הקולות שמתנגדים למאבק בזנות מעלים שתי טענות עיקריות: האחת שזנות מונעת אונס והשנייה שזנות היא בחירה חופשית. שתי הטענות הללו ביחד ולחוד נותנות לגיטמציה לתופעה ומאפשרות את המשך קיומה של תעשייה אכזרית שמנצלת את המצוקה של א.נשים.
מחר (בתשע בבוקר, בכיכר אתרים בתל אביב) תתקיים צעדת השרמוטות, זו השנה ה-10, ובה מפגינות ומפגינים ימחו נגד תרבות האונס ונגד הטענה שלפיה נשים שמתלבשות או מתנהגות באופן מסויים אשמות בכך שהן מוטרדות מינית או הופכות לקורבנות של אלימות מינית.
"גם אם היא לובשת מחשוף, זו לא הזמנה לאונס", "גם אם היא השתכרה, זו לא הזמנה לאונס" – אלו חלק מהמסרים שכתובים על שלטים שיונפו מחר בצעדה. המסר ברור: את לא "ביקשת את זה" ולא משנה מה עשית. ואני מחדדת: גם אם האישה בזנות, זו לא הזמנה לאונס.
בחברה שלנו נהוג לחשוב שאישה בזנות היא אישה שגופה מותר. הרי היא מוכנה לקיים יחסי מין עם זר מוחלט בעבור כסף, אז למה שתהיה לה בעלות על הגוף שלה? ואם היא מנהלת הסכם כזה עם "לקוח", אז ככל הנראה היא מוכנה לעשות כמעט הכל עם כל אחד, לפעמים גם אם היא לא בדיוק רוצה את זה.
העניין הוא כזה, אישה בזנות היא קודם כל אדם. ולמרות שהיא ככל הנראה נאלצת לעשות מדי יום דברים שבנסיבות אחרות לא הייתה מסכימה להם, עדיין מגיע לה כבוד. לכן, למשל, חשוב להפסיק להשתמש במונח "זונה", המרדד את קיומה של אישה עם מחשבות, רגשות ותקוות לכדי מוצר, לחפץ.
בעלות זמנית על הגוף
הטענה הרווחת סביב המאבק בזנות היא שזנות מונעת אונס. כן, מתברר שאנשים רבים בישראל באמת ובתמים מאמינים שזנות היא הפתרון לתרבות האונס. מבט חטוף בתגובות לסרטונים שמעלה המטה למאבק בסחר בנשים ובזנות בסושיאל, חושף שלל עוקבים בכל הגילאים ומכל הרקעים, שבטוחים שאם הזנות תעקר מהשורש, היקף האונס והתקיפות המיניות יגבר.
בפועל, זנות היא חלק מתרבות האונס. הרעיון שעבור כסף כל אחד יכול לקבל בעלות זמנית על גוף של אדם אחר, הוא רעיון אלים בבסיסו. הרי אונס הוא לא יחסי מין. אונס זו פרקטיקה של אלימות וכוחניות, שמשרתת רצון להפגין שליטה על אחר דרך מין. גם צריכת זנות היא אלימות במסווה של קפיטליזם שבה הלקוח כמו טוען – אני משלם, אני בעל הבית כאן במשך הזמן שסוכם, ולכן מגיע לי לעשות מה שאני רוצה ואני מחליט מה לעשות לגוף שמולי.
לפי מחלקת המידע והמחקר של הכנסת (הנתונים האחרונים הם מ-2006), יותר מ-80 אחוז מהנשים העוסקות בזנות הותקפו פיזית, ויותר ממחצית מהתקיפות נעשו על ידי הזנאים. התחושה שנובעת מההסכם שכסף שווה בעלות על הגוף, היא תחושה של אדונות ושל כוח, ולכן מתבטאת פעמים רבות דרך אלימות.
את המניעים האלימים לצריכת זנות כנראה לא נצליח למגר ביום אחד, או בשנה אחת. החוק לאיסור צריכת זנות שנכנס לשלב האכיפה בינואר הוא שלב ראשוני אבל חשוב כדי לסלק את האלימות הזו מהנורמות החברתיות המקובלות. אבל עד ש"צריכה" של גוף אנושי תפסיק להיחשב דבר לגיטימי, יש צורך בהעלאת המודעות לקשר בין זנות לבין אלימות מינית.
