בשנים האחרונות מרבית הערים בישראל הופכות מעורבות, והאינטראקציה בין יהודים לערבים כבר לא מצטמצמת לערים שכולנו מכירים (יפו, חיפה, עכו, נוף הגליל, רמלה, לוד ומעלות תרשיחא). למעשה, עם התגברות המגמה של הגירת ערבים לערים, אותה מניעה גם מצוקת הדיור ביישובים הערביים וגם התבססותו של מעמד ביניים המשתלב יותר בכלל החברה הישראלית, אותן ערים מספקות הצצה לעתיד. האופן שבו יעוצבו ויוסדרו בהן היחסים בין יהודים לערבים, יקבע איך ייראו חיינו בשאר היישובים בארץ.
כדי שהערים המעורבות יהיו דוגמה שתוביל לשלום יש להתחיל עם הסדרת מדיניות לרשויות מקומיות מעורבות. משום שאין הגדרה למהי עיר מעורבת, יש לקבוע אותה בחוק. ההמלצה: רשות (עיר, מועצה מקומית, מועצה אזורית וכדומה) שבה מתגוררים מעל 20 אלף ערבים או שהערבים מהווים לפחות 10 אחוז מתושביה, תיחשב מעורבת ויחולו עליה החוקים והנהלים הרלוונטיים.
אחר כך יש לקבוע בחקיקה שניהול העיר המעורבת יעשה בשיתוף המיעוט הערבי בה. בין היתר באמצעות שריון מושבים לערבים במועצת העיר; מינוי סגן ראש עיר ערבי בשכר; ייצוג הולם של ערבים במחלקות העיריה, גם בתפקידים בכירים וקביעה שבכל מחלקה שבה הממונה אינו ערבי, ימונה סגן ערבי ולהיפך.
בהמשך יהיה על הרשות להקים אגף לשוויון וחיים משותפים. מנהלי האגף יהיו ערבי ויהודי. המדינה תתקצב את האגף, שיהיה מחוייב לפתח תוכניות עבודה ולהגיש דוחות שנתיים. כמו כן תהיה חובה על הרשות להקים מוסדות ולהפעיל שירותים שוויוניים לתושבים הערבים: גנים ובתי-ספר בזרם החינוך הערבי; חוגים ופעילויות בערבית, ספריה, מסגד, בית קברות מוסלמי ונוצרי וכדומה.
על הרשות יהיה לערוך מיפוי הוגן ואמיתי של הפערים בין יהודים לערבים בערים: תקציבים, תשתיות, דיור, חינוך, פשיעה וכל דבר אחר. הפערים הם אינסופיים וצריך לסמן ולכמת אותם ואחר כך לתקן אותם.
פיתוח השכונות הערביות
צעד נוסף יהיה לימוד ערבית בקרב עובדי העירייה ונותני השירותים (מעובדי המתנ"סים ועד הכבאים) והיכרות עם החברה הערבית בעיר. במקרים רבים כיום אין כמעט היכרות כזו, אפילו בקרב עובדי רווחה ובריאות.
את השפה והתרבות הערבית צריכה להנכיח ברחבי הרשות המעורבת דרך מתן שמות לרחובות ולכיכרות, שילוט בערבית, דו-לשוניות בפרסומים ופעילויות, שימור ושיפוץ מבנים ערבים היסטוריים.
הרשות המעורבת צריכה לדאוג לפיתוח מאסיבי של השכונות הערביות. בחלק מהערים, במיוחד ההיסטוריות, הפער בין השכונות הערביות ליהודיות לא נתפס. שכונת הרכבת בלוד, שממוקמת במרחק שש דקות נסיעה מנתב"ג ורבע שעה ממרכז עזריאלי בתל אביב נראית כמו פרברי מומביי ביום רע. מומלץ לנסוע לראות את האקזוטיקה הזאת. משם עלולה להיפתח מלחמת אזרחים, למי שתהה. החלק הכי חשוב בפיתוח הוא הסדרה חוקית של המבנים ואז חיבור מסודר שלהם לתשתיות ופיתוח סביבתי.
תחום נוסף שהרשות חייבת לשים עליו דגש הוא מיתון הג'נטריפיקציה. ביפו ובעכו, רכישת נכסים פלסטינים במקורם בידי יהודים עשירים היא מקור למתח אדיר. ערבים חיו ביפו עד 1948 ואז גורשו וברחו. הבעלות על בתיהם נלקחה מהם ועברה למדינה שמסרה אותם בדמי מפתח לפליטים פלסטינים ולעולים יהודים. כיום, כשבני הדור השני מזדקנים ונפטרים, הנכסים חוזרים למדינה שמוכרת אותם למרבה במחיר. זו זוועה אנושית וחוסר צדק היסטורי.
