ב-2012 נענתה הבמאית שירלי ברקוביץ' להצעתו של עו"ד רונאל פישר – אז עדיין עורך דין כוכב, עיתונאי עבר בכיר ואיש טלוויזיה מקושר, בשיא ההיבריס שלו – לצלם סרט אודות לקוח שייצג. הלקוח היה אוהד דדון.
דדון וחברו נחום בן יצחק דקרו למוות שלוש שנים קודם לכן חייל בן 20, שיצא לבלות בזמן חופשה מהצבא. השניים שיספו את גרונו של איציק מור מחוץ למועדון ואן גוך בירושלים, וברחו משם עם צעירה נוספת. מרגע שנעצרו לא הודה איש מהם בדקירתו של מור, ומאז ועד היום טוען כל אחד מהם כי השני הוא הרוצח.
פישר רצה שברקוביץ' תצלם סרט, שיראה כיצד הופלל הלקוח שלו. דדון, שהואשם יחד עם בן יצחק בהריגתו של מור, היה כבר שלוש שנים במעצר בית עם אזיק אלקטרוני. "הוא תיאר את זה כפרשת עמוס ברנס 2", היא מספרת היום, "שהוא יושב במעצר בית על לא עוול בכפו". ברקוביץ' לקחה את האתגר ויצאה לדרך.
היא הספיקה לצלם 70 שעות של חומרי גלם המתעדים את פישר מקרוב, בין היתר עם שותפתו למשרד, רות דוד, פרקליטת מחוז תל אביב לשעבר, ואת משפחת דדון במהלך המשפט. במקביל, הצמידה ברקוביץ' צוות צילום לנאשם השני, בן יצחק, ולדני מור, אביו של הנרצח, כדי להביא גם את הזווית שלו.
אבל מספר אירועים טלטלו את עלילת הסרט: בינואר 2014 הרשיע בית המשפט את נחום בן יצחק בהריגה בלבד, זיכה את דדון ושילח אותו לחופשי; ביולי 2014 נעצר עו"ד פישר בחשד כי הציע לאלון חסן לשחד אנשי משטרה בתמורה לסגירת חקירה פלילית נגדו; במקביל, ברקוביץ' הכירה את אביו של הנרצח, את דני מור.
היא הבינה שהסיפור על הרשעת חף מפשע מתהפך מול עיניה. פישר אכף מיד את ההסכם עליו חתמה, לפיו לא תוכל לעולם לשדר את עשרות השעות שצילמה, על הגילויים המרעישים שבהן, בלי אישורו. עד מהרה התברר שלא רק שאין לו כוונה לאשר, הוא גם מוכן לעשות הרבה כדי שהסרט שהיא עשתה ללא עזרתו – לא יראה אור.
ביום ראשון הקרוב ישודר בהוט 8 הסרט "חורים" של ברקוביץ אחרי שבע שנים של עבודה, לאחר שהתמודדה כמעט לבדה עם מסכת איומים אדירה, וכל כולו כתב אישום קשה וחריג נגד המשטרה ונגד מערכת המשפט, שאנשים כמו פישר, שהואשם מאז תחילת הצילומים בתשלום שוחד לקציני משטרה, עושים בה כבשלהם לכאורה.
פישר: "בגידה אכזרית"
"חורים" מקפל בתוכו שלושה סרטים שונים. הראשון והמרכזי הוא כשמו של הסרט: החורים שנפערו – אם במזיד או ברשלנות פושעת – בחקירת המשטרה ובניהול הפרקליטות את תיק הרצח על של איציק מור ז"ל, עליהם הצביעו גם שופטי בית המשפט העליון כשתהו מדוע לא הגישה הפרקליטות ערעור נגד הזיכוי של דדון, בעוד בן יצחק הורשע.
