העדות היום במשפט השוטר שירה בסלומון טקה ז"ל, שהתחדש אחרי חודש וחצי, היא אולי אחת המהותיות שנשמעו במהלך הדיונים – למרות שהיא חסרת חשיבות לחלוטין מבחינה משפטית. כעד הגנה אחרון (ככל הנראה) הביא הסנגור עו"ד יאיר נדשי את ניצב בדימוס זהר דביר, שוטר ולוחם שבע קרבות, שהיה סמפכ"ל המשטרה עד לפני שלוש שנים, ופרש עטור תהילה שנה לפני הירי בטקה.
דביר, שהיה מפקד הימ"מ, מפקד מחוז צפון ומפקד סיירת גולני (אל"מ מיל.), הוגדר על ידי נדשי עד מומחה והוצג כמי שיוכל להעריך עד כמה היה השוטר בסכנה, למרות שבמהלך הדיון לא אובחנה מומחיות שלו הרלוונטית לשאלה העומדת במרכז המשפט – האם כששלף את אקדחו וירה לקרקע, פעל השוטר באחריות או ברשלנות.
קודם לעדותו התקיים דיון סוער בשאלה האם בכלל ניתן לאפשר לו להעיד, שכן למרות מעמדו הבכיר, אין הוא מוגדר בחוק כעד מומחה, וחוות הדעת שלו, לטענת התובע, מסתמכת על עדויות מיד שניה ושלישית, ולא על דברים שבחן בעצמו. "זו עדות אסורה", טען עו"ד רונן יצחק, התובע מטעם מח"ש, "אין מחלוקת שהאיש ראוי ביותר, השאלה היא אם הוא מומחה – מומחה למה? לטרור? לבליסטיקה? לפסיכולוגיה? אם הוא היה בא להעיד על רכישת ניידות או סוסים למשטרה, אני מבין שהוא מומחה. על מה הוא בא להעיד היום? הוא היה בסיירת גולני ומפקד ימ"מ – אז הוא יגיד 'אני הייתי גם יורה?' אז מה? מי שיביא פה יותר עדים שיגידו שהיו יורים או לא יורים – הוא יקבע את תוצאות המשפט?".
"אני טוען שהפקודה במקרה של ירי בסכנת חיים היא אלסטית, ומשאירה שיקול דעת רחב לשוטר לגבי אופן ביצוע הירי", טען לעומתו סנגורו של השוטר, "בגלל זה בדיוק נמצא כאן העד הזה, להראות שהירי היה בהתאם לפקודה ולתקנות. זו המומחיות של העד הזה".
"העד הגיע ולכן נשמע אותו", פסק השופט זאיד פלאח, שידוע באורך רוחו ומאפשר גם במשפט הזה מגוון רחב של עדויות, זוויות ושאלות משני הצדדים. "מה שכן, אני לא צריך שיבוא בנאדם ויסכם לי את הראיות. אתם תסכמו בבוא העת, ואני אכריע בעצמי".
"האירוע שיכול היה להימנע"
"ראשית אני רוצה להביע צער על האירוע הטראגי שיכול היה להימנע", אמר דביר בתחילת חקירתו על ידי ההגנה, "התבקשתי לבחון את אופן ביצוע הירי על ידי הנאשם לעבר המנוח והנסיבות שנוצרו ולהגיד אם זה במסגרת הסביר ואיך זה מתקשר עם ההנחיות ונהלים של המשטרה. האם זה בתחום הסבירות".
"מה זה סביר מבחינתך?" שאל נדשי.
"אם אני מתמקד באירוע עצמו ובדילמה", השיב דביר, "כשיש סכנת חיים מיידית ומוחשית, היה מקום לירות באוויר כאקט הרתעתי, או כפי שירה הנאשם – לא על מנת לפגוע, קרוב כדי להרתיע, עם רמת סיכון מעטה. אני חושב, אחרי שבחנתי את הנתונים וקראתי עדויות, שבתנאים שנוצרו, לאור סכנת החיים והשטח הצפוף (ירי עם אקדח כפי שהיה לו והקליע שהיה – יכול להגיע מעל 2200 מטר), הוא נהג באופן סביר".
