הדיווח אתמול כי הסגר השלישי עלול להתארך בעוד כשבועיים היווה בשורה קשה לרבים, אבל את בעלי העסקים הקטנים הוא תפס בייאוש מוחלט. בסגר הנוכחי מורגשת תנועה ערה יותר ברחובות, גם מערכת החינוך נסגרה בהדרגה – אבל מי שקיבלו את רוע הגזירה בצורה הקשה ביותר הם בעלי העסקים הקטנים. כלומר, אלו שהצליחו לשרוד עד היום.
עבור חלקם הסגר השלישי היה מכת מוות אחרי ששמרו את הראש מעל המים בדרך לא דרך, עם פיצויים שאינם הולמים את ההפסדים והלוואות בערבות מדינה בתנאים בלתי אפשריים.
על פי הערכות שבוצעו בנובמבר, ב-2020 נסגרו בין 80 עד 87.5 אלף חנויות ובתי עסק. מדובר בשיא היסטורי: לשם השוואה, בכל אחת מעשר השנים האחרונות נסגרו בין 37 אלף ל-45 אלף עסקים בלבד בשנה.
סקירה של חברת דן אנד ברדסטריט מעלה כי ב-2020 נסגרו 85-70 אלף עסקים – עלייה של כ-85% במספר סגירות העסקים בהשוואה ל-2019. לפי אותה סקירה, במחצית הראשונה של 2020 נסגרו 37 אלף עסקים. מתוכם 1,550 מסעדות, ברים ובתי קפה, יותר מ-1,000 עסקים מתחום קבלנות עבודות הבנייה והשיפוצים, כ-600 חברות הסעה ותחבורה וכ-450 חנויות אופנה והלבשה.
לפי נתוני כונס הנכסים הרשמי, בשנה האחרונה נרשמה עלייה של 40% במספר העסקים שהגישו בקשה לחדלות פירעון. לפי הנתונים, בשנת 2020 נפתחו כ-4,000 תיקים יותר מאשר ב-2019, ובהם בקשות לכניסה להליך זה של הסדרת חובות, הכולל גורם משפטי מטעם המדינה. מדובר בהליך קיצוני עם משמעויות חמורות, שאליו נגררים עסקים כשנצברים להם חובות גבוהים מדי. אלו הסיפורים של ארבעה מהם.
אני לא יכול להסתכל על הילדים שלי" | מרכז המתנות אשקלון
בשבוע שעבר התבשרה פרח בן נעים בת ה-24 כי עליה לפנות את חנות המתנות שבבעלותה עד ה-5 בפברואר, זאת בעקבות חוב של 5,000 שקלים בדמי השכירות לבעלי הנכס.
את "מרכז המתנות", החנות השכונתית הקטנה באשקלון פתחה בן נעים עם אחותה רוית כשלושה חודשים לפני שהקורונה החלה להתפשט בישראל. היא מכרה בה וורדים, בלונים, שוקולדים והציעה חריטות בלייזר על מחזיקי מפתחות וקרשי חיתוך.
בן נעים התחילה לעבוד בחנות במקביל לשירותה בצבא קבע, גם רוית המשיכה בעבודתה כשכירה באחת מרשתות הפארם. האב אשר והאם עזרו בעניינים אדמיניסטרטיביים הקשורים בחנות מהבית. עסק משפחתי לכל דבר.
"פתחנו את החנות כדי לעזור לממן את הטיפול הרפואי באבי", מספרת בן נעים ומסבירה כי האב סובל מתסמונת גנטית נדירה שגורמת לו להשמנת יתר קיצונית, מבעיות בראייה ומדיכאון. "המשכורת הצבאית שלי יחד עם קצבאות הביטוח הלאומי של אבי לא כיסו את ההוצאות".
