד פעמי להוצאה כלשהי מעבר לים – והנה, יש לנו רב מכר של ניו יורק טיימס למכור ברשתות הספרים, בעלות לא ממש גבוהה ועם פוטנציאל מכירה גבוה. זו הסיבה שבגללה אם תלכו לחנות הספרים הקרובה למקום מגוריכם, סביר שתגלו שאחוז גדול מאוד מהספרים הם מתורגמים ולא ספרים שיצאו מראש בעברית.
ההוצאות הגדולות בישראל – ידיעות אחרונות, כנרת-זמורה-ביתן וכתר – לא ממש מצטיינות בבחירת הספרים שלהן או בתוצאות העסקיות שלהן. יחד עם הגרפומניה של עם ישראל ואני בתוכו (אנחנו אחת המדינות שמוציאות הכי הרבה ספרים בשנה ביחס לאוכלוסייתן), די ברור שאין די עובדים בהוצאות האלה כדי לקרוא את כל כתבי היד שנשלחים אליהן, ואין מספיק מנהלים רציניים שיקבלו את ההחלטות הנכונות לגבי מה להוציא ומה לדחות (גילוי נאות: את הספר שלי אף הוצאה לא רצתה, אז בהחלט חשתי מרירות כלפיהן – אבל בדיעבד כמו שכתבתי קודם, יצא הפסדי בשכרי ובגדול).
לצד ההוצאות, ובמקביל להתפתחות הטכנולוגית, צצו בישראל בעשור האחרון הוצאות-בכאילו. אפשר לראות את הפרסומות שלהן ברשת בלי הפסקה, עם הבטחה להוציא לכם את הספר ולהגשים לכם את החלום.
אם תשלמו להם 40-50 אלף שקלים, הכוונה.
והם באמת רוצים לעזור. יש להם מחלקת הדסטארט שתעזור לכם תמורת כמה מאות או אלפי שקלים, לגייס כסף לטובת הספר שלכם. והם גם, באדיבותם הרבה, יתנו לכם לשמור על זכויות היוצרים במלואן (שהן שלכם לפי החוק, אבל למה להרוס את כל הכיף?), והם גם יפיצו את הספר לחנויות תמורת תוספת תשלום (עמלת המפיץ, כאמור) והכי חשוב – אתם תראו את השם שלכם על דבר דפוס! הידד!
אלא שכל זה פיקציה מוחלטת. כל שהם עושים זו רק עבודת הפקה. הם לוקחים את כתב היד, מעבירים אותו דרך עורך או עורכת, מעצבים עטיפה ומדפיסים. גם אתם יכולים לעשות את זה, ומניסיון, זה יעלה לכם הרבה, הרבה, הרבה פחות.
זו אינה הוצאה לאור: זה לא המצב שבו מישהו חשב שכתב היד שלכם ראוי להשקעה כך שהציבור יתרשם ממנו, ושם מכספו וממרצו כדי שיראה אור. אלה רק מאכערים שעושים סיבוב על אנשים שרוצים להגשים חלום.
לאחרונה, וזה שבר את לבי, שמעתי שגם בהוצאות האמיתיות החלו לקחת מאנשים עשרות אלפי שקלים כדי להדפיס להם את הספר – ובאחד המקרים גם שמעתי על מישהו שהוחתם על הסכם תמלוגים דומה לזה של סופרים שאת הספרים שלהם ההוצאה מוציאה "על באמת". הם גם משלמים על ההפקה של הספר, וגם יקבלו כמה אגורות על כל ספר שיירכש. גם חטא וגם פשע.
"אבל יש דיגיטל – מה הבעיה?"
אמרנו כבר כמה פעמים שהטכנולוגיה התפתחה, ובשנים האחרונות הולכים ותופסים תאוצה הספרים האלקטרוניים שנקראים דרך מכשירים כמו קינדל ודומיו.
שלא יעבדו עליכם: הספר האלקטרוני הוא אחד-לאחד הספר שיורד לדפוס, אותה גרסת PDF (או כל פורמט אחר) שמקבל המדפיס לפני שהוא לוחץ על כפתור "פרינט", אלא שבמקום להדפיס – הקובץ עלה לרשת.
