תאוותו של בנימין נתניהו לתקשורת חיובית הובילה אותו לעוצמה חסרת תקדים כראש ממשלה, כשרוב כלי התקשורת בישראל סרים למרותו. הדרך הזו גם הובילה אותו לחדרי החקירות ולכתבי אישום חמורים, שמתבררים בימים אלה בבית המשפט, במסגרת תיק 4,000. ככל שהשיג נתניהו אחיזה חזקה יותר במערכות ובעיתונאים, כך רצה להשיג עוד כותרת מפנקת, במרדף אחר שליטה מוחלטת במידע שמתפרסם עליו ועל יריביו.
אך מתי התחילה האובססיה של האיש, שהעיסוק בתקשורת תופס חלק ניכר מזמנו וממרצו, ושהוגדר בכתבת פרופיל נרחבת ב״ואניטי פייר״ כ״פחות ראש ממשלה ויותר העורך הראשי של מדינת ישראל״? יש שיכוונו לכהונתו כראש ממשלה בשנות ה-90 ולנאום "הם מ-פ-ח-ד-ים" על התקשורת, והבנתו כי בלי איום ושליטה עליה, כהונתו לא תצלח. הבנה שהובילה להקמתו של "ישראל היום", כעשור מאוחר יותר.
אבל מסתבר שתחילת האובססיה היתה מוקדמת יותר, אי שם בשנות ה-70. או ליתר דיוק, ב-90 עמודים של עבודת גמר לתואר שני במינהל עסקים ב-MIT, שהגיש נתניהו ביוני 1976. הנושא של העבודה, שאותה כתב נתניהו עם זאב צור, לא היה קשור לתואר הראשון של נתניהו באדריכלות (תואר שלא העניק לו רישיון עבודה במקצוע) – אלא בעיותיה של תעשיית העיתונות האמריקאית.
עבודת התזה, שנושאת את הכותרת היבשה ״מיחשוב בתעשיית העיתונות״, היא ניתוח מקיף של תעשיית הנייר והדיו מראשיתה ועד תחילת שנות ה-70 של המאה הקודמת. בנג׳מין ניתאי (נתניהו שינה את שמו באותן שנים אמריקאיות) ועמיתו חתומים על מחקר שעוסק בעולם העיתונות המיושן והמצליח, שרק שנתיים קודם לכן הביא להדחתו של נשיא מכהן, ריצ׳רד ניקסון, בעקבות פרשת ווטרגייט שנחשפה ב״וושינגטון פוסט״.
בין גרפים של תפוצה וטבלאות של מפרסמים, תרשימי זרימה של תהליכי הפקת עיתון וסקירה היסטורית של הענף, מובלעות דעותיו של נתניהו הצעיר (בן 27, שנתיים פחות מיאיר נתניהו כיום, והרבה פחות משופשף ממנו תקשורתית) על כוחם הפוליטי של מוציאים לאור ועורכים, על דעות פוליטיות שלא מגיעות לעמודי המאמרים, על הקושי לשבור מונופולים של עיתונים ותיקים – וגם על סיקור לא מספיק מקצועי בעיניו.
קיצוצים ובעלות צולבת
ניתאי וצור מגישים את התזה בשנות התהילה של העיתונות האמריקאית. עיתונאים מפורסמים בחליפות מתקתקים במרץ עם סיגריה בפה בדסקים אפופי עשן שמצטלמים היטב לסדרות טלוויזיה ולקולנוע, תחקירנים פוליטיים הם גיבורים, ותפוצת העיתונים נמצאת בשיא. ובכל זאת, שני הישראלים מזהים את תחילתה של דעיכה: התפוצה עולה אך מספר העיתונים כבר יורד, והשקיעה בדרך.
הידע המקצועי של נתניהו על עיתונים אחרי עבודת התזה המנומקת שלו לא נופל מזה של מנכ״ל עיתון ומוציא לאור. את הממצאים הוא בוודאי לא שכח, בבואו לשוחח עם מו״לים במשבר, כמו נוני מוזס, או עם בעלי כלי תקשורת אחרים שצריכים עזרה, כמו שאול אלוביץ'.