הסרט השני נע סביב דמותו יוצאת הדופן של האב, דני מור, ומסעו הנחוש וכמעט חסר הסיכוי לחקור את האמת סביב רצח בנו להשיג ולו מעט צדק. בדרך הוא חושף את סיפור חייו הלא ייאמן והמסע שעבר מילדותו בסוריה, דרך מלחמת לבנון הראשונה ועד הגעתו לישראל, תוך עבודה צמודה עם גורמי הביטחון.
הסרט השלישי, הנחבא מן העין ונחשף רק בשיחה עם הבמאית ברקוביץ', הוא התהפוכות שעברה בעבודה על "חורים" בשבע השנים האחרונות, המאבק המשפטי והאומץ שנדרש כדי להוציאו לאור, כמו גם העובדה שמדובר בסרט שונה לגמרי מזה שתוכנן בהתחלה. הדמות החסרה בסרט, שהיא אחת הדמויות המרכזיות בעלילה, היא דמותו של עו"ד פישר.
פרשת פישר מתמשכת ממעצרו הראשון ב-2014 עד היום, וסופה אינו נראה לעין. פיתוליה הרבים ומריחת הזמן מתוארים במאות כתבות וידיעות במדורי המשפט והפלילים. אחת הפרשות המרכזיות המופיעות בכתב האישום היא פרשת יאיר ביטון, קבלן מוכר בירושלים, שהואשם בעבירות מרמה והלבנות הון עבור העבריין יצחק אברג'יל במיליוני שקלים (אתמול נודע כי זוכה מהאישומים; ת"מ), כשרות דוד ורונאל פישר מכינים אותו לחקירותיו במשטרה. ביטון הוא דודו של מי שזוכה מהריגת איציק מור, אוהד דדון. בליל הרצח הביאו פישר וביטון יחדיו את דדון למשטרה, והחלו לבנות את הגירסה שתביא לזיכויו.
באחד הקטעים המפתיעים בסרט מתאר דני מור כיצד במהלך החקירה העצמאית שהוא מנהל ראה את רב פקד יורם סנדורי, שעמד בראש צוות חקירת רצח בנו, מקפל בגדים בחנות בקניון הפסגה, שהיה אז בבעלותו של החברה הציבורית של ביטון, ב. יאיר. כששאל את סנדורי לפשר מעשיו גילה כי לאשתו יש שתי חנויות בקניון של ביטון, דודו של אוהד דדון, החשוד בהריגת בנו. רות דוד, שותפתו של פישר, שימשה כדירקרטורית בחברה ב.יאיר בין השנים 2011 ל-2013. ניגוד העניינים המובהק לכאורה לא הפריע לסנדורי ולא גרם לו, למשל, לפסול את עצמו מהחקירה.
פישר, שנעלם עם מעצרו, שב והופיע בחייה של ברקוביץ' רגע לפני הקרנת הסרט. שבועיים לפני הבכורה בפסטיבל דוקאביב, איימו פישר וביטון על ברקוביץ', באמצעות מכתב ממשרדו על עו"ד עמית חדד, (שמייצג גם את בנימין נתניהו), כי יינקטו נגדה ונגד הפסטיבל צעדים פליליים מידיים באם הסרט יוקרן.
למכתב האיום המשפטי, בעל 120 סעיפים, הוסיף פישר גם מכתב אישי לברקוביץ', שבו הוא מאשים אותה ב"בגידה צינית ואכזרית": "את מכירה אותי. קצת יותר טוב מהאחרים המעורבים בנושא. אני אלך עם העניין הזה עד הסוף. … לא יכול להיות שאהפוך לבובת סמרטוטים של מישהו. בוודאי לא שלך. לפעמים יש חוסר צדק שעושה חור בעולם, שאי אפשר להמשיך לחיות אחריו יותר. מה שאת עושה זה בדיוק זה, ואני בוחר להילחם בך… יותר נכון, אני חייב להילחם בזה עד נשימתי האחרונה".
