ע', בן 14, מתעורר אחר הצהרים. הוא יושב על כורסא בביתו, פניו כמעט חסרי הבעה. רק כשהכלבה הקטנה שלו נכנסת לסלון עיניו מוארות לרגע, והוא קורא שוב ושוב בשמה. היא יוצאת משם והוא שוקע בכורסא, כאילו שכח שהיתה שם, מבטו אדיש. "חיות זה הדבר היחיד שממש משמח אותו", אומרת נ', אימו.
ע' לוקח את הסלולרי שלה ומראה את בעלי החיים האחרונים שפגש, בפינת חי במוסד ששהה בו: תרנגול, נחש ועכביש טרנטולה אימתני שהלך לו על היד. כדי שתוכל להתראיין, נ' מרשה לו לשחק פיפ"א במחשב. ע' קופץ ממקומו, מחבק ומנשק אותה. אין שום דרך להאמין שהילד הזה, קטן גוף ושקט, התפרע רק לפני כמה שעות בבית, הרס את מה שנקרה על דרכו, וסיכן את אימו ואחיו.
אבל הבית מדבר בעד עצמו: בחדרו מנורת לילה שנקרעה מהחוטים. משקוף הדלת שבור אחרי שבעט בה. אימו מראה בהיסוס צילום שלה, עם פנס בעין אחרי שניסתה לאחוז בו והוא נגח בה. ע' סובל משורה של בעיות פסיכיאטריות מורכבות, בעיות התנהגות קשות ביותר, ורק לאחרונה אובחן על הרצף האוטיסטי.
הוא מטופל בחמש תרופות פסיכיאטריות שונות, חלקן לטיפול בהפרעות קשב וריכוז, אחרות לחרדה ולדכאון. המינונים משתנים כל הזמן – אבל אימו אומרת שהוא לרגע לא מאוזן.
בשמונה השנים האחרונות, מאז היה בכתה א', עבר ע' הצעיר שבעה מוסדות שונים, שאף אחד מהם לא נמצא מתאים לו. במוסד האחרון אליו נשלח, פנימיה בצפון, במרחק שעתיים מבית אימו, הזעיקו משטרה בכל פעם שהיה לו התקף זעם. תוך חודשים מעטים נפתחו לנער חמישה תיקים במשטרה. בדצמבר האחרון, לפני שישה חודשים כמעט, הוא נשלח משם הביתה. מאז לא נמצא לו מקום.
"הדבר הכי קשה עבור אמא הוא להוציא את הילד שלה מהבית", אומרת נ', ברגע נדיר שבו קולה נחנק מדמעות, "כמו כל אמא אני רוצה את הילד שלי איתי. אבל אני יודעת היום שאין לי ברירה אחרת, ע' צריך מוסד מתאים, עם מסגרת קשוחה וחוקים נוקשים, כדי שיוכל להתחיל לתפקד".
היא מצאה בכוחות עצמה מוסד כזה, אולם היא אינה מצליחה לשכנע את משרד הרווחה להפנות את בנה לשם. במשרד הרווחה מתעקשים על מוסד אחר בדרום, לנוער עם מה שמוגדר "התנהגות קצה", במרחק שעתיים מביתה, שלדבריה אינו מתאים ל-ע'.
ויכוח על אבחונו המדויק של ע' – בדיקה ספציפית לגבי המצאותו על הרצף ש-נ' אינה מצליחה להשיג הפניה אליה – מעכב כעת את התהליך כולו. במשרד הרווחה הבטיחו בתגובה לפנייתנו לנסות לזרז את הבדיקה. שנת לימודים יקרה חולפת בינתיים, חודש אחרי חודש, ע' ישן בימים ובורח מהבית בלילות, ואינו מוצא לעצמו מקום.
"יש לילות שאני ישנה עם נעלי התעמלות לידו", מספרת נ'. "אם הוא חוטף התקף חרדה, נגיד כי אחיו לא אוהב אותו או משהו, כי לא רצה לשחק איתו, הוא בורח, ואני רצה אחריו".
זה לא הילד שלי
ע' נולד בלידה מורכבת, אחרי הריון בסיכון. "יש לי הרבה ייסורי מצפון על המשכת ההריון הזה והסבל שגרמתי", אומרת נ', "הסיבה היחידה שאני מצליחה לדבר איתך היא כי נגמרו לי הדמעות". הוא היה בגן של עשרה ילדים ללקויי למידה, ובסיומו הופנה לכיתה רגילה. זה החזיק שבועיים בדיוק.
"כשהמורה התקשרה ואמרה שהוא משתולל במגרש ספורט, לא האמנתי שהיא מדברת עליו", מספרת נ', "אמרתי לה – את בטוחה שזה הוא? בטוחה? תבדקי שוב כי זה לא הילד שלי. בדיעבד אני מבינה שבגן הקטן אי אפשר היה לראות. ברגע שהוא היה צריך להתמודד עם כיתה, התחילו הקשיים. הוא אובחן עם בעיות קשב וריכוז, נהיה מאוד קשה בכיתה, התחיל להיות אגרסיבי. אני עובדת במערכת החינוך ולא יכולתי לצאת בשעות היום, אני גרושה מאז ש-ע' קטן ממש, כל יום בשמונה וחצי בבוקר היו מתקשרים לאמא שלי, שהיתה נוסעת לקחת אותו.