נתניהו הצעיר ועמיתו מתייחסים למחירי נייר נוסקים ובודקים את תרשים הזרימה של ידיעה עיתונאית מהריפורטר בדרך לדפוס, בוחנים קשיי תפוצה של עיתונים, מזהים את לוחות הדרושים כנכס מרכזי של העיתונות המודפסת מול הטלוויזיה והרדיו (פרת זהב של ״ידיעות אחרונות״ בימי הפרינט העליזים, עד כישלונה להתכונן לעידן האינטרנט), ומבחינים שמשכורות לעובדים מהוות 40% מהוצאות העיתונים. מה לעשות? זה ברור.
בשאלת הקיצוצים שהעיתונים צריכים לבצע – ניתאי וצור בודקים כיצד עיתונים טיפלו בשביתות (למשל בהעברת ההדפסה לערים אחרות – פרקטיקה פופולרית בשביתות שפרצו בעיתוני ישראל, כמו "הארץ"), טוענים שקשה לאכוף בעלות צולבת (משום שקל לעקוף אותה מול הרגולטור), ומציעים למחשב את העיתונים כדי להכין אותם לעתיד. הם גם רואים את מסדי הנתונים שיהיו נחלתם של העיתונים הממוחשבים, הרבה לפני אפליקציות כמו ״אלקטור״ להשבחת אחוזי הצבעה, ככוח פוליטי שנהנה מהיעדר שיח ציבורי לגביו.
לשבור את ההגמוניה
קריאת העבודה לא משאירה מקום ספק: אילו נתניהו הצעיר היה פונה לעולם העיתונות והתקשורת, היה בוודאי מעפיל למרומי הפירמידה והופך לאיש תקשורת מרכזי ומשפיע, אם לא המשפיע מכולם. מצד שני, הוא הפך לאיש הזה בדיוק בלי לבלות יום אחד כשכיר במערכת של עיתון או ערוץ טלוויזיה, תוך כדי מגורים נוחים (או נוראיים, תלוי את מי ,שואלים) במעון ראש הממשלה בירושלים.
אבישי בן חיים, אחד מעיתונאי-הבית של נתניהו בתקשורת, יכול לעלעל בתזה של מורו ורבו, ולמצוא בה ביטוי שאיתו הוא פותח כל בוקר. ניתאי-נתניהו וצור מדברים בעבודה על הכוחות הטכנולוגיים, כמו רדיו וטלוויזיה, שקידמו כוחות מתחרים אל חזית תקשורת ההמונים, ״ששברו את ההגמוניה הזאת״ (של העיתונות המודפסת; א"כ).
השינויים הללו, הם כותבים, צעדו בעקבות תמורות דמוגרפיות וכלכליות בארה"ב, ובעוד רוב העיתונים הצטמצמו לזירה המקומית, רק קומץ מו״לים העזו להפוך לארציים, כמו ניו יורק טיימס או וושינגטון פוסט. את זה רואים ניתאי-נתניהו וצור כתהליך של מונופוליזציה מצד עיתונים בודדים, שהפכה בהדרגה למגמה השלטת המטרידה את הכותבים.
אפשר לראות בזה קדימון למהלך של הקמת ״ישראל היום״, אותו חינמון שפיזר מאות מיליוני שקלים מכיסו של ברון ההימורים היהודי שלדון אדלסון, כאמצעי לשבירת המונופול של ״ידיעות אחרונות״ וליצירת עיתונות חיובית לנתניהו.
"אדלסון חושב שהעיתונות בישראל מונוליטית, לא פטריוטית, משרה דכדוך, צהובה ורואה שחורות", אמר מקורבו של האיש למוסף G של ״גלובס״, ערב ההשקה של החינמון. ההצלחה היתרה בשבירת המונופול הרגיזה יותר ויותר את המו״ל ארנון (נוני) מוזס, עד אותו משא ומתן לדיל לבלימת החינמון בינו לבין ראש הממשלה נתניהו, שמככב בכתב האישום בתיק 2000.