ללא גב משפטי
ברקוביץ' לא נרתעה. למרות חוסר הנכונות של פסטיבל דוקאביב ושל ערוץ 8 לתת לה גב משפטי – דוקאביב אף החתימו אותה על סעיף שיפוי, שקובע שבמידה של תביעה היא תישא בתוצאות – היא השיבה, באמצעות משרד עורכי הדין חי בראל ונורית הרבסט, במכתב תגובה מנומק עם 40 סעיפים והסרט יצא לדרך. מאז לא שמעה מפישר או ביטון. "עדיין יש לו שבע שנים לתבוע מהרגע שהסרט הופץ, אז אולי עוד אשמע ממנו", היא אומרת בחשש מסוים.
למרות שמהחלקים שלו לא נכנס כלום, ולקחת כיוון אחר לגמרי.
ברקוביץ': "כן. אמרתי לרונאל שאני לוקחת עוד כיוונים, שאני מתלווה לדני, לאבא של נחום. זה בכלל עוד לפני שהגיע התקציב לסרט. חשבתי שיש פה סיפור על שני נאשמים, והנה בואו תראו איך דופקים רק אחד. להכרעת הדין, המשפחה של דדון הגיעה עם סוכריות והכינה ארוחת חגיגה. מי מגיע ככה לפני שהוא יודע מה גזר הדין?"
המעורבות של פישר בתיק, הפגמים השערורייתיים בחקירת המשטרה ושתיקת הפרקליטות בתיק שנמרח על פני ארבע שנים וחצי כשעל פניו הוא קל לפיענוח – יוצרים סיפור שמטיל זרקור ענק על תחלואי המשטרה ועננת השחיתות שרובצת מעליה ומעל מערכות החוק ואכיפת הצדק בישראל. הצופה נותר בסוף הסרט המום ומיואש, עם חור בלב וחשש מהיום שבו יעמוד מול אותן מערכות, כשהוא לא מקושר ומחובר לממון ולכוח כמו משפחתו של החשוד אוהד דדון.
"להכרעת הדין, המשפחה של דדון הגיעה עם סוכריות והכינה ארוחת חגיגה. מי מגיע ככה לפני שהוא יודע מה גזר הדין?"
כך למשל במפגש עם השוטר מיקי שמודה כי אחד מקציני המשטרה, המחובר לדבריו לביטון, דודו של דדון, ולעו"ד פישר, הציע לו שוחד של 7,000 דולר מדי חודש כדי שישנה את גרסתו לגבי מה שראה בסרטון האירוע.
או העובדה שהרצח התרחש ברחוב כורש בירושלים, למרגלות משרדי הפרקליטות, כשמצלמות הבניין ובניינים אחרים צילמו את המתרחש, ועדיין לקח 12 יום לשוטרי התחנה, הנמצאת 300 מטר משם – לגשת ולקחת את ההארד דיסק שעליו נשמרו צילומי מצלמות האבטחה של הפרקליטות.
יש את העניין התמוה עם ארבע שניות הרצח עצמו שנעלמו מסרטון האבטחה, שניות שלפניהן, על פי עדות מאוחרת של אחד החוקרים, נראה דדון תופס בצווארו של מור ומטיח אותו ארצה.
או העובדה של', בת זוגו של דדון שהיתה איתם בליל הרצח, בעימות מול האב שעוקב אחריה בסרט, מודה שהחוקרים התעלמו מדבריה ולחצו עליה לשנות את גרסתה. ״אין לי שקט עד היום הזה ולא יהיה לי שקט עד שאני אדע את האמת״, אומר לה מור. זו אותה ל' שהשחזור הראשון שלה לא תועד מסיבה עלומה, ושלאחר שאחת ממתמחות פרקליטות בתיק שמעה אותה במקרה בנסיעת אוטובוס מתוודה באוזני חברתה שדדון דקר את מור, היא זומנה לחקירה נוספת במשטרה ושינתה את גרסתה, לפי כתבתו של יוסי אלי.