"בכיתה ג'-ד' העברתי אותו בית ספר, עם סייעת על רקע נפשי. בבית הספר הם עשו הכל, אבל מתישהו אמרו: אין לנו כלים. בכיתה ה' העבירו אותו לבית ספר אחר, לכיתה רגשית התנהגותית. הוא הרחיב שם מאוד את אוצר המילים שלו – לכל קללה אפשרית. האלימות התגברה, ע' נהיה מאוד אגרסיבי ואלים, הוא קטן אז קשה להאמין. בפעם הראשונה שראיתי איך המקום נראה אחרי התקף לא האמנתי שזה הילד שלי. הייתי המומה. הרס שולחנות, צמחיה עקורה, את הריפוד של הכסאות הוא קרע עם הציפורניים.
"בפעם הראשונה שראיתי איך המקום נראה אחרי התקף, לא האמנתי שזה הילד שלי. את הריפוד של הכסאות הוא קרע עם הציפורניים"
"במקביל הוא סבל שם מחרם, בריונות, ברמה של חשש לפוסט טראומה. הוא היה חריג, הכיתה היתה די מגובשת, והוא גם נורא קטן פיזית לעומת הילדים. אמרו לנו שהוא לא יכול להמשיך שם. החליטו להעביר אותו לבית ספר לחינוך מיוחד להפרעות התנהגות, גם שם הוא היה זמן קצר. בחופש בין ה' ל-ו' התחילו הרבה בריחות מהבית. הוא בורח ואני רצה אחריו, בורח ואני רצה. בורח לא מתוך אלימות, מתוך מצוקה. הגענו למצב שצריך היה לאשפז אותו. הוא אושפז בילדים במרכז לבריאות הנפש בנס ציונה, והתחיל טיפול תרופתי.
"חצי שנה הוא היה שם, ואז שוחרר מוקדם בגלל הקורונה. השאירו רק את המקרים הכי דחופים, ולא נמצאה לו מסגרת חינוכית. הם ניסו לעזור וקיבלו אותו לסוג של אשפוז יום, אבל זה לא היה פתרון לטווח ארוך. הוחלט להעביר אותו לבית ספר נפשי, במקום התנהגותי. המצב הלך והחמיר. המשיכו בריחות, הרס, נזקים בבית. ע' אושפז במחלקת נוער בנס ציונה, וזאת כבר מחלקה לא פשוטה, לא כמו בילדים. הוא היה בכיתה ז', עם מעקבים פסיכיאטריים במרפאות חוץ, וטיפול פסיכולוגי פעמיים בשבוע – פרטי, כי אין מקומות. האלימות התחילה להיות קשה גם בבית, כלפי האחים שלו, כלפי הרכוש, כלפי. הבריחות מהבית הפכו להיות מסוכנות, הוא תפס אבן וזרק על מכונית חולפת. זרק עלי אבן.
"הבנו שהוא לא חושש מסמכות. רואה שוטר או פקח? הוא מנסה לחטוף ממנו את האקדח. התחילו גם אמירות אובדניות, הייתי מגיעה למיון פסיכיאטרי בנס ציונה, אומרת שיש בעיה, פעם אחרי פעם שלחו אותי ולא הסכימו לאשפז. ממחלקת ילדים הוא יצא עם אבחנה של דיכאון וחרדה. ממחלקת נוער – הפרעת אלימות. לאיזה יומיים העלו את העניין התקשורתי, האפשרות לאוטיזם בתפקוד גבוה, אבל מיד ירדו מזה. לקח הרבה זמן עד שהבנתי ששם כנראה הבעיה".
נ' מספרת שמה שגרם לה לחשוד ש-ע' על הספקטרום היה ילד שהיא ראתה במערכת החינוך, והציעה להוריו לקחת אותו לאבחון. "הבנתי אז שמה שאת רואה בבית, עם ההורים והאחים, שונה ממה שרואים בכיתה, כשצריך להתמודד עם הרבה ילדים. את הבעיה עם ע' ראו בהתחלה במסגרות החינוכיות, לא בבית. הבעיה היא שבמערכת ההתנהגות צובעת הכל, וברגע שיש קושי לא מסתכלים מעבר. לא מחפשים את הגורם. אני מבינה את זה, כשיש לך 35 ילדים – ילד אלים זה בלתי אפשרי".
