לפני עשר שנים עזבתי את תל אביב עם שלוש מצלמות וירדתי למצפה רמון. חיפשתי דרך ליצור קשר עם "אחרוני המוהיקנים", בדואים שחיו בשני אזורים שהיו אז נשכחים מלב, אזורים שלמדינה כל כך לא אכפת מהם, עד שבדואים יכולים להמשיך לחיות בהם כפי שהם רוצים, עד גבול מסוים. אזור הר הנגב, בין שדה בוקר למצפה רמון, וצפון מערבית לערד, באזור פרסת נקרות.
במשך שלושה ימים ושני לילות הלכתי צפונה ממצפה. חציתי שני כפרים בדואים בצהרי היום. קיויתי שמישהו יעצור ויזמין אותי להיכנס, אבל כל מי שפגשתי שאל אם הלכתי לאיבוד, אם אני צריך מים, טרמפ לאיזו נקודה או לכביש הראשי. הזמנה לא קיבלתי. אחרי שלושה ימים הגעתי לגן הלאומי עבדת, שם שאלתי את השומר בשער עם מי אני יכול לדבר כדי לצלם בתוך הכפר, והוא שלח אותי אל עיד אל קשחר, פקח שמורות הטבע. פגשתי את עיד למחרת במצפה רמון. הוא אמר: "תבוא בשבוע הבא, יש חג, יהיו לך תמונות שאין לאף אחד". אמרתי לו שאני רוצה לבוא לשמוע סיפורים ולהכיר, והוא ענה: "אז תבוא היום, ותבוא להישאר".
באותה תקופה פרסמה ועדת גולדברג מדיניות להסדרת הכפרים הלא מוכרים (ועדה בראשות השופט אליעזר גולדברג שהוקמה ב-2007), קראתי הרבה מסמכי מדיניות, עקבתי אחרי ועדות הכנסת וסיקור עיתונאי בנושא, אפילו כתבתי סמינר על יחסי השבטים הבדואים בנגב עם השלטונות – העות'מני, הבריטי והישראלי – במאה החולפת. הגעתי עם רקע תיאורתי, אנתרופולוגי והיסטורי, ובנוסף, חבר נעורים שלי היה אחראי באותם ימים למו"מ מטעם הרשות להסדרת הבדואים בנגב באזור עזממה, הגזרה דרומית לבאר שבע. היתה לי הצצה אל התרחשות התהליך השלטוני, ועדיין לא הצלחתי לדבר אפילו עם בדואי אחד.
אז נשארתי שם. גרתי בפזורה הבדואית בהר הנגב במשך חצי שנה.
בהר הנגב למדתי שלבדואי אין 'כפר לא מוכר', זהו מונח משפטי שהשלטון בישראל המציא. צורת הארגון היחידה עבור הבדואי היא השבט. למדתי שאין דבר כזה 'פזורה בדואית', יש בזורה בדואית, ואני לא מסתלבט על ההבדל בין פ' ל-ב', אלא שאין דבר כזה פזורה. השבטים הבדואים אינם מפוזרים במרחב, הם מבוזרים, ויש חוקיות למיקום המקבצים. למדתי שפוליטיקאי בדואי זו סתירה מושגית, בדיוק כמו 'בדואי שגר ביישוב קבע', כי מה משמעותה האטימולוגית של המילה בדואי אם לא אדם החי קרוב לאדמה במדבר.
למדתי שרוב יושבי העיירות הבדואיות אינם ממקור בדואי אלא איכרים שהגיעו לאזור לפני מאה שנה. למדתי שאין לבדואי בנגב דין וחשבון עם הסכסוך הפלסטיני. למדתי שבמשך שנים, ולא לפי חזונו ורצונו של בן גוריון, השממה מיושבת ופורחת. ללא מאמץ מלוכד וללא מדינה מתכננת, השבטים הבדואים על גמליהם ומקניהם מפריחים את השממה. אבל לא עוד.
רצון המדינה להסדיר את השבטים ביישובי קבע סותם את הגולל על התרבות הבדואית, בלי לשאול בכלל האם יש מקום לאורח החיים הבדואי בישראל, מה יתרונותיו, מה חסרונותיו. מבלי לשאול אילו תופעות חברתיות צומחות בחברה שבטית חצי נוודית שעוברת ליישובי קבע. גלי האלימות והפשיעה שזולגים מסכסוכים פנימיים הם תוצר ישיר של החשיפה לשפע ולחובות של העולם המודרני ולאורח החיים המיושב. החוק הבדואי שתמך בלכידות השבטים ובמאבקים אסטרטגיים לאורך מאות ואלפי שנים, מתעוות והופך לחרב פיפיות, מגורם ממתן לגורם משלהב. תרבות שמהללת אומץ לב, אחריות אישית ונועזות, בהעדר דרכים אחרות – סוללת דרך לכסף הקל שבפשיעה.
״רצון המדינה להסדיר את השבטים ביישובי קבע סותם את הגולל על התרבות הבדואית, בלי לשאול אם יש מקום לאורח החיים הבדואי בישראל או אילו תופעות צומחות בחברה חצי נוודית שעוברת ליישובי קבע״
החברה הישראלית אינה רואה איך תהליכי העיור והקרבה ליישובים היהודיים נתנו את אותותיהם, גם לטובה. למשל, השינוי שהתרחש במעמד האישה הבדואית: צפונית לבאר שבע נשות המגזר נוהגות, לומדות ועובדות. אין אב שאינו גאה בביתו המשכילה. אין מקום עבודה בנגב שאינו מעסיק בדואים ועדיין אנו כחברה רואים את הבדואים רק בהקשר של אלימות והשתלטות על קרקעות. אנו מתעלמים מגמישותה של התרבות הבדואית להתאים עצמה למקום ולזמנים בהם היא נמצאת, ויותר מכל מתבלבלים מבדלנותה של החברה הבדואית, ומפרשים אותה כעוינות.
הדיון הציבורי על הבדואים בישראל כיום אינו על אורח חיי הנוודים או אדמות לאום. הוא על חופש, כניעה, עמדה גאו-פוליטית ואינטרסים פוליטיים. כל שחקן תורם השערות, מידע, מידע חלקי ומידע כוזב, עד למצב בו המתבונן אינו יכול להבחין בין טוב לרע, ונושא הדיון כבר אינו רלוונטי.
כשפתחתי את התערוכה לא תיארתי לעצמי שיבוא מפגע מהיישוב חורה וירצח ארבעה אנשים. אף אדם לא יכול לדמיין דבר שכזה. התערוכה כולה מוקדשת לחלומי לגשר על הניכור והזרות שהתעצמו בנגב אחרי אירועי שומר חומות. היא באה לתת הצצה כמעט אנתרופולוגית לאורחות חיים לא מוכרים שנמצאים עשרים דקות נסיעה מבאר שבע, לפתוח צוהר בלב, לגוון ולהרחיב פרספקטיבה, לעמוד מול שיח ציבורי נוקב וקשה שמבקש להוכיח ולהוקיע, עם כאב ומתוך חוסר אמון. הייתי רוצה לבנות פה אמון.
תערוכת הצילומים 'על גמלים ואנשים' של אוריאל גור דוד מאותה תקופה מוצגת כעת בגלריה שמרלה | ההסתדרות 39, באר שבע | פתוחה לכל אורך חודש מרץ מחמש אחה"צ ועד אחרי חצות