"חורים" מתחיל כעוד סרט מסוגת ה true crime שהפכו לפופולריים בשנים האחרונות ומפרנסים גם לא מעט תיאוריות קונספירציה. אב שיוצא למסע חקירה עצמאי בניסיון להבין מי רצח את בנו, ויוצרים שמתלווים אליו ואוספים ראיות המצביעות לשיטתם על האמת. אולם לא זה המקרה.
במקביל להכרעת הדין החריגה שמרשיעה את בן יצחק בהריגת איציק מור ומזכה את דדון, הסרט חושף בזה אחר זה את מחדלי המשטרה והפרקליטות בטיפול בתיק ובחקירתו, עם תחקיר מעמיק ויסודי שאינו משאיר הרבה חורים. ניכר שגם יוצריו – ברקוביץ' ("בדרך למעלה", "שקרים בארון" ועוד), שעובדת במקביל כבמאית מגזין בחטיבת החדשות של כאן, וניב חכלילי שאחראי לתסריט ולתחקיר (ובין היתר כותב עבור המקום הכי חם) – מתקשים פעם אחר פעם להאמין לדברים שנחשפים בפניהם.
"איך אני לא נוקם?"
את "חורים" מוביל המאבק הנחוש, המייאש והמיוסר של דני מור. כשהוא יוצא למסע משלו לחקר האמת, הוא חושף בפני הבמאית את הסיפור האמיתי והמפותל על חייו, והופך ללבו של הסרט. בכל פעם שנדמה לצופה שהבין את דמותו של האב, היא מתהפכת ומשנה צורה מול עיניו.
מור, מתברר, הוא ערבי מסוריה שברח בילדותו מאב מכה, התגלגל ללבנון, נמצא על-ידי צה"ל, גויס לשב"כ והתגייר. לתוך הוידוי של מור על ה"בגידה" בעמו ושיתוף פעולה עם "האויב", באופן שתרם משמעותית לביטחון ישראל, נשזר סיפור הבגידה של מערכות האכיפה והצדק בו עצמו. היכולת של מור להישאר מאופק, "איש משפחה הגון ופשוט" כהגדרתו, לנוכח כל מה שעבר בחייו ומכה בו כעת ביתר שאת עם גילויי החקירה, מעוררת השתאות. "את המוות ראיתי כמה פעמים בחיים שלי, המון פעמים", הוא אומר בסרט, "אבל לא פחדתי. פחדתי מהחיים".
מתי את מגלה את הסיפור של דני, על הילדות שלו בסוריה והגעתו לארץ בגלל שירותי הביטחון?
ברקוביץ': "אחרי הכרעת הדין דדון התפייד, רונאל עבר לענייניו האישיים והפלילים, ואני מבינה שדני הוא הלב. מהתחלה הבנתי שדני מעניין. ישנתי אצלו בבית, קלטתי את המבטא, אבל לא היה לי נעים לשאול. זה לא היה משהו מזרחי רגיל. כמה חודשים לאחר הכרעת הדין, אנחנו יושבים באוטו איזה לילה גשום, אחרי יום צילום, והוא אומר לי, 'תקשיבי, הבן אדם שאני, זה לא מי שאת חושבת שאני. היו לי עשר שמות'".
תרשמי, אני ערבי.
"כן משהו כזה. הגילוי של הסיפור שלו זה כאילו אראלה דפקה לי בדלת וזכיתי בפיס. זה מעלית של 200 טון זהב. מי מקבל סיפור כזה? לאט לאט דני נפתח יותר, אבל גם אחרי שסיימנו לצלם לקח עוד שנתיים לשכנע אותו לשדר את זה. הוא פחד שיתנקמו בו, שיגידו שהוא בוגד. ידעתי שיהיה בסדר, כי ידעתי שאני לא הולכת לדפוק אותו ולא אשדר פרטים צהובים או בעייתיים על הפעילות הביטחונית שעשה עבור השב"כ. זה מישהו שמנע פיגועים, שהציל לנו את החיים בהרבה מובנים.