ממתינים לאבחון
ע' נשלח לחיפה, למוסד להפרעות התנהגות (שמותיהם של המוסדות השונים שמורים במערכת ואינם מוזכרים כי אין למשפחה טענות נגדם, אלא נגד השיקולים המוטעים שהביאו את ע' אליהם). "בין ספטמבר לדצמבר נפתחו לילד חמישה תיקים במשטרה", נ' מספרת, "הוא לא פליליסט. זה היה מזעזע, כשבאתי פעם ראשונה הוא אפילו לא הבין את הסיטואציה. הוא ישב ליד השולחן ואכל עוגיות שהשוטרים נתנו. בפעם השניה מצאתי אותו על הרצפה במשטרה, ישן. הוא היה מלוכלך כולו. באחת הפעמים אמרו לי שאם לא אבוא יעצרו אותו.
"אני לא מצליחה להבין איך מוסד מזעיק שוטרים לילד שהם אמורים לטפל בו. אמרתי לרווחה: כמה תיקים פליליים עוד יפתחו לו? עשינו פגישה מאד נרחבת, והסבירו לנו שם שלא יכולים לעזור, רק קריאה למשטרה כל פעם. ברווחה הסבירו שכל עוד הוא מאושפז בחיפה הם לא יכולים להעביר. בדצמבר לקחנו אותו הביתה".
"אני לא מצליחה להבין איך מוסד מזעיק שוטרים לילד שהם אמורים לטפל בו. אמרתי לרווחה: כמה תיקים פליליים עוד יפתחו לו?"
נ' התייעצה עם הורים אחרים בקבוצות שהיא חברה בהן, ויחד עם הגרוש שלה לקחו את ע' בחנו כמה מסגרות והגיעו למוסד שנוי במחלוקת שעובד עם הרווחה. "קשה להאמין שהחלום שלי זה להכניס אותו למקום שלפני שש שנים הייתי חושבת שהוא הגיהנום. זה שובר אותי, אבל ל-ע' זה יהיה מעולה.
"באנו לרווחה והתחננו. הילד עבר שש מסגרות, עכשיו זה כבר זה כבר שבע, ופה יש מסגרת שאנחנו מאמינים שתשקם אותו. אנחנו רואים למשל שטיפול תרופתי לא עוזר, ובכל מוסד שרואים שזה לא עובד – רק מוסיפים לו עוד. לא היה זמן שהוא מאוזן ורגוע, הוא כל הזמן בהחמרה. אנחנו רוצים להגיע למוסד שבו יגמלו אותו לאט לאט כדי להגיע לשורש הבעיה".
נ' לקחה את ע' לשני אבחונים פרטיים, וחזרה עם אבחנה שהוא על הספקטרום, בתפקוד גבוה. במשרד הרווחה לא קיבלו את הדוחות. הגישה במשרד – שאינה חסרת בסיס – היא שהורים ינסו להביא אבחנות שנוחות להם, בעיקר באופן פרטי, כדי לקבל פתרונות שהם רואים כמתאימים לילדיהם. ואכן, האחראי על קבלת ילדים למינהל מוגבלויות אמר שהדוחות שהביאו אינם מספקים, וביקש לעשות לילד את האבחון הרשמי שלהם. המשפחה עדיין ממתינה למועד.
"הטיפול התרופתי לא עוזר. בכל מוסד שרואים שזה לא עובד – רק מוסיפים לו עוד. לא היה זמן שהוא מאוזן ורגוע"
"הציעו לנו פנימיה בבאר שבע, שמתאימה לו עוד פחות מזו של חיפה", אומרת נ', "אמרתי לא. זה הוסטלים בקהילה, ע' היה מפרק את המקום אחרי רגע. אין שם בית ספר, כלומר הוא אמור להסתגל לשני מקומות חדשים ביחד".
בינתיים, ע' נשאר בבית. "הכאב שלי הוא שלא מזיז לאף אחד שהוא יושב בבית מדצמבר", אומרת נ'. "גם לאחים שלו קשה: הגדול מנסה לעזור כמה שאפשר, השני מלא כעס. שנים הוא לא הביא חבר הביתה, מפחד ש-ע' יתחיל לשבור דברים. אנחנו חיים פה כמו בכלא, הכל סגור. אני מוכנה לחיות בכלא כל חיי בשביל הבן שלי, רק שיהיה לו טיפול. זה ילד שיכול להשתקם. הוא חולם שיהיו לו חברים. עד שיש לו התקף הוא ילד חם ואוהב".
משרד הרווחה והביטחון החברתי מוסר: "מדובר במקרה מורכב שמטופל מקרוב על ידי גורמים מקצועיים בכירים. הנער שהה בפנימייה של אגף ילד ונוער אך בשל התנהגות מאתגרת הוצע למשפחה מסגרת מותאמת יותר. הוריו של הנער ביקשו לבדוק האם הוא נמצא על רצף האוטיזם ובימים אלו אנו ממתינים לתוצאות האבחון הקובע אליו נשלח במימון המשרד. מחוז תל אביב והמרכז עושה כל שבאפשרותו על מנת לזרז את ההליך ובהתאם לתוצאות יוצעו לנער מסגרות מותאמות. משרד הרווחה ימשיך ללוות את המשפחה עד למציאת פתרון הולם".