לחיצה מיותרת על ההדק אשר שלחה כדור לצווארו של הארון אבו עראם, הרסה את חייו ואת חיי משפחתו לנצח. הוא משותק מהצוואר ומטה, מחובר למכשירי חשמל, חי במערה ללא תשתיות חשמל או מים, כשמשפחתו סועדת אותו, ללא עזרה מישראל או הרשות הפלסטינית.
הארון נורה בצוואר ב-1 בינואר 2021 בח'ירבת א-רכיז שבמאספר יטא, הכפר שבו הוא חי עד היום, כאשר ניסה למנוע מהצבא לקחת גנרטור של שכן שלו. ״הם סתם ירו בו״, מעיד אביו, ״הצבא הורס פה בתים כל הזמן, ביום שירו בהארון הוא עזר לחבר לשפץ את ביתו. בסרטון שצולם רואים את החייל יורה בו בלי סיבה מטווח אפס״. בתקשורת הישראלית תואר המקרה כ״תקרית״, שבה חייל צה"ל ירה בפלסטיני ופצע אותו קשה.
קשה לתאר את גודל הטרגדיה שפקדה את הארון אבו עראם, בן ה-25 ואת משפחתו. מה״גבר״ של הבית, המפרנס הראשי שעמד להתחתן ולהקים משפחה, הפך הארון לנטל על משפחתו כשכולה מגויסת לסעוד אותו בעוד הוא אינו רוצה לחיות יותר.
״הרסו לנו את החיים״, מספרת אימו. ״הארון לא יכול לעשות כלום בעצמו, אני מחליפה לו חיתולים, הוא מחובר לקטטר ומכונה שמנקזת לו את הרוק ולפעמים כששרירי הצוואר שלו מתעייפים, צריך לחבר אותו למכונה שתעזור לו לנשום. אין לנו פה תשתיות וכל המכשירים האלו פועלים על חשמל סולארי. בחורף, כשאין הרבה שמש, לפעמים נגמר החשמל אז אנחנו לוקחים את הגנרטור של השכן.
"אני מקלחת אותו בתוך המערה בגיגית. זו לא משימה פשוטה להרים אותו. לא מזמן הייתי בבית חולים בגלל כאבי גב. החיים במערה לאדם מוגבל הם בלתי אפשריים, אפילו כיסא גלגלים אי אפשר להסיע פה בגלל האבנים, אז אנחנו שמים לו שמיכה במריצה ומשתמשים בה בתור כיסא גלגלים״.
״הארון ער כל הלילה״, אומר עלאא אל הד'לין, הפיזיותרפיסט של אבו עראם. ״הוא מספר שכשהוא ישן בלילה, הוא רואה שוב ושוב את החייל שירה בו. הדרך שלו להתמודד היא לישון כל היום ולראות טלוויזיה בלילה. אלו החיים שלו עכשיו. אמא שלו ואחותו עושות עליו משמרות כל הלילה״.
״המצב הנפשי שלו רע מאוד״, מספרת הראלה שובל, פעילה ישראלית שתומכת במשפחה. ״מצד אחד יש לו כוח חיים אדיר, ומצד שני הוא בוכה בלילה לאמא שלו ואומר שהחיים שלו נגמרו. אמא שלו מספרת לי שהיא מתפללת שאלוהים יקח אותו, היא לא יכולה לראות אותו סובל ככה״.
90 אלף לחודש
לאחר הירי, הארון אושפז עם חשש כבד לחייו בבית החולים הממשלתי בחברון, עד שהתייצב מצבו. כשהפעילים שליוו אותו הבינו שלא ישרוד ללא שיקום נשימתי, הוחלט להעביר אותו לבית החולים ״רעות״.
"היו לו פצעי לחץ שאיימו להרוג אותו ולא היה לו אופק שיקומי", אומרת הראלה. "בנוסף, בית חולים הודיע שאחרי הרמדאן הוא לא יחזיק עוד את הארון. הבנו שאם לא נעשה מעשה, אף אחד לא יעשה והוא פשוט ימות. הצלחנו להשיג לו מקום בבית חולים רעות שיש להם מחלקה נהדרת לשיקום נשימתי".
הראלה מספרת כי עלות חודש אשפוז בבית החולים רעות עומדת על 90 אלף שקל. ממאי ועד אוקטובר הם הצליחו לממן את עלות האשפוז מתרומות. בנובמבר הוא סיים את השיקום וחזר לכפר. בפברואר פנתה עמותת "רופאים לזכויות אדם" למשרד הביטחון, בבקשה לקבל אחריות ולממן את הטיפול הרפואי והשיקום של אבו-עראם. למרות פניות חוזרות הם לא קיבלו מענה.
"כרגע ההוצאות הרפואיות על הארון הן כ-10 אלף שקלים בחודש", אומרת הראלה. "נשאר עוד מעט כסף מהתרומות שהשגנו, שיספיק לעוד שלושה חודשים. אנחנו לא יודעים מה יקרה כשכסף יגמר. אין פה מנגנון לעזרה, לא מהרשות ולא ממדינת ישראל, ועל פיצויים אין בכלל מה לדבר. זה באמת לא נתפס. בשנייה אחת החיים שלהם התהפכו והם תלויים בתרומות על מנת לשרוד״.