השופט פלאח מתערב: "המסקנה שלך מתבססת על כך שהיתה סכנת חיים לנאשם. זו שאלת השאלות. אם אני אגיע למסקנה שהיתה סכנת חיים אגיע להחלטה אחת, ואם לא – להחלטה אחרת. זו המחלוקת הגדולה. אתה לקחת מראש נתון לפיו הוא היה בסכנת חיים, ואני רוצה להבין – מאיפה לקחת?"
דביר: "הנערים היו אחרי בקבוק וודקה, יש לך אירוע שמסלים עד הרגע שבו הנאשם מוצא את עצמו לכוד בתוך חנייה של בית (הבית ברחוב השיירה בקרית חיים; ע"פ), צועק להם, מנסה להתרחק. אני לוקח את הזמן מהרגע שהוא התקשר למוקד 100, הזמן בין הדריכה לירי, הוא צעק שיתרחקו ומי שרצה התרחק באמת, אני לוקח את כל המכלול הזה ואני חושב שבתנאים שנוצרו, בכל התחנות שניתן היה לעצור את ההסלמה זה לא קרה, הוא הגיע למצב בתוך גרף עולה של תחושת סכנה אמיתית, מיידית ומוחשית, למרות שהוא היה יכול לירות למרכז מאסה (ירי ישיר לגוף; ע"פ) או לרגליים – הוא מחליט לירות למטה, בסמוך. לרוע המזל הכדור התפצל ופגע במנוח".
השופט שואל אותו אם לא עדיף היה לשוטר לנטוש את המקום ובהמשך לאתר את הנערים כדי להעמידם לדין על תקיפת שוטר או סחיטה, רק לא לשלוף נשק ולירות. דביר: "אני חושב שגם אם הוא היה מנסה, ואני לא הייתי עושה דבר כזה וגם לא ממליץ לאף שוטר או קצין, היו חוטפים לו את הנשק, מתקלים אותו, נופלים עליו".
הקהל באולם פורץ בצחוק מר. השופט מבקש שקט. באולם נמצאים היום המשפחה והמלווים שלה, ביניהם רינה איילין גורליק, מנכ"ל אגודת יהודי אתיופיה ונציגות רבות של "אמהות על המשמר". מלבד נציג חדשות 12 אין הפעם עיתונאים בדיון, שהעניין בו ירד באופן דרמטי לאחר שהסתיימה עדותו של השוטר היורה.
עו"ד רונן ועו"ד ליאת יוניניאן נכנסים לחקירה הנגדית, שמתארכת ואמורה להימשך לתוך דיון נוסף. "זה לא סוד", אומר יצחק לדביר, "שלמרות הערכיות היושר ואינטגריטי שלך שאין חולק עליו, אנחנו חולקים על המומחיות שלך, ואני חושב שעשו לך עוול כשהכניסו אותך למשפט הזה. הייתי הולך איתך לכל קרב, אבל אני עוד לא מבין מה המומחיות שלך. האם אתה מומחה להערכת סכנה?"
"אני חושב שמהניסיון שלי", מחייך דביר, "אינספור מקרים שעמדתי במצב סכנה ולפעמים ביצעתי ירי ולפעמים לא, התשובה היא כן. אתה לא לומד את זה באוניברסיטה, אלא מסתמך על הרבה ניסיון והרבה חיכוך עם השטח והערכת סכנה ובניית תכנית והנחיות לנטרל, ומצד שני אתה כל הזמן בתווך של מה מותר ומה אסור".
רונן: "ומה חשבת על האירוע כששמעת עליו בחדשות, לפני שצללת לחומר?"
דביר: "מה חשבתי? דבר ראשון לא הייתי צריך את האירוע כדי לדעת ששוטר הוא שוטר 24/7 גם כשהוא עם הילדים, ואני מצפה משוטר שיהיה עירני ויתקרב כשהוא רואה עבירה, שיהיה חמוש, תמיד חמוש. גם אני חמוש ואני לא בשירות כבר הרבה זמן".
השופט: "גם עכשיו אתה חמוש?"
דביר: "כן".
"אדוני אין לי יותר שאלות", מתבדח עו"ד רונן, וממשיך מיד: "מה אמרת לעצמך על הירי עצמו כששמעת מה קרה. בין שני הקטבים של 'ברור שהוא פעל נכון' לבין לתפוס את הראש מול החדשות ולהגיד 'איך הוא הגיע לזה?'".
