בימים אלו של חוסר ודאות לגבי המשך קיום הקואליציה בראשות נפתלי בנט, ושובה לזירה של האפשרות לקואליציה בראשות ביבי, עתידן של אג'נדות ושל מהלכים ממשלתיים שונים תלוי לכאורה באוויר, מבלי שניתן כעת לדעת לאן הדברים יתגלגלו.
אלא שישנם נושאים רבים, חשובים ובעלי השפעה על כולנו, בין היתר בתחום החברתי-כלכלי, שאינם מושפעים מהחלפת קואליציה אחת באחרת וזאת "בזכות" פטנט ישראלי ייחודי לעשורים האחרונים: בין אם בקואליציית ביבי או בקואליציית בנט, הכוח נשאר בידי פקידי האוצר.
חלק מהכוח הקבוע הזה נמצא בתחום ה"פיקוח על השכר במגזר הציבורי", שעליו מופקד אחד מהאגפים הראשיים של משרד האוצר – אגף הממונה על השכר. ב"מגזר ציבורי" אין הכוונה רק למשרדי הממשלה וגופי סמך למיניהם, אלא לכל הגופים המתוקצבים או נתמכים כספית על ידי המדינה, מה שמכסה פורמלית כ-20 אחוז מהעובדים בישראל, ובפועל עקב הצמדות ופיקוח עקיף, ככל הנראה קרוב יותר לכיסוי של שליש מהעובדים בישראל. בנוסף, סטנדרטים של תנאי העסקה במגזר זה משפיעים על מגזרי תעסוקה נוספים.
השומר על הקופה הציבורית
יעודו המקורי של הפיקוח על השכר, זה הקבוע בחוק, הוא לאתר ולמנוע "חריגות שכר". כלומר, לוודא כי בגופים שהשכר בהם משולם מכספי המדינה, לא מחולק שכר באופן מושחת, או החורג מהנהוג במגזר הציבורי ללא הצדקה עניינית. זאת בעיקר על רקע סדרה של שחיתויות שכר שנתגלו ברשויות מקומיות סביב שנות השמונים והתשעים, והצורך שעלה מהן "לשמור על הקופה הציבורית".
לצורך מימוש הייעוד הזה, בחלוף השנים נקבעו בחוק ובתקנות סמכויות אכיפה נוספות ודרקוניות לאגף הממונה על השכר: סמכות הממונה על השכר לא מסתכמת כיום בהפסקת תשלומי שכר "חורגים", אלא גם ביכולת לחייב עובדים להשיב רטרואקטיבית שכר שקיבלו מהמעסיק שלהם לאורך שנים אחורה. זאת אף אם לעובד לא היה כל חלק בקביעת השכר אלא זה השכר שהוכתב לו, גם אם לא היה לו מושג כלשהו שמדובר בשכר שעלול להיות מוגדר בעתיד על ידי משרד האוצר כ"חורג", וגם אם למעסיק עצמו לא היה כל מושג כזה.
בתי הדין לעבודה העניקו לממונה על השכר לאורך השנים גיבוי כמעט מוחלט, מתוך תפיסתם את הייעוד הבסיסי שלו כ"קדוש", כמו גם מתוך שמרנותם הבסיסית והקשב המוגבר שלהם לעמדות המדינה. במקביל לכך, התחזק אגף הממונה על השכר גם כחלק מתהליך פוליטי-בירוקרטי רחב יותר, של חיזוק סמכויות האגפים במשרד האוצר על חשבון רבים ממשרדי הממשלה שהוחלשו והוכפפו אליו.
יעודו המקורי של הפיקוח על השכר הוא לאתר ולמנוע "חריגות שכר", בעיקר על רקע סדרה של שחיתויות שכר שנתגלו ברשויות מקומיות סביב שנות השמונים והתשעים
כל אלו הביאו את אגף הממונה על השכר להעיז לחרוג מייעודו המקורי ומסמכויותיו החוקיות הנרחבות ממילא, ולהתחיל לקדם אג'נדות ניאו-ליברליות שעיקרן: צמצום השפעת הוותק על השכר, הקטנת הביטחון התעסוקתי של עובדים, ופגיעה בזכות השביתה במגזר הציבורי.
במקום להתמקד באיתור ומניעת שכר החורג באופן בוטה "מהנהוג בשירות המדינה" כלשון החוק, החלו פקידי האגף להרשות לעצמם להתערב בהסדרי ביטחון תעסוקתי שעליהם הסכימו המעסיק וארגון העובדים בתום משא ומתן ממושך ביניהם ששיקלל את צרכי העובדים וצרכי המעסיק.
בגופים סטטוטוריים, בתאגידים עירוניים, במכללות ציבוריות, פקידי האוצר החלו מנסים, כמדיניות, לכפות ביטחון תעסוקתי מועט יותר לעובדים, וגמישות ניהולית רבה יותר למעסיק, גם כאשר ההסדרים – בהם הם מנסים להתערב – מינימליסטיים ורחוקים עד מאוד מקביעוּת מלאה, וגם כאשר המעסיק מסביר לפקידים שהוא שלם לחלוטין עם ההסדר אליו הגיע עם ארגון העובדים ושההסדר הזה חשוב לו לצורך ניהול הוגן ואחראי של מקום העבודה. בדומה, האוצר מנסה גם לחבל בהסכמות בין ארגון העובדים למעסיק על מעורבות רבה יותר של העובדים בקבלת החלטות במקום העבודה.