״כל אחד – כל אחד עם כמה מיליוני דולרים לבזבז – יכול להוציא לאור את העיתון שלו״, כותבים ניתאי-נתניהו וצור, שחוזרים ומתמקדים בחסמים הכלכליים, שלא מאפשרים לכל אדם להקים עיתון. עובדה זו דורשת לדעתם הערכה מחדש של התיקון הראשון לחוקה, שהגדיר את חופש העיתונות כתוצאה ישירה של חופש הביטוי, ״אם הוא ממשיך להצדיק את קיומו תוך הישענות על עיתונות פרינט לא מעודכנת״.
תמימות דעים עם שוקן
נתניהו הכיר אפוא את מצב הרווח וההפסד של עולם העיתונות מימי התואר השני, ומן הסתם התעדכן עם הזמן כדי לדעת מה הם האיומים הכלכליים שמעיבים על מכונת המזומנים של ״ידיעות אחרונות״, וכיצד אפשר לייצר מנוף לחץ על המו״ל של העיתון של המדינה, שראה את ספינת האימפריה שלו מתנדנדת מול נושאת מטוסים עם תקציבי לאס וגאס. מוזס, הלחוץ ממהדורת סוף השבוע של ״ישראל היום״, כפי שמתואר בכתב האישום, הציע לנתניהו ״לקיים קו ישיר בינו, או מי מטעמו, לבין עורך "ידיעות אחרונות" רון ירון, ועורך ynet ערן טיפנברון, כדי שראש הממשלה יוכל להשפיע על תוכנן של ידיעות פרטניות״.
לנתניהו, ככל העולה מהתזה, יש דעה טובה יותר על חשיבותם של עורכי עיתונים. כשהוא ועמיתו מחפשים דרכים לייעל את עבודות המערכות מבחינה כלכלית, הם מוצאים את המענה במיחשוב המערכות. נחסוך את הירידה לרזולוציות של שרשרת העבודה בעיתון, שמתוארת להפליא בדפי העבודה, ונסתפק במסקנה כי אפשר וגם חיוני להחליף עובדי דפוס והפקה במחשבים – אך לא את הכותבים והעורכים. הם חייבים להישאר.
את העורך הראשי של העיתון, כותבים ניתאי-נתניהו וצור, מנחים בעיקר שני שיקולים: חשיבות חדשותית ומשיכה מצד הקוראים (סקסי או לא סקסי, בעגה העיתונאית). ״הקריטריונים כה מורכבים״, הם מתרשמים, ״שיהיה קשה לייצר תוכנות מחשב שיוכלו לעשות משהו, מלבד לעזור לעורך הראשי במיון, תיוק והעברת מידע הלאה״.
לפי נתניהו ועמיתו, אפשר וגם חיוני להחליף עובדי דפוס והפקה במחשבים – אך לא את הכותבים והעורכים. הם חייבים להישאר
כמה עשרות שנים קדימה, כפי שמציינים כתבי האישום בפרשות ״ידיעות אחרונות״ ו״וואלה״, וכידוע משליטתו הגוברת במערכות כלי תקשורת ישראליות באשר הן, כבר לא ניסה נתניהו כראש ממשלה להחליף עורכים במחשבים, אלא להטמיע בליינאפים ובאולפנים את דף המסרים מבלפור.
האיגודים המקצועיים בעיתונים הם אבן נגף להכנסת שינויים בתעשייה מקובעת שמוכרת את אותו מוצר כבר 200 שנה ויותר, קובעים צור וניתאי-נתניהו, ולדעתם מאחר שאין יכולת לפטר את העורכים והכתבים – להיפך, הם מציעים להוסיף עוד מהם כדי להשביח את הערך המוסף של עיתון בתחרות המחריפה – אין מנוס מצמצום עובדים אחרים בסקציית הדפוס.
