תשמעו סיפור קטן על נסיעות עיתונאים לחו"ל. נסעתי לפני הרבה שנים, ככתבת דה מרקר, עם הנהלת בנק לאומי לניו יורק. זו היתה אחת משתי הנסיעות היחידות שלי לחו"ל עם גופים עסקיים בכל 17 השנים שאני עיתונאית. הייתי די צעירה ופעורה, והאתיקה העיתונאית שלי לא היתה אז מספיק מפותחת.
דה מרקר מימן את הנסיעה הזו. בזמן שהעיתונאים של מתחריו, כלכליסט וגלובס היו נוסעים על חשבון הטייקונים והבנקים שסיקרו באופן תדיר – הוא היה העיתון היחיד שהאתיקה היתה אז נר לרגליו, אם כי גם הוא לא היה חף מחטאים.
הייתי אז כתבת בנקים מתחילה. נסעו איתי שני עיתונאים ותיקים. אחד מהם היה עירן פאר, כתב הבנקים של גלובס שהיה אז בשליטת אליעזר פישמן. לימים עבר פאר לאיזו משרה בכירה בבנק הפועלים, כמו רבים מכתבי הבנקים שעוברים לעבוד בהם הישר מהתקשורת. העיתונאי השני היה יהודה שרוני ממעריב. שרוני הוא אחד מכתבי הבנקים הוותיקים, איש שעבד במשך שנים אצל נמרודי ואז אצל נוחי דנקנר וגם שירת את האג'נדות שלהם לא פעם בכתיבתו.
לנסיעה הצטרפו כמה מבכירי הבנק, בהם דליה טל, היום שותפה בפירמת עורכי הדין הגדולה בישראל ואז עדיין עם משרד קטן יותר, נותנת שירותי ייעוץ משפטי לבנק לאומי ולטיקונים גדולים כמו שלמה אליהו למשל. טל גם היתה החברה הכי טובה של גליה מאור, אז מנכ"לית לאומי.
בכל מקרה, זוכרים שכתבתי שדה מרקר מימן את הנסיעה? בואו אספר לכם סוד על המימון: זה חרטא. כי גם אם העיתון מממן נסיעה לכתב, הוא לא מממן את כל הצ'ופרים שמקבל עיתונאי בנסיעה ושיכולים להגיע למאות רבות של דולרים. נגיד ארוחות במסעדות יוקרה, הופעות במועדוני ג'אז, הצגות בברודווי. זו אחת הבעיות בנסיעות האלו; אבל זה לא נגמר שם.
עכשיו כותבים?
מטרת הנסיעה היתה להתוודע לחברת קרנות הגידור שבנק לאומי הקים עם עזרא מירקין, אחד מהאושיות הפיננסיות הגדולות של וול סטריט וממנהלי קרנות הגידור "סרברוס גבריאל", שהחזיקו בעבר בבנק לאומי. חייבים בשביל זה כמובן לנסוע לניו יורק. אחרת אי אפשר לכתוב על הקרנות האלו.
אחד המפגשים שלנו היה עם מירקין ודליה טל, שדיברו בין היתר על ההזדמנות הגדולה בפתיחת קרן גידור. עכשיו, משבר האשראי הגדול של 2008-2009 כבר עמד בפתח. ואני, שלא הייתי מומחית גדולה בבנקאות, הרגשתי כמו הילד הקטן מהסיפור "המלך הוא עירום". כאילו בחייאת, עכשיו פותחים קרן גידור בארה"ב?
כמובן שהקרן הזו לא היתה הצלחה גדולה. היא התאיידה בלי שום פרסום בתקשורת לדעתי. קרנות "סרברוס גבריאל" הסתבכו בעצמן עם משבר האשראי, וגם עם ברני מיידוף בהמשך ועם תביעות מצד לקוחות.
