מאהל המחאה בבלפור מתכונן לבחירות: "מקווים שלא ישבנו לחינם ארבע שנים ברחובות"

יום ראשון בבוקר השבוע, מאהל המחאה בבלפור שקט. שלושה אנשים מאיישים אותו, שותים קפה, מותחים צוואר אל מול קרני השמש הירושלמית החמימה. צפירות קצובות מפירות מפעם לפעם את השלווה, פעם בתמיכה, פעם בליווי אצבע משולשת שנשלחת מחוץ לחלון מכונית ומונפת אל על. השלושה מסיטים את המבט רק לרגע וחוזרים להתמתח. מעבר לכביש, מול הכניסה הראשית למעון ראש הממשלה שבעה אנשים בסרבלים כתומים שעליהם הכתובת "מנקים את השחיתות", קוראים קריאות קצובות, מניפים שלטים ואז נחים.

פתאום נשמע קול בס מוכר "אומרים שיש עוד תקווה, קוראים לזה אהבה" ולאחריו קול פלצט גבוה מאנפף מעט מחרה מחזיק אחריו "יש בי אהבה והיא תנצח". את הדואט של בנימין נתניהו ועדן בן זקן הבוקע מהרמקולים של מאהל הביביסטים הסמוך למאהל המחאה קוטע קול מחוספס: "תכינו את הארונות, עוד 17 יום לא תהיו במציאות". הדובר, גבר מבוגר שאוחז במגפון, פונה אל לובשי הסרבלים הכתומים: "יא זבלים. עוד מעט תרגישו מה זה".  

"בינתיים הם רק עושים רעש", אומר בחיוך רמי מתן, 70, אבל מיד פניו מרצינות. "החשש שלנו שתהיה הסלמה באלימות, לכן אנחנו מתגברים את המאהל". הוא חדור תחושת שליחות. "אנחנו עומדים עם הסרבלים שעות בשמש, אולי לאחרים זה נשמע מוזר, עבורי זה להציל את המדינה. כמו טיפה ועוד טיפה". המאהל הריק לא מטריד אותו. "זה לא משנה", הוא אומר, מנסה להרים את קולו מבעד לקריאות הגנאי שממשיכות לנסר באוויר. "מה שחשוב אלו אחוזי ההצבעה".    

תשעה חודשים ניצב כאן מאהל המחאה. הוא כבר ידע ימים יפים מאלה. בתחילת יוני, שלושה חודשים אחרי שהדגלים השחורים יצאו לגשרים ולצמתים, הגיע למקום לראשונה אמיר השכל ופגש את אורי נחמן, שכבר תקעה שם יתד. תשעה חודשים, שני מעצרים, חמישה דוחות, פליטת פה אחת נגד שוטרת ממוצא אתיופי ומספר לא מבוטל של אירועי אלימות אחר כך, הוא אומר "זו אחת מהתקופות הקשות בחיי". 

---

"ארבע שנים וחמישה חודשים הייתי לבד בכיכרות, בצמתים וברחובות", מסביר השכל. "דיברתי עם עצמי, קיבלתי החלטות לבד. פה זו אופרה אחרת לגמרי, לעבוד עם קבוצה אכפתית אבל גם דעתנית של אנשים ויחד להזיז את הדבר הזה, כשלכל אחד יש דעה וקשה להכתיב איזה קו – זה לא פשוט". 

"המחאה היא לא כמה אנשים נמצאים בכל רגע נתון בבלפור", אומרת אור-לי ברלב. "היא התמודדה עם כל כך הרבה אתגרים ובכל זאת היא ממשיכה – היא נס גדול"

שבועיים לבחירות ולא רק מאהל המחאה מנומנם. ההפגנה המסורתית של מוצאי שבת משכה השבוע רק כ-3,500 מפגינים ומפגינות. גם הגשרים שמאוישים במניפי דגלים שחורים לא מלאים כמו בעבר. עייפות החומר? תלוי את מי שואלים.