זה מה שקרה לימים, גם בישראל, תוך מאבקים קשים מול ועדי העובדים, ובנקודה הזאת אפשר למצוא זהות רעיונות בין נתניהו לבין המו״ל הלעומתי ביותר שלו, עמוס שוקן, מי ששבר את ועדי העובדים, ביטל את החוזה הקיבוצי ושיגר את עיתון ״חדשות״ במסוק מבית הדפוס, כדי למנוע מעיתונאי ״הארץ״ למנוע את חלוקתו. לולא כמה מחלוקות זעירות כמו הכיבוש בשטחים ועצמאות מערכת המשפט, נתניהו ושוקן יכלו להקים מפלגה.
לא מחבב ניו ג׳ורנליזם
ב-1976, נתניהו עדיין נשמע כמו מנוי זועף של עיתון ברודשיט ותיק, או כמו מגיש ותיק בערוץ 1 המנוח שמתמרמר על הימים הטובים שאינם עוד. המאסטרנט הצעיר ושותפו לכתיבה רוגזים על קלות הדעת בדיווח, הכנסת דעות במקום עובדות, ושאר שינויים אופנתיים שאינם לרוחם. לא מדובר כבר בענייני מיחשוב, אלא בעיתונות עצמה.
״למרות שכמה עיתונים נקטו צעדים שיבטיחו נקודות מבט מגוונות, כמה מבקרים רציניים של העיתונות תוהים אם אכיפה עצמית כזו היא אפשרית״, מזהירה עבודת הגמר. הם מציינים כי עיתונים צמחו ככוחות פוליטיים בזכות עצמם, וכי תרבות חדשה של ג׳ורנליזם שצמחה בשנות ה-60 קוראת לעצב מחדש את דעת הקהל. "במקום לדווח לציבור, הניו-ג׳ורנליסטס הפכו לדוברי הציבור״. לא ברור היכן נכנסים כאן לא-עיתונאים עם מיקרופון פתוח, כמו יעקב ברדוגו.
"תרבות חדשה של ג׳ורנליזם שצמחה בשנות ה-60 קוראת לעצב מחדש את דעת הקהל. במקום לדווח לציבור, הניו-ג׳ורנליסטס הפכו לדוברי הציבור״. לא ברור היכן נכנסים כאן לא-עיתונאים עם מיקרופון פתוח, כמו יעקב ברדוגו
ההתנגדות לכתיבה הניו-ג׳ורנליסטית ממשיכה לבעבע בטקסט: ״יד ביד עם התעצמות הכוחות הפוליטיים, אותם מבקרים מתלוננים, באה הירידה בעומק הסיקור. כתיבה ראוותנית האפילה על עיתונות של דיון כמטרה מקצועית״. וכאן מזכירים הכותבים, כי כוחם הפוליטי של העיתונים מבוסס על מבנה הבעלות של המדיה. ״העורך המו״ל, מאז ימיו של בנג׳מין פרנקלין, היה ועודנו כוח פוליטי עוצמתי בדיוק משום שהוא גם מקור החדשות וגם המפיץ שלהן״. מלים שכמו נתפרו לתיאורו של נוני מוזס, המו״ל העוצמתי לעתיד, ומי שכתב האישום מתאר את הדיאלוג ביניהם כך: ״מוזס הציע והבטיח לנאשם נתניהו מתת בדמות שינוי ניכר לטובה באופן סיקורו ב"ידיעות אחרונות" וב-ynet ושינוי לרעה באופן הסיקור של יריביו הפוליטיים, בדרך שתבטיח שוב את בחירתו לראשות הממשלה״.
"עוצמה פוליטית מבוססת גם על היכולת להטיל אחריות על נושא משרה ציבורית בנוגע להבטחות עבר שלו״, כותבים נתניהו וצור, כהצדקה נוספת לצורך למחשב את מערכות העיתונים. הם מנמקים, כי שליפת הנתונים הממוחשבים לעיני כל המערכת לא רק תציג הוכחה לדבריהם של פוליטיקאים, אלא תמזער את יכולת התמרון של עיתונאים למסור מידע כוזב – ולא רק זאת, אלא תצמצם את ההצהרות של גורמים פוליטיים שמגיעות לדפוס.