בכל מקרה, בסיום המפגש העברתי לעיתון כתבה על הקרנות החדשות של לאומי ושל מירקין, וציטטתי כמה משפטים מחילופי הדברים שהיו בין טל למירקין באותה פגישה. לא איזו דרמה גדולה וגם לא משהו כזה מעניין. הכי פרווה.
אלא שמיד אחרי פרסום הכתבה נוכחתי לדעת שזו היתה כנראה "טעות קשה" מצידי. דליה טל הפסיקה לדבר איתי. מתברר שלפי החוקים הלא כתובים שלה, או של מי שמוציאים נסיעות כאלו, אסור לכתוב על מה שדיברו בכירי הבנק, גם אם לא נאמר שהדברים לא לציטוט.
באותם ימים טל היתה כאמור בעמדה מאוד בכירה, מקורבת להנהלה ולדירקטוריון. חתיכת עונש זה היה כשאישה כזו הפסיקה לדבר איתי לתקופה, כתבת מתחילה בתחום הבנקאות.
אז כן, הפרתי את הקוד של מועדון ההון שלטון עיתון. לפי החוקים של המועדון, אם נסעתם לחו"ל עם בנק או טייקון גדול, אתם כותבים רק מה שהוא רוצה. לא שואלים שאלות קשות. אוכלים, שותים, נהנים ומעבירים הודעת יח"צ. אולי מציגים כהישג גדול איזה ראיון עם בכיר בבנק, שבו הוא הגיע מוכן עם דף מסרים ועם תשובות לשאלות הכאילו קשות שהעיתונאים המתחכמים אולי ישאלו. לא קשות באמת. משהו כללי כזה על אשראי למשקי בית או לעסקים – סוגיה חשובה, אבל לא איזו שאלה מעמיקה. לפעמים מצליחים גם לחלץ איזה סקופ שמישהו רוצה שיפורסם וסוגרים סיפור.
כלב השמירה של הכיס
נזכרתי בנסיעה הזו בגלל עשרות העיתונאים שנמצאים בימים אלו בדובאי במשימות סיקור שונות. רובם בכנסים עם תאגידים גדולים או קטנים שצריכים יח"צ עכשיו. חלקם במימון אותם תאגידים. תומר מיכלזון, עורך המקום הכי חם כתב על חלק מהבעיות שמעוררת נסיעה כזו בטור שלו שהתפרסם אתמול. אוסיף על הדברים שלו עוד כמה נקודות:
תחשבו על עיתונאים שנוסעים עכשיו, אפילו במימון העיתון שבו הם עובדים לכנס בחו"ל. אז הם יושבים לארוחת ערב עם כמה בכירים מהכנס, נגיד כמו שישבתי עם בכירי לאומי לארוחת ערב במסעדת יוקרה. נוצרת מין אינטימיות כזו, גם אם לא גדולה, ואווירה של נחמדות. הקושי לבקר לאחר מכן בכתבה עיתונאית את הנפשות הפועלות הוא גדול. זה לא כי העיתונאי הוא מושחת, זה טבע האדם. רובנו מעדיפים להיות בסדר ולא לעומתיים. ואחרי מינגלינג כזה, גם אם העיתונאים הם לעומתיים – עדיין יהיה להם קשה לכתוב דברי ביקורת.
בואו נעלה מהעיתונאים שכבה אחת למעלה – לעורכים. עכשיו, כשבנקים או חברות ענק מוציאים עיתונאים לחו"ל, יש לרוב הסכמה (בין אם בשתיקה ובין אם נאמר מפורשות) שאמורה לצאת משם כתבה. מעניין, לא מעניין זה לא רלוונטי.
צריך לזכור שהעיתונאי שנוסע על חשבון חברה כלשהי מוזן מהחומרים שהיא רוצה להזין אותו בהם. קרי, רוב העיתונאים שיסעו לדובאי לא באמת יבדקו כמה עסקים לא מסתדרים שם, מה קורה עם מערכת המשפט, איך עובדת המערכת הבנקאית באמת.