"המחאה היא לא כמה אנשים נמצאים בכל רגע נתון בבלפור", אומרת אור-לי ברלב, עיתונאית עצמאית שסיקרה את המחאה מתחילתה ובמידה רבה אחראית להד התקשורתי שלה. "זה מהלך שהוא ארוך וסיזיפי וקשה לאנשים להתחייב. יש גם מהלכים מכוונים נגדה: המשטרה הציבה מחסומים וניסתה לייאש את האנשים מלהגיע, שלא לדבר על ההכפשה וההשחרה והסגרים וההפחדות. המחאה התמודדה עם כל כך הרבה אתגרים שניסו לחסל אותה ובכל זאת היא ממשיכה – היא נס גדול. היא גבורה". 

"זה לא אותו דבר", נאנח השכל, שרק השבוע הותקף בידי אוהדי נתניהו במאהל. "אחת הבעיות הקשות היא התמדה, שחיקה. זה מגיע בגלים. הנוכחות פה מושפעת מאירועים חיצוניים שמקוממים את הציבור".

עולים על הביביסטיליה

בפעם הראשונה גדשו את המאהל מאות אחרי המעצר של השכל ביוני 2020. אז המשטרה טענה כי חסם את הכביש במהלך אירוע קבלת שבת במקום. ביולי פינתה המשטרה באלימות את המאהל, שבו לנו כמה עשרות מפגינים, עצרה שני מוחים והביאה לפציעתו של אחד. באותו ערב, יום הבסטיליה, התקיימה במקום הפגנה שנשאה את השם "ביביסטליה", שנתנה את האות למה שאנחנו מכירים עד היום: אלפי אנשים נושאים שלטים יצירתיים ומחאה אינדיבידואליסטית, ללא מנהיג וללא קו מנחה. 

השכל מונה רשימה ארוכה של גורמים שאיתם התנגשו פעילי המחאה: המשטרה (שביצעה מעצרים אלימים, השתמשה בכוח לפינוי מפגינים, עשתה שימוש במכת"זיות במהלך ההפגנות וביצעה כליאת שווא של המוחים תוך הפרת הזכות להפגין); העירייה (שעשתה חיים קשים הן ליושבי מאהל המחאה בבלפור והן למאהל שהוקם בחודשי הקיץ בגן העצמאות ופונה בכוח פעם אחר פעם); השכנים (שהגישו בג"ץ נגד המשטרה על ההפגנות ובג"ץ אחר נגד העירייה שלא פינתה את המאהל) והביביסטים ("נכון לעכשיו יש עלייה ברף האלימות", אומר השכל, "ואנחנו צופים שהיא תגבר עד הבחירות"). 

אמיר השכל: "אחת הבעיות הקשות היא התמדה, שחיקה. זה מגיע בגלים. הנוכחות פה מושפעת מאירועים חיצוניים שמקוממים את הציבור"

גם קשיים פנימיים היו שם. "בהתחלה היה ברור לי שהמשא יהיה כבד עלי. חברו אלי אסף אגמון ורונית ארנפרוינד. היו מי שאמרו – מי האנשים האלה שחוטפים לנו את המחאה", אומר השכל. "בתקופת הסגרים הייתה מערכת של לחצים למנוע את ההפגנות, אפילו ביטלנו אירוע גדול שהיה מתוכנן בגן העצמאות בשל התנגדויות". 

במהלך החודשים הראשונים למחאה התגבשו קבוצות של מוחים: אין מצב, קריים מיניסטר, קומי ישראל, החזית הוורודה, פינקפורט, חקירה עכשיו, שומרי המצודה, אימהות נגד אלימות משטרתית וקבוצות שונות של ארגוני העצמאים. עוד ועוד מפגינים גדשו את כיכר פריז, קיימו צעידות מגשר המיתרים אל בית הנשיא. 

הסגרים ומגבלת האלף מטר מהבית לא עצרו את המוחים. היוזמה "קילומטר איט איז" של לילך ספיר, להוציא אנשים להפגין במרחק במסגרת ההגבלות, הביאה מספרים מדהימים. בשיא, באוקטובר, נספרו 200 אלף מפגינים בכל הארץ. היתה תחושה של אופוריה. אבל לאט לאט נרשמה דעיכה. גם המשטרה כבר לא הפעילה את כוחה כדי לנטרל את ההפגנות. 