עוד לפני שהעסק הצליח להתרומם, הגיע הסגר הראשון והמשפחה נקלעה לקשיים עמוקים יותר מאשר היו מנת חלקה לפני פתיחתו. "מצאתי את עצמי בורחת מהבסיס כדי להילחם בבנק שיאשרו לי את הצ'קים, שיגדילו לי את מסגרת האשראי", מתארת בן נעים. "בסוף החלטתי להשתחרר מהצבא ולוותר על המשכורת כדי להילחם שהעסק שבקושי מכניס משהו יישאר פתוח ונוכל להתפרנס ממנו כשהקורונה תיגמר".
מענקים שקיבלו מהמדינה בסך 4,000 שקל נתנו להם קצת תקווה, אולם היו בגדר מעט מדי ומאוחר מדי. "ניסינו לעבוד במשלוחים לאורך כל התקופה", מספרת בן נעים, "אולם בזמן סגרים הבנו שלא נוכל לפעול. גם בגלל החשש מפני דוחות וגם משום שהתחושה היא שלסחורה שלנו כמעט אין ביקוש כעת. הלקוחות שלנו נמצאים במלחמת הישרדות, נלחמים להביא אוכל הביתה בעצמם. אני רואה איך חנויות הבגדים סביבנו מוכרות חולצות בהפסד ולא יודעות מה לעשות עם הסחורה".
"את התשלומים של העסק אני משלמת מקצבת הביטוח הלאומי של אבי. המצב אמור להיות הפוך – העסק אמור לאפשר לאבי לחיות"
"לא מזמן כמעט ניתקו לנו את החשמל בגלל חוב ורק בעקבות גיוס כספים באינטרנט הצלחנו לשלם, ועכשיו עלינו להתפנות מהחנות בגלל שאין לנו כסף לשכר דירה", היא מוסיפה. "מצבו הפיזי של אבי מידרדר, לאחר שהפסיק לטפל בעצמו. גם מצבו הנפשי ירוד. בשבוע שעבר הוא ניסה לפגוע בעצמו. ולא רק הוא – המצב של כל המשפחה הידרדר. בגלל החנות לאחותי ישנם תיקים בהוצאה לפועל. ביקשנו מההוצאה לפועל שיתחשבו בנו, אבל הרשמת דורשת אישורים שאת חלקם אנחנו עוד מבררים כיצד להמציא.
"אחותי ממשיכה לעבוד כשכירה, ועכשיו יותר מחצי מהמשכורת שלה מעוקלת מדי חודש. נשאר לנו כ-2,000 שקלים לתשלומים לבית ולאוכל. את התשלומים של העסק אני משלמת מקצבת הביטוח הלאומי של אבי. המצב אמור להיות הפוך – העסק אמור לאפשר לאבי לחיות".
"אנחנו נמצאים במצב של לחפש מה לאכול, פשוט ככה", אומר אשר בכאב. "אני מרגיש אשם במצב של בנותיי. הן ניסו לעזור לי וכעת יבלו את מיטב מיטב שנותיהן מול ההוצאה לפועל. אני מוכן לחיות חיי גיהנום, אבל לבנות שלי זה לא מגיע.
"התחושה היא שגם כשמסתכלים על הבעיות של בעלי עסקים במדינה, רואים רק את הגדולים והסלבריטאים. אנחנו קיימים רק על מדרגות ההוצאה לפועל. במצב שלי היום אני לא יכול להסתכל על עצמי ועל הילדים שלי, ואני גם לא יכול להסתכל גם המטומטם שבחרתי בו לראשות הממשלה במשך כל השנים".
"אין מה למשוך את זה עוד" | 24 רופי
"הסגר השלישי הכניע אותנו. הביא אותנו להחליט שאנחנו משחררים בכאב, באהבה ובהכרת תודה את מפעל החיים שלנו", כתבו נטע ארצי ואורי מזרחי בדף הפייסבוק של מסעדת "24 רופי", מוסד תל אביב שפעל ברציפות ב-17 השנים האחרונות ונכנס לסטטיסטיקה העגומה של עסקים שנסגרו בימי קורונה.