מערכת המיסוי. הם לא פותחים דוחות כספיים. הם נפגשים עם אנשים שלרוב רוצים לקדם עסקים וליחצ"ן, ולעיתונאי אין זמן בנסיעה הקצרה עם הלוז העמוס – שכולל פגישות וגם הרבה בילויים – להגדיל ראש.
עיתונאי שנוסע על חשבון חברה כלשהי מוזן מהחומרים שהיא רוצה להזין אותו בהם. רוב העיתונאים שיסעו לדובאי לא יבדקו מה קורה שם באמת
עכשיו קחו עוד שכבה למעלה – למחלקה המסחרית של כלי התקשורת. זה כבר עניין של אינטרסים כלכליים של המו"ל או בעל השליטה. ולכאן נכנסים כל הכנסים המסחריים שמתקיימים בדובאי עכשיו. למשל הכנס שלאומי עושה עם ערוץ 13 וכלכליסט.
ערוץ 13 וכלכליסט מקבלים מזה הרבה כסף. כמה? לא יודעת לומר. ניסיתי אתמול לרחרח קצת וזה איזה מן סוד שמור בענף שצריך קצת יותר זמן לפצח. אבל בואו נעריך שמדובר במאות אלפי שקלים, סכום לא מבוטל לגופי תקשורת שכבר שנים נאלצים לצמצם היקפים כדי לשרוד.
תמורת מאות אלפי שקלים שהבנקים שופכים על גופי התקשורת בפרסומות ובשת"פים מסחריים ובכנסים – מקבלים אלו אחלה חשיפה. אז לעיתונאי אין שום סיכוי, גם אם ירצה, להכניס אייטם על מחדל ענק בגופים האלו בדיוק בזמן הכנס או סביבו. אי אפשר לקחת כסף מצד אחד – ומצד שני לפרסם תחקיר נוקב. אלו החיים.
כאמור, אלו לא רק בנקים, גם מכון הייצוא וחברות ההייטק וחברות התעופה, ומי לא? כל כתבה כזו שווה המון המון כסף לחברות שעורכות את הכנס או משלמות לעיתונאי על טיסה ואירוח ופינוקים.
קחו למשל את סוכנות הנסיעות אסי גלובל טורס שמימנה לשבעה כתבים דתיים נסיעה על חשבונה לדובאי, אירוח במלון מפנק, טיולים ובילויים. מה אתם חושבים, שזה סתם כי הבעלים של החברה מחבב את אראל סג"ל ושמעון ריקלין וינון מגל, ובגלל זה החליט לשפוך עשרות אלפי דולרים כדי לארח אותם? ברור שלא. כלומר, אולי הוא מחבב אותם, אבל לא בגלל זה הוא הטיס אותם על חשבונו. הוא רוצה פרסום והוא רוצה את הקהל הדתי שלו הוא משווק נסיעות כשרות לדובאי, והכסף שהוציא בטל בשישים מול ההכנסות הצפויות לו מהחשיפה שיקבל בזכותם.
מה אתם חושבים, הבעלים של סוכנות הנסיעות מחבב את סג"ל, ריקלין ומגל, ובגלל זה החליט לשפוך עשרות אלפי דולרים כדי לארח אותם?
כמובן שהכסף שהבנקים יראו מהנסיעה הזו יהיה הרבה יותר גדול.
וכך, במקום לדווח על מה שחשוב, מדווחים עיתונאים על מה שגופים מסחריים רוצים שהם ידווחו.
ושימו לב למספר המטורף: 3,200 כתבות התפרסמו על דובאי מאז נפתחו לשם הטיסות המסחריות לפני פחות מחודשייים. ועכשיו, אחרי שבדובאי שוהים יותר מ-20 עיתונאים, אנחנו צפויים לעוד עשרות כתבות לפחות בתוך שבוע.
זה עוד פן של הריקבון בתקשורת, ששוכחת את תפקידה החשוב: להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה, מה שאומר גם כלב השמירה של הכיס של הציבור הרחב.