"אני מאוכזב מאוד שאנשים לא יצאו יותר", מודה ישי הדס מהקריים מיניסטר. "למה הם לא יצאו? אני חושב שזה חרא של עם. הכיבוש, השחיתות וכל הטרללת המטורפת ושיתוף הפעולה של התקשורת שמנרמלים את הטירוף שאין לו גבולות הביאו את העם למצב של קהות חושים. אין טיפת סולידריות וממלכתיות וכל איש דואג לעצמו, כמו מי שתיכנן את זה".

"אני מאוכזב שאנשים לא יצאו יותר", מודה ישי הדס מהקריים מיניסטר. "למה הם לא יצאו? אני חושב שזה חרא של עם. הכיבוש, השחיתות וכל הטרללת הביאו את העם למצב של קהות חושים"

כשאנחנו מבררים עם הדס אם אפשר היה לעשות משהו אחרת, הוא משיב בשלילה. "במשך שנים אנחנו מנסים לבנות תודעה נגדית בכלים הזעומים שעומדים לרשותנו. אנחנו עובדים עם רשתות שנשלטות על ידו בצורה בוטה והיכולת לצאת החוצה מוגבלת. שלוש רשויות מזמן אין כאן, בג"ץ מפחד לתת החלטה עקרונית, האנשים הטובים שנמצאים בכל המערכות פוחדים ורוב הציבור מנסה לשרוד או לדאוג לעצמו". 

הערכים חזרו לשיח

"לא קל להבין מדוע המחאה נמשכת כבר שנה כשהיא עוסקת בדברים כל כך מובנים מאליהם", אומרת שקמה שוורצמן, ממייסדי הדגלים השחורים. "ועדיין, במהלך השנה הזו יצאו מאות אלפי אנשים שכל אחד מהם היה מכונס בעצמו הבין שהוא חלק מכוח גדול כלל-ארצי ויש עם מי ובשביל מי להילחם.

"פחות קריטי כמה אנשים יוצאים מדי שבוע, העובדה שהמחאה מתרחשת מדי שבוע במאות נקודות זה מה שחשוב. השיח שסביבו מתנהלות הבחירות הוא פועל יוצא של דרישות הציבור – המחאה החזירה לשיח עולם ערכים אחר. 

"הייתי שמחה לראות עוד הרבה אנשים בפרונט ולחצוב יותר בתקשורת המיינסטרים, אבל היא לא איפשרה. הרבה אנשים רצו לראות אותנו בפוליטיקה, אבל אנחנו לא שם. הרוח של המחאה צריכה להיכנס לכנסת, לכל המפלגות".

למרות הירידה במספר המשתתפים, ברלב יודעת לנסח היטב את ההישגים שלה. "למחאה יש הישגים דרמטיים במישור הציבורי, האזרחי והפוליטי. המחאה הייתה הכוח הראשון שקם מול נתניהו ואמר, נאשם בפלילים לא יכול להיות ראש ממשלה, וזה אחרי שנתניהו קיבל לגיטימציה לכך משורה של גורמי על בציבוריות הישראלית. הנושא היה בקונצנזוס והמחאה הצליחה לשבור אותו. 

"כמיליון איש לקחו בה חלק ברמה האקטיבית בצורה כזו או אחרת, ומאחוריהם יש עוד רבים שמזדהים עם המסרים. בסקר האחרון אמרו 62 אחוז מהציבור לא לנתניהו כראש הממשלה.