"שנה מאז שהתחלתי לצלם את דני, כשהוא שבור מההכרעה, אני מבינה שהוא לא הולך להיות כמו הורים שכולים שיצקצקו בפייסבוק. שהוא הולך לחקור"
"שנה מאז שהתחלתי לצלם את דני, כשהוא שבור מההכרעה, אני מבינה שהוא לא הולך להיות כמו הורים שכולים שיצקצקו בפייסבוק. שהוא הולך לחקור. הוא איש פשוט אבל גם איש של עשייה וכאן הניסיון שלו בשירותי הביטחון בא לידי ביטוי. הוא מאתר את הפרמדיק, מתעניין על איזה צד הבן שלו שכב כשדימם למוות. ואתה אומר לעצמך, מי שואל דברים כאלו? זה בן אדם שעבר המון בחיים, כולל בבתי כלא הכי קשוחים שיש.
"מ-2015 אני מתחילה לעשות סרט אחר לגמרי, היה צריך לגייס ארכיונים יקרים כדי לספר את הסיפור שלו, וזה לקח הרבה זמן, וזה גם לשבור את הראש איך שני הנרטיבים, שני הסיפורים, מתחברים".
יש בסרט איזה מהלך כפול, כמעט הפוך ברמת העלילה: ככל שהחורים בחקירה ובניהול התיק הולכים ונפתחים, החורים בסיפור האישי של דני הולכים ונסגרים. מבינים יותר מיהו.
"יפה, לא חשבתי על זה. אני הרגשתי שפשוט היה לו חשוב לספר את הווידוי שהוא לא הספיק לעשות עם איציק. היה לי חשוב להראות את הבת שלו, ואת התהליך שהוא עושה איתה כשהוא מספר לה. בעיני זה השיעור הגדול ממנו, להראות איך אני מתנהג בתוך המציאות תוך שאני יודע שאני ככה וככה. זה לא רק לספר מה הייתי ואיפה בעבר, זה איך למרות כל מה שעברתי אני מתנהל באיפוק ובגילוי, איך הוא מתנהל בחמלה ולתקן איזה מנורה בסוף היום כאב הבית בכותל. איך אתה מתנהג ומתנהל בתוך העולם הזה, מול חומת אי צדק. איך אני לא נוקם? איך אני נשאר אבא טוב? איך אני שומר על החוק?".
למה לא ערערו?
מור לא ידע בזמן אמת שיש ביכולתו לדרוש מהפרקליטות לערער על הזיכוי של דדון, והדבר התגלה לו רק כמה ימים לאחר שהסתיים פרק הזמן של 30 יום שמאפשר זאת. שופט העליון אליקים רובינשטיין נתן על כך את הדעת ב-2016, בעת ההכרעה על קיצור עונשו של בן יצחק לעשר שנים, ואמר כי קיים ספק סביר בקביעת בית המשפט המחוזי שבן יצחק הוא הדוקר, כי היה על הפרקליטות לערער על זיכויו של דדון, וכי חומרי החקירה העומדים ברשות העליון לא מאפשרים לקבוע כי בן יצחק הוא בוודאות הדוקר. "פסק הדין הצביע על כך שהיה על המדינה לבחון בכובד ראש את האפשרות של הגשת ערעור גם על פסק הדין בעניינו של דדון, בשל ההשלכות שהיו עשויות להיות לדיון בערעור גם על עניינו", נכתב.
הסרט מבליט את העניין המעמדי, שמי שמקושר פחות, מבוסס פחות, זוכה לפחות צדק, כמו במקרה של דני מול הפרקליטות, כשלא ידע שהוא יכול להביע את עמדתו.