״העורך המו״ל, מאז ימיו של בנג׳מין פרנקלין, היה ועודנו כוח פוליטי עוצמתי בדיוק משום שהוא גם מקור החדשות וגם המפיץ שלהן״. מלים שכמו נתפרו לתיאורו של נוני מוזס
עיתונות של רגש אינה רצינית כמו סיקור עיתונאי קלאסי. מו״לים נהנים מכוח פוליטי רב, וכתבים שמשרתים אינטרסים זרים צריכים פיקוח. כפרשן תקשורת צעיר, נתניהו היטיב לראות את התמונה המלאה. כפוליטיקאי, ובעיקר כראש הממשלה, הוא שלף מהתמונה את הפרטים שנוחים לו, והשאיר את כללי האתיקה לאקדמיה.
חופש העיתונות – ״דוקטרינה מקודשת״
בפרק שמוקדש לרגולציה, מציינים הכותבים כי התיקון הראשון לחוקה, שהגדיר כאמור את חופש העיתונות כתוצאה ישירה של חופש הביטוי, נוסח בשעה שעיתונים היו אמצעי התקשורת הציבורי היחיד – וגם קל יחסית להפקה.
״בתיאוריה״, הם כותבים, ״כל אחד יכול להקים לעצמו עיתון. שום רישיון לא נדרש, ושום רגולציה שלטונית לא קיימת. זה אינו גורלה של המדיה האלקטרונית. בעוד שהיא הופכת ליותר ויותר נגישה לקהלים מתרחבים והולכים (בעיקר הטלוויזיה בכבלים), היא כפופה לרגולציה בלתי פוסקת. לעומת זאת, עיתונים הופכים לפחות ופחות נגישים, עוברים תהליך של מונופוליזציה, ופטורים מהרגולציה הזו״. מדוע פטורים העיתונים מרשיונות, ואילו ערוצי טלוויזיה ורדיו לא?
הם מציינים, בצדק, כי רוב העיתונים נשענים על שירותים של סוכנויות ידיעות, כמו שגם רדיו וטלוויזיה נוהגים לעשות, ואותם עיתונים כבר משתמשים בפקס לתשדורת מידע. ״אם עיתונים בסופו של דבר ישודרו אלקטרונית, האין עליהם להיות כפופים לרגולציה כמו תקשורת אלקטרונית״? הם שואלים, צופים פני עתיד.
"עיתונות של רגש אינה רצינית כמו סיקור עיתונאי קלאסי. מו״לים נהנים מכוח פוליטי רב, וכתבים שמשרתים אינטרסים זרים צריכים פיקוח"
את ההטפה המוצדקת על חופש ביטוי וחופש מרגולציה לתקשורת האלקטרונית, יכול היה נתניהו לממש בישראל כראש ממשלה ושר תקשורת. ההיפך קרה. האחיזה שלו בערוצי הברודקאסט רק הועצמה באמצעות רגולציה שמחויבת לו, ובמקביל ניסיון לפורר את השידור הציבורי. בנוגע לאינטרנט העתיד לבוא, ולחופש הביטוי באתרי החדשות המובילים ״וואלה״ ו״ynet", ידוע לאן הדברים התגלגלו במשמרת של נתניהו.
45 שנה קדימה, קשה לומר שראש הממשלה פתר את הבעיות כפי שהטיף להן כסטודנט. את התקשורת האלקטרונית הוא ניסה לאזוק ברזולציה לצרכיו, את העיתונות המודפסת להחליש באמצעות חינמון של איש-עם-כמה-מיליוני-דולרים-לבזבז, ובשתיהן לשתול אנשים שיהדהדו את מסריו. אחר כך תגיע גם ההבנה המוקדמת שהקהל נמצא ברשתות החברתיות, שהערבים נוהרים לקלפיות, ש״וואלה״ יכריז על כך בכותרת הראשית שלו, ושבית המשפט יחליט.