אור לי ברלב: "למחאה יש הישגים דרמטיים במישור הציבורי. היא הייתה הכוח הראשון שקם מול נתניהו ואמר, נאשם בפלילים לא יכול להיות ראש ממשלה"

"כשהמחאה הלכה וגדלה והלחץ של הקמפיין התמשך, אנשים שונים במערכת הציבורית התחילו לצבור כוח. אלה בין היתר גדעון סער, שקיבל כוח להקים אלטרנטיבה מימין לנתניהו, או אלקין שהצטרף אליו – ובנאום שבו הסביר למה הוא עוזב את נתניהו אפשר היה לשמוע אמירות של המחאה; וכמובן, הרגע שבו נתניהו ניסה לכופף שוב את כחול לבן וגנץ עמד שוב לוותר, ושלושה חברי כנסת מהמפלגה – מיקי חיימוביץ', רם שפע ואסף זמיר – קמו ואמרו עד כאן ואליהם הצטרפה מיכל שיר שעזבה לסער. בלי המחאה זה לא היה קורה. אלו לא אנשי מחאה אבל הם אימצו את השפה של המחאה וזו עדות לכמה היא אפקטיבית בשיח הציבורי. בלעדיה נתניהו לא היה מעביר את התקציב ומושך את פיזור הכנסת עד מרץ. במקום זאת נכפה עליו לוח זמנים שלא התאים לו". 

בינתיים כולם עם הפנים קדימה אל ההפגנה האחרונה לפני הבחירות, ב-20 במארס. "אנחנו מנסים לייצר רוח ומומנטום לקראתה", אומר הדס. בפגישות שערכו הפעילים לקראתה הם הבינו שאסור שמקרה גרבוז / צ'חצ'חים יחזור וישנה את התמונה לרעתם, לכן הקימו צוות ניהול סיכונים במטרה למנוע מאמירות או שלטים בוטים לשחק לידיו של נתניהו. "זה הדבר האחרון שאנחנו רוצים שיקרה פה", אומר השכל. "הכוונה של האירוע היא לא להזכיר את ביבי או את הצוללות, זה יהיה אירוע של תקווה ורצון לשינוי, שנועד לעודד אנשים לצאת להצביע".  

יוזמות מקומיות לעודד אנשים לנצל את זכות הבחירה מתרחשות מדי יום. הדגלים השחורים מתכננים פעילויות שונות בשטח כדי לעודד אנשים להגיע לקלפי. בימים אלו מקיימת ספיר, בעלת בר הפיקוק בתל אביב ומיוזמי מחאת העצמאים, את היוזמה "הרחוב שלי עלי". "ההישג של המחאה הוא לא מספר האנשים שמשתתפים בצעדה בתל אביב מדי שישי או עולים לבלפור בשבת – השינוי יגיע אם נגיע לקלפי", היא אומרת. "המטרה היא שכל אדם ידבר עם הקרובים אליו, בין אם במספרה, בגינת הכלבים או – תודה לאל – בבר השכונתי. המחאה היא אמצעי לגרום לאנשים להבין שיש שותפים לתחושות שלהם ולהוביל אותם להביא לשינוי באמצעים דמוקרטיים". 

"ההישג של המחאה הוא לא מספר האנשים שמשתתפים בצעדה בתל אביב מדי שישי או עולים לבלפור בשבת – השינוי יגיע אם נגיע לקלפי"

הפעילים לא מוכנים להתנבא מה יהיה ב-23 במרץ, אבל הם יודעים מה יקרה אם השינוי המיוחל לא יקרה. "אנשים משלמים מחיר כבד להחזיק את המקום הזה", אומר השכל ומסתכל מסביב. "אם אצטרך, אחזור למחאת היחיד שלי. יהיה מאוד עצוב". 

"מה יהיה אם ביבי ישאר", נאנח הדס. "אני מקווה שלא לחינם ישבנו ארבע שנים ברחובות. חבל שאנשים לא מוכנים לצאת יחד ולהגיד עד כאן. עמים טובים מאיתנו נפלו בתקופות אחרות בהיסטוריה, ויכול להיות שתורנו הגיע. כל עם מקבל את מה שמגיע לו". 

"זו מחאה שבה אומה נולדת מחדש", אומרת ברלב. "השבר הוא כל כך עמוק שנעשית כאן עבודה של בלימת ההרס ויצירה של דבר חדש".  

את המאהל בבלפור הם לא יפנו. "המקום הוא סמל, מגדלור", אומר אייל שובל, שפוקד את המקום כמה פעמים בשבוע מאז יוני. "אם נוותר, זה ישפיע על המחאה, ולכן המוטיבציה שלנו היא להחזיק את המקום בכל מחיר".