3,500 העותקים של הספר האלקטרוני שלי שנמכרו היו בסך הכל 3,500 פעמים שבהן אנשים קיבלו קובץ פשוט שאפשר לקרוא בכל מכשיר מהמחשב הביתי, דרך הטלפון הסלולרי ועד הקינדל. למעשה, זו הגרסה המשתלמת ביותר בעבור המו"ל: אין שום עלות הפצה, אין שום עלות הדפסה, אין שום בלאי – יש קובץ, שיכול לחיות ברשת לנצח, ויכול להעמיד הכנסה נאה בכל רגע נתון.
וגם פה, איך לא, יש מסחרה.
באתר עברית, למשל, הציעו לי לשלם להם כ-400 שקלים בעבור הזכות המרגשת למכור דרכם עותקים אלקטרוניים ואז להתחלק איתם חצי-חצי בהכנסות (בשוטף פלוס הרבה זמן, כמובן). שוב: הם רוצים שאשלם להם סכום כסף, בשביל שהם ייקחו מחצית מההכנסות שיתקבלו מספר, שהם לא השקיעו בו אגורה. מה, לא הוגן?
הצעה לא ממש שונה התקבלה גם מאתר אינדיבוק, המתחרים של עברית.
באתר עברית הציעו לי לשלם להם כ-400 שקלים בעבור הזכות למכור דרכם עותקים אלקטרוניים ואז להתחלק איתם חצי-חצי בהכנסות
כשאמרתי לאלה ולאלה שאינני מעוניין ושאני מעדיף למכור את זה כ-PDF אצלי באתר, ניסו להסביר לי שאצלם יש סימון מים שמונע ממי שמוריד את הספר להעביר אותו הלאה, וככה אני "לא מפסיד כסף". ובכן, השבתי, גם ספר מודפס אפשר להעביר הלאה, ובסוף הרי המטרה היא שיקראו את הספר הזה. מי ששילם לי בעבור ההורדה ואחר כך נתן לאחרים לקרוא את הקובץ – שיבושם לו.
אז מה למדתי?
קודם כל, למדתי שבהחלט יש כסף בספרים. המיתוס שאין בהם כסף, הוא מיתוס שקרי. יש המון אנשים שחותכים קופון בדרך מהכותב לקורא, אבל מי שמוכר באופן עצמאי רואה ברכה בעמלו, אפילו אם זה דרך רשתות הספרים שהן גדולות גוזרות הקופונים.
ועוד למדתי שרוב מי שקוראים לעצמם הוצאת ספרים הם פייק מוחלט, ואני גם מעביר את זה הלאה כל הזמן. לא עוברים יותר משבועיים-שלושה בלי שמישהו שאינני מכיר מתקשר אלי כי קיבל את המספר ממישהו אחר שאני לא מכיר, להתייעץ על אחת מההוצאות-בכאילו האלה. אני תמיד אומר להם משפט אחד: "בלי לדעת כמה הם ביקשו ממך, אני כבר מודיע לך שאני לוקח חצי מזה ואתן לך את כל השירותים שהם נותנים". אני לא באמת מתכוון להפיק להם את הספר, אבל אני בהחלט מתכוון להביא אותם להבנה שעובדים עליהם, ושאם יעשו את זה לבד זה יעלה הרבה הרבה פחות.
ולמדתי שמזל שהספר שלי הוא אירוע חד פעמי מבחינתי, ושספרים אינם הדרך שבה אני מוצא את פרנסתי. התחום הזה הוא תחום עגום, אומלל, מוכה גורל, שמלא בכותבים עם עיניים נוצצות וחלומות גדולים מחד, ואנשי עסקים עם עיניים גדולות ואגרופים קפוצים מאידך.
"חוק הספרים" שרד עד שמירי רגב הגיעה למשרד התרבות וביטלה אותו. לפי החוק ההוא, ספר לא יכול להיות במבצע ב-18 החודשים הראשונים לקיומו. קצת עצוב לי כשאני חושב שההכנסה שלי ממכירה בחנויות יכלה להיות פי שלושה או פי ארבעה אלמלא ביטול החוק החשוב הזה בידי השרה רגב, שכנראה התעניינה יותר באינטרסים של הדואופולים ופחות באלה של הקוראים ושל הכותבים. אבל היי, מה יש לי להתלונן? אני בכלל פרשתי מספרים כשאני ברווח נאה.
זהו. סיימתי.
זאת אומרת, אלא אם יבוא לי רעיון לעוד ספר.