ביקורת על הביקורת
בשנים האחרונות נפוץ נרטיב שקל לציבור להיאחז בו. על פי הנרטיב הזה, משום שיש נשים שאומרות שהן בוחרות להיות במעגל הזנות, כל המאבק בתעשיית המין הוא מאבק נגד אותן נשים. למה כל כך קל לקבל את הנרטיב הזה? אצל חלק מהאנשים זה בא מתוך רצון להתמודד עם הקושי במיגור תעשיית המין, שמגלגלת כ-1.3 מיליארד שקל בשנה. הרי איך אפשר לחיות עם הידיעה שמעשים כל כך רעים נעשים ואין דרך לשנות אותם? הדרך היא לקבל את הנעשה כבחירה ובכך להסיר את האחריות שיש לנו כחברה. וכמה נוח לקבל את פריחתה של התעשייה כשעולים קולות מתוכה ונותנים לה לגיטימציה.
אצל חלק מהאנשים קיים צורך למרק את המצפון. הם, שמצאו את עצמם צורכים פורנו, פוקדים מועדון חשפנות, או מנויים ל-OnlyFans, מבינים שהמעשים הללו הם חלק מרצף הזנות, והמחשבה הזו לא נעימה. מאוד נוח כשיש מי שטוענים שזה ממש בסדר. מספיק שמישהו מצדיק את הנעשה כדי להיאחז בעלי תאנה.
עוד סיבה שבגללה קל לקבל את נרטיב הבחירה החופשית מגיע מכיוונן של נשים פמיניסטיות, שקושרות בין התנגדות למכירת המיניות כמוצר לתפיסת עולם פוריטנית, ועל כן מאמצות את האמירה שכל מופע של מיניות נשית הוא לגיטימי, כי הרי תמיד מרגיש פרוגרסיבי להעביר ביקורת על הביקורת.
הנרטיב שעל פיו מאבק בתעשיית המין מהווה דיכוי של נשים, מסוכן. יש בו נזק עצום לעשרות אלפי הא.נשים בזנות ושורדות הזנות בישראל, שנאלצות להישאר במציאות אכזרית מחוסר ברירה – אותה ברירה שנטען שיש לחלק קטן מהן. הניסיונות למצוא הצדקה מוסרית לקיומה של תעשיית המין על ידי טענות על בחירה חופשית מתדלקים ומאפשרים את קיומה.
הניסיונות למצוא הצדקה מוסרית לקיומה של תעשיית המין על ידי טענות על בחירה חופשית מתדלקים ומאפשרים את קיומה
אם נבין שלמעשים שלנו כאינדיבידואלים יש השפעה על קיומה של תעשייה שלמה – שבמהותה איננה מוסרית – אולי יהיה קצת פחות סקסי לתמוך בזכותן של נשים למכור את המיניות שלהן.
ובכלל, איפה היו כל מי שזועקים "זכותן להתפרנס" כשצעדו מטפלות לגיל הרך ברחובות, איפה הם היו במחאת העובדות הסוציאליות, מה עמדתם בנוגע לפערי שכר, להטרדות מיניות במקום העבודה? איכשהו כשזה מגיע לתעשיית המין, התומכים הכי גדולים שלה הם אלו שלא שותפים לשום מאבק אחר למען זכויות נשים. זו תופעה מוכרת, וראינו אותה בעשרות מאבקים פמיניסטיים אחרים.
כשזה מגיע לתעשיית המין, התומכים הכי גדולים שלה, אלו שזועקים "זכותם להתפרנס", הם אלו שלא שותפים לשום מאבק אחר למען זכויות נשים
קו ישר עובר בין ניסיונות הצדקה של תעשייה שהיא חלק אינטגרלי מתרבות האונס, דרך האשמת הקורבן, ועד לתקיפות מיניות של נשים בזנות ונשים בכלל.
ביום שישי נצעד, יחד עם עשרות ארגוני נשים נוספים ואלפי נערות ונערים, גברים ונשים, ונגיד בקול חזק וברור: אף אחת לא אשמה. בין אם את נזירה ובין אם את נמצאת במעגל הזנות. את האשמה אפשר להטיל רק על חברה שבה התפיסות לגבי מיניות הן מעוותות, חברה שחסרה את היכולת לקשור בין מעשים של פרטים לבין ההשלכות שלהם על קבוצה מוחלשת שלמה. ככל שנפנים זאת מהר יותר, כך נמגר את כל סוגי האלימות המינית על גווניה הרבים ופניה המכוערים. אלימות מינית היא לא לגיטימית יותר כלפי נשים בתעשיית המין – היא לא לגיטימית נקודה.
הכותבת היא דוברת המטה למאבק בסחר בנשים ובזנות