דביר: "אני מאה אחוז בצד הראשון. שמעתי, הבנתי את הסיטואציה, שהירי כפי שבוצע היה נכון".
"תודה על הכנות", אומר רונן. "לא הסתרת את עמדתך שחשבת מלכתחילה שהירי היה מוצדק".
"אני דיברתי בשלבים הראשונים בהיבט המאד עקרוני", עונה דביר לאחר התגוששות נוספת בין התביעה להגנה, "שיש נסיבות שירי מוצדק לא כלפי מעלה אלא דווקא כלפי מטה. ככל שצללתי לעומק העניין והממצאים – שוכנעתי שהירי בנסיבות האלה היה מוצדק".
יצחק: "ממה שקראת בעיתונים?"
דביר: "אמרתי שאי אפשר לפסול מצב שבו אתה מחליט לירות לקרקע ולא לאוויר בהתאם לנסיבות. לא לקדש את הירי באוויר ויהי מה".
״זה הבסיס לפרופיילינג״
החקירה הנגדית מתארכת וכאמור תמשך ככל הנראה דיון נוסף. למרות התנגדותו של עו"ד רונן לעצם העדות, או אולי דווקא בגללה, הוא חוקר את דביר לפרטי האירוע כמעט כפי שחקר את השוטר היורה עצמו, ומנסה להוכיח שהשוטר טעה מהרגע הראשון, שבו ביצע חיפוש שלא כדין על אחד הנערים.
תחת לחץ מסכים דביר כי עניין עיכוב הנער הראשון (לפני שטקה הגיע למקום) מבלי ליידע אותו בזכות לעו"ד היה "לכאורה בניגוד לחוק", אולם מגדיר זאת "פגם טכני, לא הכי בסדר" וגם "זאת לא המומחיות שלי".
"אתה התייחסת לזה בחוות הדעת שלך", אומר לו רונן.
"אני מצפה", חוזר ואומר דביר, "ומסייג את התוצאה הטראגית של האירוע, זה יכול היה להימנע, אני מצפה שבסכנת חיים שוטר יגן על עצמו. כל שוטר סביר שהיה נכנס לאירוע הזה – היה צריך לפעול באותה צורה".
הדברים חוזרים על עצמם והגיע זמן לשאול – למה העדות הזו, שברור שלא תוסיף ולו עובדה חדשה אחת או פרשנות מקצועית לעדויות שנשמעו עד כה במשפט, מהותית כל כך, כפי שנכתב בהתחלה?
חוות הדעת שהוציא דביר, ועדיין לא ברור אם תתקבל על ידי השופט כחוות דעת מומחה, תואמת באופן מוחלט הן את מה שחשב כששמע על האירוע, והן את טענות ההגנה של השוטר. עד הגנה שתומך בטענות ההגנה אינו דבר יוצא דופן, אבל דביר עצמו מודה, גם אם מבלי משים, שברגע ששמע שוטר ירה בנער אתיופי – היה לו ברור שהשוטר פעל נכון. יכול להיות שהיה מגיב ככה לכל ידיעה על שוטר שירה למוות במישהו. יכול להיות שתמיד הוא מניח שנשקפה סכנה לחיי שוטר, אם נקט הוציא נשק וירה.
חוות הדעת שהוציא מאששת את מה שהניח מהרגע הראשון.
הוא בא לאולם כדי להסביר ששיקול הדעת של שוטר גובר על החוק.
"זו העברת מסר לשוטרים", סיכם זאת היטב משפטן שנכח באולם, "שלחו לכאן אדם שאין לו כל רלוונטיות לדיון מלבד להגן על המערכת. הם הביאו מישהו שעזב את התפקיד הרבה לפני שזה קרה, אמנם יש לו מוניטין של לוחם ומפקד, אבל שום דבר אחר שקושר אותו למקרה.
"הוא בעצמו הודה שהיתה לו דעה ברגע ששמע על מה שקרה. הדעה שלו היא הבסיס לפרופיילינג, אתה "מרגיש" שהיית בסכנת חיים, בין היתר בגלל דעה קדומה. העברת המסר היא ששיקול הדעת של שוטר ברגע האמת גובר על החוק, התקנות והנהלים".