ברקוביץ': "כן, פה נכנס כל העניין של זכויות של קורבנות עבירה. איך יכול להיות שהוא לא ידע. להגשת ערעור יש זמן מוגבל, עד 30 יום מהכרעת הדין. גם אם הפרקליטות חושבת שאין סיכוי להגשת ערעור, לקורבן העבירה יש זכות להשמיע את עמדתו ולדרוש את הגשת הערעור. אבל זאת הבעיה שלא שומעים בכלל את קורבן העבירה, והוא לא יודע מה הזכויות שלו.
"הבעיה שלא שומעים בכלל את קורבן העבירה, והוא לא יודע מה הזכויות שלו"
"יש קטע שדני מתקשר לפרקליט המלווה, ארז פדן, ואומר לו שגילה שאחד החוקרים מספר שהוצע לו שוחד (כפי שחשף יוסי אלי בוואלה; ת"מ) כדי שישנה את עדותו בתיק, ופדן אומר לו, 'אני לא מתווכח עם תחושות'. ברור שזה לא תחושות, הוא פשוט לא רצה לבדוק את זה. הביקורת על הפרקליטות נשמעה גם אחרי זה על ידי השופט רובינשטיין מהעליון. בסוף גם פדן מודה שההחלטה לא להגיש ערעור היא מעליו, ושהוא כן היה מגיש. פה תיבת הפנדורה האמיתית, זה סיפור אחד קטן שמסתיר מלא".
בסוף הסרט אתה מצפה שיהיה איזה קתרזיס, שאחרי התגובות והכתוביות יהיה איזה עדכון על התפתחות משפטית ואין.
"כן, באיזשהו מקום כל המאבק שלו הלך לפח. הם די התישו אותי, הוא ויתר גם על התביעה האזרחית שהגיש נגדם כי לא היה לו כסף להמשיך. אתה רואה גם את התהליך שהוא עובר במהלך שבע השנים של הסרט. מהקטע בבית המשפט לפני הכרעת הדין שהוא אומר "אנחנו מאמינים בצדק", ואיך אחרי שבע שנים הוא אומר שהם "לא מאמינים לאף אחד", וש"החיים מפחידים יותר מהמוות".
"יש פה דברים שאתה לא מבין איך הם קרו. זה כמו טרגדיה יוונית. בסוף אתה נשאר עם המכתבי תגובה האלו, היבשים. אין אפילו מחשבה של רגע אולי טעינו, אולי צריך לעשות שינוי? אם 12 יום לוקח למשטרה לקחת את ההארד דיסק עם התיעוד של הרצח מבניין הפרקליטות ובמשטרה לא יודעים איפה ההארד דיסק הזה, הוא פשוט נעלם, והרצח עצמו קורה 100 מטר מתחנת המשטרה, אז אתה שואל את עצמך האם הם שווים את המסים שלנו? מה מלמדים אותם בבית ספר לשוטרים? מה הערכים שלהם? למה אין סטנדט של חקירות בדברים הכי בסיסיים?".
יש משהו בסגנון של הסרט, הוא מאוד ישיר וליניארי יחסית, הוא נטול מניפולציות בהשוואה לסרטי וסדרות טרו קריים אחרים.
"ידענו מהתחלה שיש שני חשודים ברצח, המקרה הזה היה אמור להיות פשוט וברור על פניו. היו עדים, מצלמות אבטחה, ושני החשודים ברחו, העלימו ראיות ושיבשו הליכי חקירה. לא גילינו את אמריקה, והפליאה היתה איך רק אחד מהם הורשע והשני זוכה. בעיקר ניסינו להראות מלחמת התשה באזרח, מבוי סתום, אגודת אין עתיד. אין לי שום פנטזיות לשנות את העולם עם הסרט הזה. הוא חשוב כי במובן הזה שעשינו את ההשתדלות שלנו לשנות, בזה שמציפים את הנושא. אם קורבנות עבירה ידעו את הזכויות שלהם, ושוטרים יעלו את הסטנדרט שלהם בחקירות, אז עשינו את שלנו. היום זה דני מור, מחר זה הבן שלך".