לאחר המקרה, נאסרה כניסת אביו של הארון לישראל. ״הצבא אמר שעכשיו יש לי סיבה לעשות פיגוע", הוא אומר. "אז עכשיו אני לא יכול לעבוד. אנחנו מגדלים קצת ירקות ויש לנו מעט צאן, וזהו".
"יש פתרון שיוכל להקל עלינו: להביא קראוון שמותאם לצרכים של אנשים מוגבלים", אומרת האם. "יש שם הכל בשבילו, הבעיה היא שהצבא יהרוס אותו אם נביא אותו לפה. הם הורסים כל דבר שאנחנו מביאים. ביקשנו אישור, אבל הם לא ענו לנו".
בדרך אל הכפר
ההגעה לכפר מתאפשרת רק ברכבי ארבע על ארבע בשל תנאי השטח. הצבא לא מאפשר לתושבים לסלול כבישים או לחבר את בתיהם למים ולחשמל. בכניסה לכפר אפשר עדיין לראות את הלבנים השבורות ומוטות הברזל המעוקמים, כתוצאה מההריסות המתרחשות באופן קבוע. האחרונה בהן התרחשה רק אתמול.
בשטחי האש של מאספר יטא יש 14 ישובים פלסטינים, שבהם מתגוררים כ-1,200 תושבים. ב-1981 אריאל שרון, שכיהן באותה עת כשר החקלאות, הורה לצבא להקים שטחי אימונים בדרום הר חברון כדי לגרום לתושבים הפלסטינים לעזוב את אדמותיהם. שרון אמר ש"התפשטות ערביי ההר הכפריים בגב ההר לכיוון המדבר", עשויה לגזול מישראל שטחים חשובים ועל מנת להגן אליהם ישראל צריכה לגרום לפלסטינים לעזוב.
"הצבא אמר שעכשיו יש לי סיבה לעשות פיגוע", אומר האב. "אז עכשיו אני לא יכול לעבוד. אנחנו מגדלים קצת ירקות ויש לנו מעט צאן, וזהו"
"תושבות ותושבי הכפרים חיים תחת איום של הריסה, פינוי ונישול מכיוון שצה"ל הכריז על אזור מגוריהם כשטח אש", אומרים באגודה לזכויות האזרח. "בשנת 1999 הוצאו להם צווי פינוי בטענה שהם אינם תושבי קבע במקום. קביעה זו נעשתה תוך התעלמות מאורח חייהם המיוחד ומתרבותם החקלאית העתיקה, וגם מתיעוד היסטורי ברור המעיד על התיישבות פלסטינית בת דורות בכפרים אלה – בעבר במערות ועם השנים גם מחוץ להן.
"פינוי התושבים מהאזור משמעו הריסתם של הכפרים ההיסטוריים הללו והותרת משפחות שלמות, על ילדיהן וזקניהן, ללא קורת גג. פינוי כזה עומד בסתירה לחובותיה של ישראל כלפי האוכלוסיה הפלסטינית שתחת שליטתה באזור, הן על פי המשפט הבינלאומי והן על פי המשפט הישראלי״.
״המנהל האזרחי מסרב להנפיק היתרי בנייה לאזרחים פלסטינים במטרה לגרום להם לעזוב את אדמתם", אומר עומרי ורד, פעיל באזור. "מנגד, כל שני וחמישי צצה פה התנחלות חדשה. המנהל האזרחי לא יכול לפנות את הפלסטינים כי זו אדמתם, אבל הוא יכול להתיש אותם בכך שהוא לא יתן להם לבנות והם יאלצו לישון בחוץ או במערה. זו בעצם פרקטית התשה שנועדה לגרום לאוכלוסיה המקומית לעזוב לערים הגדולות״.
בחודש שעבר, לאחר מאבק של שנים, פסק בית המשפט בעתירות שהוגשו נגד צווי הפינוי, שאפשר לגרש את התושבים שחיים בשמונה כפרים במאספר יטא. השופטים קבעו כי יש לדחות את העתירות מכיוון שהן הוגשו זמן רב לאחר ההכרזה על שטח האש ובשל "היעדר ניקיון כפיים מוחלט" של העותרים, שבנו בתים ללא היתרים במהלך השנים. בנוסף, נקבע שהעותרים לא היו "תושבי קבע" בשטח טרם הכרזתו "שטח אש" ולכן יש לדחות את העתירה.
״האנשים פה כועסים על ההחלטה, וגם מאוד דואגים״, אומרת יסמין ורדי, פעילה בדרום הר חברון. "בחברה המודרנית שבה אנחנו חיים, לעבור מאיזור לאיזור נשמע דבר קל, או הגיוני, אבל פה מדובר בחקלאים ורועי צאן. אנשים שבלי שטחי האדמה שלהם, אין להם כלום".
״הצבא עושה הכל כדי לגרש אותנו מפה", אומרת האם. "היינו רגילים לחיות חיים של התעמרות בלתי פוסקת, אבל לא דמיינו שירו לנו בילד ככה סתם. הארון היה ילד עם חלומות ושאיפות, היום הוא בוכה במיטה כל היום ורק רוצה שמישהו ינתק אותו מהמכשירים״.