עידוד בתי ספר דו לשוניים
בישראל, כשיש "צורך לאומי" יודעים לאפסן את כוחות השוק בבוידעם. חובה להשאיר את התושבים הערבים בשכונות ההיסטוריות של יפו ועכו (בלי להפסיק את ההשקעה, שמשדרגת את איכות החיים בהן).
בתחום החינוך יהיה על הרשות המעורבת ליישם מהלכים ייעודיים שיכללו: הקמת בית ספר דו-לשוני (הרוב עדיין מעדיפים את האופציה הנפרדת, אבל הביקוש לדו-לשוני עולה בהתמדה); הכנסת לימוד משותף לבתי הספר הנפרדים. יום בשבוע שבו התלמידים ילמדו ביחד, בכל שבוע בבית הספר אחר. זה עובד במערכת החינוך המופרדת של צפון אירלנד ב-15 השנים האחרונות וזה עובד בפיילוט שהפעלנו גם כאן, ועכשיו התוכנית צריכה להיכנס לכל בתי הספר בערים המעורבות.
בנוסף יש להכניס למערכת השיעורים כבר מגיל הגן לימודי ערבית מדוברת בגנים ובבתי הספר העבריים ולימודי עברית מוגברים בגנים ובבתי הספר הערבים. צעד נוסף יהיה לשלב מורות ערביות בבתי הספר העבריים, לא רק כמורות לערבית ולשלב מורות יהודיות בבתי הספר הערבים.
נושא נוסף הוא המאבק בפשיעה. ביטחונם האישי של האזרחים הערבים בערים המעורבות גרוע יותר מזה של הערבים ביישובים הערבים. זה עולה מנתוני מחקר שערכנו באחרונה ביוזמות אברהם. מי שחשב שלא נורא שערבים פוגעים בערבים, מגלה שעבריינים מפתחים תיאבון בריא גם כלפי יהודים.
"מי שחשב שלא נורא שערבים פוגעים בערבים, מגלה שעבריינים מפתחים תיאבון בריא גם כלפי יהודים"
לתופעה הקשה והרחבה של נוער מנותק וחסר מעש יש השלכות קטסטרופליות בערים המעורבות, ומי שרצה תזכורת, קיבל אותה באירועים האלימים בחודש מאי. על מנת להתמודד עם התופעה, יש לקדם סיוע בהכוונה למסגרות תעסוקה ולימוד לצעירים (18-24) ערבים מחוץ למעגל עבודה ומסגרות לימודיות, לצד פיתוח והטמעת תוכניות לחינוך נגד אלימות במסגרות החינוך הפורמליות והבלתי פורמליות ביישובים הערביים ובערים המעורבות, המותאמות לחברה הערבית.
נושא אחרון הוא הגרעינים התורניים. אם הערים המעורבות הן פצצה מתקתקת, הגרעינים הם המרעום. זה לא ויכוח על הזכות למגורים, שכן ליהודים ולערבים שמורה הזכות לגור בכל מקום במדינה (בפועל, קצת פחות לערבים), אלא ויכוח על המוטיבציה. בניגוד למשפרי דיור ערבים שעוברים לערים עבריות במטרה ליהנות מאיכות חיים טובה יותר, הגרעיניסטים באים לערים המעורבות כביטוי של אדונות, עליונות וריבונות יהודית.
הם פועלים בהרבה מתק שפתיים, שיח על התחדשות עירונית וחברתית ואמירות של "באנו כדי להרים את הפריפריה החברתית" (שמעתי במו אוזני), אבל מעשיהם אומרים "באנו להתנחל כאן כי לנו הארץ". החברוניזציה של הערים המעורבות נעשית בעידוד המדינה וזה חייב להיפסק מיידית.
ההסדרה הזו צריכה להתחיל מחר בבוקר, מתוך הבנה שבכך יימנע עימות בלתי פוסק בין יהודים לערבים. זה נכון בעיקר בערים המעורבות הקיימות והמתהוות, אבל גם באינספור אינטראקציות ונקודת מגע, שילכו ויתרבו במדינה הצפופה והמעורבת שלנו.
אמנון בארי-סוליציאנו הוא מנכ"ל שותף של "יוזמות אברהם"