סמכות האוצר להתערב בנושאים כמו ביטחון תעסוקתי או מעורבות עובדים בקבלת החלטות לא באמת קיימת. כיצד אם כך הוא עושה זאת ובמרבית המקרים ללא התנגדות גוברת מצד המעסיק והעובדים? נכון להיום התשובה היא די פשוטה: כי הוא יכול. כי הוא מרגיש חזק, עקב היקף הסמכויות והגיבוי המוענקים לו, וכי הוא מחזיק את הצדדים הכפופים לו במקום רגיש ובעיתוי רגיש.
לרוב, בשלב של התערבות האוצר נמצאים המעסיק וארגון העובדים לאחר סופו של משא ומתן קיבוצי ארוך, לעתים לאחר מאבק ממושך, ולאחר שהגיעו ביניהם למכלול הסכמות ואיזונים של תן וקח, ומתקשים לראות אפשרות ריאלית למאבקים ממושכים נוספים. מולם ניצב גוף שזוכה לאורך שנים לגיבוי משמעותי מצד בתי הדין והממשלה.
בנוסף, אותו מעסיק, שהינו גוף מתוקצב או נתמך, תלוי באוצר לקיומו והתפתחותו בהיבטים רבים, ולכן על פי רוב ייטה לציית ולהימנע מלהיאבק מולו, קשה ככל שתהא דעתו על העמדות שהציג האוצר. כך, מנצל האוצר לרעה את חוזק מעמדו ואת הסמכויות שניתנו לו לאישור הסכמים קיבוציים במגזר הציבורי, לצורך קידום אג'נדה שלא לשמה הוענקו לו הסמכויות האלו.
היעד הבא של הממונה
בראותם כי טוב, מעלים באגף הממונה את הרף ומכוונים לפגיעה בזכות השביתה. בחלק ממקומות העבודה נוהג לעתים המעסיק, לאחר סיום השביתה, לבקש מהעובדים לבצע עבודה נוספת מעבר לעבודתם הרגילה, על מנת להשלים חלק מהעבודה שהוחסרה בשביתה. כמובן, על עבודתם הנוספת, שהיא עבודה לכל דבר ועניין, מקבלים העובדים שכר רגיל, כמו על עבודתם הרגילה אליה הם שבו.
אבל כאמור, האוצר כנראה כבר לא עוצר באדום. לאחרונה המציא הממונה על השכר גזירה חדשה, בשם "מקדם פגיעה": לשיטתו, על העבודה הנוספת הזו העובדים זכאים רק לחלק מוקטן משכרם הרגיל, פשוט משום שזוהי עבודה שלא ניתנה במועדה המקורי המיועד (כלומר זמן השביתה) אלא במועד מאוחר יותר. לקרוא ולא להאמין.
ברור ש"מקדם הפגיעה" הזה אינו אלא "מקדם ענישה", שמטרתו המובהקת היא אחת ויחידה: לגרום לעובדים להירתע כלכלית ובפעם הבאה להימנע מלצאת לשביתה.
לאחרונה המציא הממונה על השכר גזירה חדשה, בשם "מקדם פגיעה" שמטרתה אחת: לגרום לעובדים להירתע כלכלית משביתה
באחת הפרשות האחרונות בהקשר זה, לאחר השביתה הארצית של הסגל האקדמי הזוטר במכללות הציבוריות שהסתיימה בדצמבר 2020, טען הממונה כי על עבודת ההשלמה זכאים העובדים רק ל-55 אחוז משכרם הרגיל (!), וגרם למכללות לנכות את 45 האחוזים הנותרים משכרם של העובדים. עניין זה עומד כיום להכרעת בית הדין לעבודה, בשאלה התקדימית האם בכלל קיימת לממונה סמכות לנהוג כפי שנהג.
עת לחזור לפרופורציות
יש לקוות כי בתי הדין לעבודה ילכו וישתחררו ממעמד ה"קדושה" הניתן על ידם לפעולות הממונה על השכר, ויזהו את חריגתו ההולכת וגוברת מסמכויותיו הייעודיות. אבל לא די בכך. הגיע הזמן לקדם חקיקה שתחזיר את סמכויות הממונה על השכר לפרופורציות הגיוניות יותר. תפקידו אינו למנוע ביטחון תעסוקתי מעובדים או להרתיע עובדים מלשבות. וגם את סמכויותיו הדרקוניות בעניין השבת שכר כנראה שכדאי לקפד בחזרה, או לפחות לקבוע תנאים והגבלות להפעלתן.
אנשי הממונה על השכר מנסים באופן עקבי ומקומם לעצב את עולם העבודה הישראלי על בסיס השקפת עולם, המבקשת להקטין את כוחם ומעמדם של העובדים ולהקטין את יכולתם להיאבק לשמירת והטבת תנאי העסקתם.
זהו לא האגף היחיד במשרד האוצר שצבר כוח מוגזם ומממש אותו הרחק מעבר לייעודו המקורי. הכוח המופקד בידי פקידי האוצר גדול בהרבה גם משל חברי כנסת, כפי שניתן היה להתרשם, למשל, בדיונים האחרונים על התקציב וחוק ההסדרים: המשא ומתן שניהלו סיעות המרכז-שמאל וקבוצות שונות של חברי כנסת מטעמן למען סעיפים שונים – והניצחון שעליו הכריזו בגאווה בסופו, כלל לא היה משא ומתן פוליטי מול סיעות הימין בקואליציה, אלא למעשה השתדלות מול פקידי האוצר. האם לא הגיעה העת לשנות את האבסורד הזה?
הכותב הוא מזכ"ל משותף בארגון כוח לעובדים וממייסדי הארגון