"אני מצטער שנגדעו חיים", אמר השוטר שירה בסלומון טקה ז"ל ביום האחרון, הארוך והקשה מכולם, של חקירתו הנגדית על ידי תובעי המחלקה לחקירות שוטרים. "תוצאה שהיא מצערת לכל הדעות", הגדיר את הנתז שפגע בטקה כתוצאה מהירי שלו אל האספלט הקרוב לרגליו, אבל לא חזר בו מהצורך בשליפת הנשק, בשימוש בו, וגם לא מההחלטה לכוון את האקדח אל האדמה במקום לירות באוויר.
בתום 24 שעות של חקירה, שנפרשו על ארבעה ימים, זה היה הדבר הקרוב ביותר מצידו להבעת צער על מה שאירע, אבל לא היתה זו הבעת חרטה: "המזל שלי שהנתז פגע בו", אמר, "זה היה או אני או הוא".
הדיון היום נפתח בחיבוק ארוך, מנחם, שקיבלו וורקה ו-וובג'ג' טקה מפרנוס סלמסה, אימו של יוסף ז"ל, שנמצא מת למרגלות צוק בבנימינה לפני שמונה שנים בדיוק, ארבעה חודשים לאחר ששוטרים חשמלו אותו עם רובה טייזר. סלמסה נחשב לקורבן הראשון מהעדה של אלימות משטרה בעשור הקודם, טקה היה האחרון. תיק מותו של יוסף סלמסה נסגר מבלי שאיש מהשוטרים הועמד לדין.
פרנוס יושבת באולם מרוכזת, עוקבת אחרי כל מילה כאילו המשפט הזה יכול להביא צדק מאוחר לבנה. גם היא, כמו המשפחה וכמו הפעילים שמלווים את כל הדיונים, יודעת שהסיכוי שהתוצאה שתתקבל מהמשפט תביא נחמה או משהו שהם יראו כצדק – קלוש.
בכתב האישום שהוגש נגד השוטר היורה, שפרטיו חסויים ואסור להראות את פניו (הוא מעיד עם מסיכה והיום הגיעו ששה שוטרים לאבטח ולהסתיר אותו מהקהל), הוא מואשם בסעיפים אלו: שהשתמש בנשקו בדרך שסיכנה את טקה וחבריו, ולא הסתפק בצעדי אזהרה והרתעה לניטרול הסכנה בפניה עמד, כמו ירי באוויר; בכך שביצע את הירי בניגוד לפקודות המשטרה המחייבות; שירה על משטח אספלט שהוא קשיח ולכן יש סכנה של נתזים מסוכנים ממנו, ולא למשל אל חול; שירה קרוב אל רגליו של טקה, ובכך סיכן את חייו.
לא נמצא בכתב האישום את השאלה המרכזית של הדיונים האחרונים – האם באמת היה בסכנת חיים, וגם האם באמת הרגיש כך, ושאלות חשובות נוספות כמו למה בכלל פעל כפי שפעל כשניגש אל הנערים שחשד בהם – בצדק – שהם סוחטים נער צעיר מהם, באיזו סמכות הורה לאחד מהם לרוקן את כיסיו, והאם האירוע הצדיק את ההתנהלות שהביאה בטעות למוות.
"תוצאה מצערת לכל הדעות"
עו"ד רונן יצחק מטעם התביעה ניסה היום להבין איך נולדה ההחלטה לירות אל האספלט, לא רחוק מרגליו של טקה. במצב של סכנת חיים, על פי הנהלים, מותר לירות אל "מרכז מטרה", כלומר למרכז הגוף. בכל מצב אחר של שימוש בנשק, יש לבצע אזהרה בנוסח אחיד: "משטרה, עצור או שאני יורה", ולירות לאוויר. ההחלטה של השוטר היא בת כלאיים, טוען עו"ד יצחק, ואינה עומדת בנהלי פתיחה באש.
"האם אתה מסכים שהאזהרה היא בנוסח אחיד ואין שיקול דעת?", הוא שואל.
"כן, בנוהל מעצר חשוד", משיב השוטר. "בסכנת חיים אין לך זמן".
התובע: "אמרת שירית כדי להזהיר אותם, אבל לא השתמשת בנוסח".
"אני לא התכוונתי לאזהרה כזו", מסביר השוטר, "כשאני מבצע ירי במצב של סכנה לחיים כדי להרתיע בנאדם, זה לא שצריך נוהל אזהרה כמו שאתה אומר אותו. המטרה היא לעצור את התקיפה".