"היתה שנה קשה מאוד", אומרת ארצי, בת 44 מפרדס חנה בעודה נמצאת בעיצומה של מכירת חיסול של כל הריהוט של המסעדה. "ניסינו להסתדר עם מה שיש, עם מה שהמדינה נתנה וזה פשוט לא עבד. בסגר השלישי, כשלא נתנו לאנשים להגיע לקחת טייק אווי ושקלטנו שאנחנו עובדים בשביל חברות השליחויות שגובות מאיתנו 27 אחוז עמלה ולא משאירות אותנו עם רווח – אמרנו שאין מה למשוך את זה עוד.
כשלא נתנו לאנשים להגיע לקחת טייק אווי ושקלטנו שאנחנו עובדים בשביל חברות השליחויות שגובות מאיתנו 27 אחוז עמלה ולא משאירות אותנו עם רווח
"פגעו בנו פעם אחר פעם בצורה שרירותית, בלי לבדוק כמה אנשים באמת נדבקו במסעדות. אמרו לנו להכניס 20 איש למקום כשהשטח שלנו עומד על 130 מ"ר. עשינו הכל כדי לשמור על הכללים ועל ההנחיות. הקפדנו כי זה העסק שלנו ואלו התנאים שבהם אפשר לעבוד אבל אף אחד לא ראה את זה ולא התייחס. תקעו את המסעדות בתחתית סדר העדיפויות, יחד עם התרבות. אני מאמינה שעם הנחיות אחרות, שבאמת רואות אותנו, היינו יכולים להמשיך".
לדברי ארצי, בעוד בעלי הנכס שלהם באו לקראתם בהנחה בדמי השכירות לתקופה מסוימת – "אבל יש גבול לכמה אפשר לבקש מהם, גם הם צריכים להרוויח" – המדינה רק הערימה עליהם קשיים. "ביולי ואוגוסט הפסדתי 39 אחוז כשהמענקים ניתנו רק למי שהפסיד 40 אחוז ומעלה, כך שלא הייתי זכאית לכלום, גם לא כעסק וגם לא כשכירה בעלת שליטה. בשביל לקבל הנחה בארנונה למשל צריך הפסד של 60 אחוז, אבל עסק שמפסיד 60 אחוז לאורך זמן צריך לסגור את הדלת, כי אי אפשר. אני מבינה שהמדינה צריכה לשים את הקו ולקבוע את הגבול אבל עבורם זה או הכל או כלום, ועבור הרוב זה היה כלום".
ארצי מספרת שההחלטה על הסגירה הגיעה ברגשות מעורבים. "זה מקום שנכנס ללבבות של אנשים, כך שהסגירה היא עצובה וכואבת", היא אומרת. "ומצד שני אני מרגישה סוג של שחרור. היתה שנה סופר קשה, נאבקנו ועשינו ככל יכולתנו וזה היה הרגע לסגור, לפני שיהיה בור שאי אפשר לצאת ממנו".
"ביולי ואוגוסט הפסדתי 39 אחוז כשהמענקים ניתנו רק למי שהפסיד 40 אחוז ומעלה, כך שלא הייתי זכאית לכלום"
לדבריה, המקום נמצא בחובות של 300 אלף שקל שהצטברו "מלהחזיק עסק שלא עובד, שאין לו הכנסות. במקביל לא הקלו עלינו עם המסים. משלמים מסים אפילו על המענקים שמקבלים, בהנחה שמקבלים והם לא נתקעים בבירוקרטיה".
עכשיו היא ושותפה צריכים לפטר עובדים, לשלם פיצויי פיטורים ולכסות את החובות. כדי לעשות זאת הם יצאו בקמפיין גיוס כספים באמצעות הפייבוקס. "אמנם כל אדם שנכנס אלינו וחייך העשיר אותנו באהבה אבל לפעמים צריך לתת לזה ביטוי חומרי, כדי שנוכל לסגור את העסק כמו שצריך. יצאנו בבקשה שאנשים שהיו אצלנו יעלו לפייסבוק תמונה או וידיאו שלהם מהמקום כדי שיהיה לנו ספר זיכרונות דיגיטלי".