התובע: "אתה פעלת כשוטר?"
השוטר: "כן".
התובע: "אז הנוהל מחייב אותך, ירי אזהרה וירי הרתעה, זה אותו דבר בעברית".
השוטר: "אין פה ירי אזהרה יש פה מתן אזהרה. אני בחרתי לירות ירי שירתיע אותם".
התובע: "אין דבר כזה ירי אזהרה".
השוטר: "צעקתי להם תתרחקו תתרחקו".
התובע: "כדי להזהיר אותם?"
השוטר: "כדי שיבינו שהמצב מסלים".
התובע: "אם אתה בסכנת חיים אין אזהרה, אין ירי באוויר, יורים למטרה".
השוטר: "נכון".
התובע: "בחרת ירי הרתעה".
השוטר: "לא, בחרתי בירי שירתיע אותם".
התובע: "אבל זה אותו דבר! כבר אמרנו, מותר לך לדלג על הנוהל אם יש סכנת חיים, אבל לא דילגת".
השוטר: "בפקודה בסעיף 4 יש ירי לצורך הגנה עצמית, מותר לירות למרכז מסה. בסעיף קטן במידת האפשר משאירים לשיקול דעת שהירי יהיה בסיכון מזערי ככל האפשר. בחרתי ירי אזהרה לא בנוהל מעצר חשוד. פה יריתי לצורך הגנה עצמית".
התובע: "אתה מכיר את זה בעל פה – שכחת את נוהל מעצר חשוד? על זה המשפט, אם פעלת לפי הנוהל, אם לא היה ברור. נקרא לזה הגנה עצמית או מעצר חשוד. שני נהלים. הגנה עצמית אומר אתה יכול לירות ישר אל המטרה בלי שלבים מקדימים. מותר לך. אבל אם בחרת ללכת בדרך הארוכה, אתה מחויב לפעול לפי האזהרה בנוהל מעצר חשוד".
התובע: "שכחת את נוהל מעצר חשוד? על זה המשפט, אם פעלת לפי הנוהל, אם לא היה ברור"
השופט פלאח מתערב: "אתה אומר, אם אתה לא בסכנת חיים, אתה יורה באוויר".
השוטר: "אם אין סכנת חיים אני בכלל לא מוציא את הנשק, זה מוצא אחרון".
"אם אתה בסכנת חיים", מנסה להבין השופט, "מותר לך לירות בגוף המטרה, באדם שמסכן אותך, ובאותו רגע אתה מקבל גם את הסמכות לירות לידו. יש לך סמכות לירות בגוף המטרה, על אחת כמה וכמה ליד המטרה. זה מה שאתה אומר, גם אם זה לא כתוב בנוהל?"
השוטר: "ברגע שאתה מבצע ירי ויכול להגיע לתוצאה שהיא גרועה פחות – תעשה את זה. התוצאה במקרה הזה היא שהיה ירי שהשיג אותה מטרה, תוצאה שהיא מצערת לכל הדעות".
לא יודע אם פספסת
השלב הבא בחקירה מתרכז בפעולותיו של השוטר מיד לאחר הירי בקרקע. מבלי שידע עדיין את תוצאות מעשיו, הוא הסתובב בגבו לנערים, פרק את האקדח והכניס אותו לנרתיק. בזמן הזה כבר פגעה ליבת הכדור בבית השחי השמאלי של טקה, הוא התרחק משם בריצה מספר צעדים, התמוטט ומת. את כל זה השוטר לא ראה, ולא היה לו מושג שיש הרוג.
"אלא שניות קריטיות", אומר לו עו"ד יצחק, "אתה שולף, אתה דורך, שברירי שניה, חיים ומוות".
השוטר: "כן זו פעולה אחת, זה מהיר".
התובע: "אני שואל שוב – האם זה חיים ומוות?"
השוטר: "ברור".
התובע: "יש סכנת מוות מכל אחד מהם?"
השוטר: "כן".
התובע: "ירית, ולאחר הירי אתה לא יודע אם ירית או פספסת?"
השוטר: "לא ידעתי".
התובע: "לא ידעת אם פגעת או לא. אתה לא יודע אם היתר מתרחקים או לא".
השוטר: "אני לא יודע מה הם עשו".
התובע: "אז אתה מסתובב ובעברית פשוטה עומד עם הגב לכל חבורת הנערים נכון?"
השוטר: "כן".