על השלב הבא ארצי לא חושבת עדיין. "קודם אנוח", היא אומרת. אבל דבר אחד היא כבר יודעת: "סיימתי את הפרק של המסעדנות בחיי".
"לא היתה לי ברירה" | מסעדת פיצרון
הקורונה הכריעה גם את המוסד שכתוב בדברי הימים של המקום הכי חם, כבית הקפה שבו נערכו הפגישות הראשונות של המייסדות עינת פישביין ואירית דולב, לפני שהאתר עלה לאוויר. אחרי עשר שנים שבהם הפך לבית של תושבי שכונת ביצרון בתל אביב, החליטה הבעלים דבורה פרישברג לסגור את השערים.
"בקונסטלציה שנוצרה קשה היה להחזיק את המקום כלכלית", היא אומרת. "לא הצלחנו להחזיק את המקום במשלוחים כמו בתי קפה אחרים, בעל הנכס לא היה מוכן לבוא לקראתנו בשכר הדירה ולא הוריד שקל ולא כל הכסף שהמדינה הבטיחה הגיע".
פרישברג מגלה כי לפי הפרמטרים של זכאותה למענקים היא אמורה הייתה לקבל כ-15 אלף שקל בחודש, אבל קיבלה רק 1,500 שקל. "אין כתובת שאפשר היה לדבר איתה על כך", היא קובלת. "חוץ להגיש את הדוחות שהמדינה מבקשת, אין למי לפנות. רשות המסים טענה שאסור להם לתת לי פרטים. לא כמה אקבל, לא מתי אקבל ולא על סמך מה".
בהתחלה היא ניסתה לשרוד באמצעות יוזמות מקומיות. "בכל פעם שהיה סגר ניסיתי לאלתר משהו, אבל זה לא היה משהו יציב שאפשר לבנות עליו", היא מתארת. למשל ניסתה להפעיל משלוחים או טייק אווי וגם שיתפה פעולה עם מיזם של מכירת תוצרת חקלאית מחוץ לבית הקפה.
"נתתי את השטח לתושבי השכונה שיזמו את המכירה כדי לסייע לחקלאים, אפילו לא תוגמלתי", היא מספרת. "אבל אז הגיעו פקחים של העירייה ובצעקות סגרו את המכירה, החרימו לי שולחנות והחרימו את הסחורה".
"חוץ להגיש את הדוחות שהמדינה מבקשת, אין למי לפנות. רשות המסים טענה שאסור להם לתת לי פרטים"
כמי שמתגוררת סמוך לבית הקפה, פרישברג מודה שלא קל לא לראות את העסק סגור. "אבל לא נפלה רוחי", היא מודה. "למסעדנים יש טירוף ויש תשוקה שגוברים על הקטע הכלכלי. במהלך השנים הצלחתי איכשהו לשרוד, אבל מגיע השלב שבו את ניצבת מול המציאות הקשה. אני לא רואה את זה ככישלון אישי שלי, לא היתה לי ברירה.
"זה היה המסע שלי והוא נגמר. ברור שאם המדינה היתה נותנת לי עזרה הייתי יכולה להחזיק את העסק. אבל אני יודעת איפה אני חיה, וההתנהלות בתקופת הקורונה היא חלק מזה. רק עצוב לי שסולידיריות חברתית, כלכלית ואישית היא כבר לא אופציה".
"המדינה מאלצת אותי להפוך לעבריין" | קרוס פיט חיפה וקריות
כ-2,700 חדרי הכושר ואולמות סטודיו סגורים כבר עשרה חודשים. להוציא אפיזודה קצרה ביולי אוגוסט, אין יוצא מהם ואין בא. עשרות חדרי כושר נסגרו והבעלים של האולמות הקטנים שאינם שייכים לרשתות הגדולות חוששים מהעתיד לבוא.
"אנחנו בינתיים מחזיקים מעמד ואני מאמין שנצליח להחזיק ככה עד פסח, בעוד חודשיים. אחר כך אני לא יודע מה יהיה", אומר יפתח שוע, הבעלים של "קרוס פיט" בחיפה ובקריות. "הקשיים הם חמורים. כסף אין לנו, אנחנו כבר בצמצומים, הגענו למצב שאנחנו קונים פחות אוכל וחוץ מהבית והעבודה אין לנו חיים".