התובע: "אתה אומר, עשיתי סיבוב, הפניתי את היד, לפרוק את האקדח, לרגע הסטתי את המבט מהחבורה. כמה זמן הרגע הזה ארך?"
השוטר: "לא יודע להגיד לך. לא זוכר".
התובע: "רבע שעה? שניה?"
השוטר: "הכל עניין של שניות. לא יודע כמה".
התובע: "איך אתה מוריד ל-5 שניות עיניים מסכנת המוות?"
השוטר מסכים: "אם הוא לא היה נפגע אני הייתי אוכל אותה".
התובע: "אמרו לך שאסור לפרוק במצב של סכנה נמשכת?"
השוטר: "כן".
התובע: "ואתה פורק את האקדח, מוציא מחסנית, בשלב הבא: תופס את הכדור באוויר, באמת הפכתי והפכתי, יש לך מלאך המוות כפול ארבע או כפול שלוש בגב – ועכשיו מעניין אותך לתפוס את הכדור באוויר? למה שלא ילך לעזאזל?"
השוטר: "אני לא יודע להגיד".
התובע: "ואז אתה משחרר נקירה, מכניס מחסנית לאקדח. ואת האקדח לנרתיק. וכל זה עדיין עם הגב אליהם, אתה לא יודע מה קורה איתם אם הביאו סלעים או סכין או אלוהים יודע, למה אתה לא מסתובב עם האקדח לפחות שיהיה לך ביד?".
השוטר: "אני לא יודע".
"אתה משחרר נקירה, מכניס מחסנית לאקדח. ואת האקדח לנרתיק. וכל זה עדיין עם הגב אליהם. למה אתה לא מסתובב עם האקדח לפחות שיהיה לך ביד?"
"אני מעריך את הכנות שלך", אומר התובע, "בוא נתקדם. 14 מהלכים שעשית – שכל אחד מהם די בו כדי למוטט לחלוטין את מה שאתה אומר. תן לי הסבר הגיוני".
"אין לי הסבר הגיוני למה עשיתי את זה", משיב השוטר, "התפיסה שלי היתה שכדור אחד יספיק".
ע"ד יצחק: " יש שם ארבעה מלאכי מוות (עורך הדין התנצל על הביטוי בפני המשפחה – ע.פ) שלא נרתעו כשאתה מוציא אקדח, צועק, צורח, תקפו אותך כשאתה מדמם כבר – מה חשבת? שתרד עננה מלאה פרחים? הסתובבת כדי להגיד קדיש על עצמך?"
השוטר: "לא תכננתי להיכנס ללחימה ממושכת, לכן פרקתי. לא חשבתי. חשבתי שאני משחרר כדור הוא ירתיע אותם וילכו. שהירי הזה ישיג את המטרה".
איך אזכור הכל?
התובע מבטיח שזו שאלתו האחרונה. "אנחנו עשינו בדיקה, רק של פרוטוקול של חקירה אחת, כמה פעמים אתה אמרת לא זוכר ולא יודע. ספרנו 'לא זוכר' 70 פעם ו'לא יודע' 85… לא מדובר על דברים שוליים, מדובר על שאלות כמו מי קילל אותך, מאיפה הגיע המנוח, באיזה נוהל ערכת את החיפוש… מה נגיד עליך, שאתה מבוגר קצין משטרה, אינטליגנטי, שעשה פעולות אקטיביות, ועל הדברים הכי קריטיים אתה עונה לא יודע ולא זוכר. איך זה יכול להיות?"
"בחלק נזכרתי אחר כך", עונה השוטר, "אבל עברו שנתיים וחצי מהמקרה, אני בנאדם אני לא מכונה, איך אזכור הכל?"
"אז באמת שאלה אחרונה", נשבע יצחק, "מבין כל האירועים שקרו ביום הזה, ואני מאמין שהמטרה שלשמה הגעת היתה נכונה טובה וראויה, מרגע שהגעת ועשית פעולות ועד שהתנתקת מהאירוע – יש פעולה אחת שאתה אומר בדיעבד 'הייתי עושה אותה אחרת'? קח דקה תחשוב על זה ואני סיימתי".
"לא הייתי צריך להסתובב ולהפנות את הגב מבחינה מבצעית", אומר השוטר, "אולי בסמכות תשאול לא פעלתי על פי הספר אחד לאחד, אבל באותה נקודת זמן פעלתי כמו שראיתי לנכון".
בעוד שבוע וחצי יחקור הסנגור עו"ד יאיר נדשי חקירה חוזרת, והשוטר יסיים את עדותו.