מלבד אובדן של מחצית מהמנויים שהיו לו בשני האולמות לפני הקורונה, שוע מציין כי הבעיה הגדולה ביותר שלו – כמו של מרבית העסקים בענף – היא השכירות על הנכסים, ששטחם גדול מאוד יחסית לעסקים אחרים. "אולם אחד שלי הוא בגודל 800 מ"ר, שעליו אני משלם 20 אלף שקל שכירות בחודש והשני הוא בגודל 400 מ"ר ועליו אני משלם 7,500 שקל לחודש. אמנם עשו לי הנחות על שכר הדירה, ועדיין זה כסף שהולך לפח כל עוד המקום סגור. אני מקבל מענק של 15 אלף שקל לחודשיים, כשרק השכירות היא כמעט 40 אלף שקל. זה מה שגומר על הענף שלנו – שלא נותנים לנו פיצוי על ההוצאות הקבועות.
"אני מקבל מענק של 15 אלף שקל לחודשיים, כשרק השכירות היא כמעט 40 אלף שקל"
"למזלי אני עסק שקיים כבר עשר שנים ונחשב למוביל בתחומו אז יש לי 400 מנויים שמשלמים דמי מנוי חודשיים מלאים, למרות שהם מקבלים את השיעורים רק בזום. בעזרתם אני מכסה את השכירות והארנונה".
כדי לשמור על הלקוחות שלו, בין הסגרים הציע שוע למתאמנים להגיע לאימונים באוויר הפתוח. "ואז באה הנחיה הזויה שאומרת שמותר להתאמן, אבל לא עם מאמן", שוע מתרעם. "אני אדם שומר חוק, קצין בצבא, עושה מילואים והמדינה מאלצת אותי להפוך לעבריין וזה דופק מבחינה נפשית".
שוע מספר כי בתחילת הקורונה לקח הלוואה. אז עדיין לא היתה את האופציה של הלוואה בערבות המדינה. "מישכנו את הבית של סבתא של אשתי", הוא מודה. "חשבנו שהקורונה תעבור וניצלנו את הזמן כדי לעשות שיפוץ. לא תיארנו לעצמנו שזה יימשך כל כך הרבה זמן. גם כשפתחו אותנו ביולי, אחרי שבוע שר הבריאות יולי אדלשטיין אמר שחדרי הכושר מסוכנים. הוא מכר אותנו".
בינתיים הוא מתחרה בעובדים שלו, שחלקם יצאו לחל"ת אבל הפכו בזמן הזה למתחרים שלו. "כל מאמן נהיה מאמן אישי ועובד בשחור – ואת זה המדינה לא אוכפת. זו בעיה של כל הענף, אני שומע על זה מחברים שלי שחלקם לא רוצים לדבר בגלוי על הקשיים שלהם".
ובין כל הקשיים שיש לו בהווה, שוע כבר צופה את הבעיות שעלולות לקרות ביום שאחרי הקורונה. "בעסק שלנו ממהרים לחזור כי מתגעגעים למאמנים, אבל לא מבינים את המשמעות של ההנחיות שיגיעו. למשל לשמור על מרחקים בין האנשים. אם לפני הקורונה הצלחנו להכניס 50-60 איש באולם, יצמצמו את המספר הזה ל-20. ברגע פוגעים לך ב-70 אחוז מהתפוקה".
חברת הייעוץ Team Finance טוענת בסקירה כלכלית שהכינה בחודש שעבר שכשליש מהמנויים בחדרי הכושר לא יחדשו את המנוי ברגע שיתאפשר לפתוח את האולמות. "יהיה קשה להניע את האנשים לחזור", מסכים שוע. "מעבר למלחמה באטימות של המדינה, בסוף צריך לשכנע אנשים להתאמן כשהם שומעים כבר כמה חודשים שחדר כושר הוא מקום מסוכן".