לוועדות החקירה שיצטרכו בבוא היום לנבור בעידן נתניהו, מהצוללות ועד הקורונה, ראוי לצרף אחת נוספת: היחסים עם ארצות-הברית. אשף הדיפלומטיה עם האנגלית האמריקאית המצוחצחת, ליגה משל עצמו שמכיר כל חדר בגבעת הקפיטול מבפנים, ריסק את אחד מעקרונות היסוד של מדיניות החוץ הישראלית – ועכשיו מגיע מועד הפירעון.
מדינת ישראל ידעה מיום הקמתה לעבוד היטב עם שתי המפלגות. טרומן הדמוקרטי היה למנהיג הראשון שהכיר בה, מיד לאחר הכרזת העצמאות ובניגוד לעמדת מחלקת המדינה. ניקסון הרפובליקני שלח לכאן כלי טיס, חלקי חילוף ותחמושת ברכבת אווירית שהצילה אותנו במלחמת יום כיפור (מבצע Nickel Grass). ג'ורג' בוש הבן נתן את ההצהרה המפורסמת לשרון. ברק אובמה, למרות המרורים שהאכילו אותו בירושלים, חתם בשלהי כהונתו על הסכם סיוע ביטחוני מרחיק לכת.
היחסים המיוחדים ידעו גם מחלוקות, חלקן אפילו מרות: הפלירטוט עם ברית המועצות הקומוניסטית, שיתוף הפעולה עם צרפת בהקמת הקריה למחקר גרעיני בדימונה, מבצע קדש, ההתנחלויות, משבר הערבויות – אלו רק דוגמאות. אבל בהדרגה מאז קום המדינה, וביתר שאת מאז ההצלה המשותפת של ירדן בראשית שנות ה-70, התקבעה הברית כחזקה מכולן. היא נשענה על משולש שווה צלעות: אינטרסים מדיניים-ביטחוניים, ערכים משותפים והקהילה היהודית החזקה שבארצות-הברית. מעליה ריחף תמיד עיקרון ה- Bipartisanship, שלפיו ישראל איננה נושא למחלוקת בפוליטיקה האמריקאית.
ואז הגיע נתניהו. ראש הממשלה הראשון שבוחש בפוליטיקה הפנימית של וושינגטון הישר מהמקפצה. הוא שם את עצמו בראש הקמפיין לבחירתו של מיט רומני נגד נשיא מכהן ב-2012. הוא התייצב בקונגרס מעל ראשו של הנשיא כדי לשאת דברים קשים נגד הסכם שהיה בבת עינו. בפגישה טעונה, עליה סיפר אובמה לעיתונאי ג'פרי גולדברג, נשא באוזניו הרצאה משפילה ונקטע: "ביבי, אני אפרו-אמריקני ובן לחד-הורית, אני גר כאן בבית הלבן. אתה לא חושב שאני יודע על מה אני מדבר, אבל אני כן". והוא הפך את עצמו כמעט לווסאל של דונלד טראמפ בחסות פטרונם המשותף, שלדון אדלסון. אתמול הוא אף התגונן בשל כך מעל דוכן הכנסת, וטען שלא פגע ביחסים עם המפלגה הדמוקרטית.
בעניין הרומן עם טראמפ חייבים להתייחס גם לזווית היהודית. יותר מ-80 אחוזים מיהדות אמריקה תומכים במפלגה הדמוקרטית. זה עניין של זהות, של קהילת מיעוט פלורליסטית, זה חלק מה-DNA. כשקהילה חשובה כל כך חוותה זעזוע עמוק כל כך, עם הרמת ראש חסרת תקדים של אנטישמיות ו"עליונות לבנה"; כשהנשיא פסק שמי שמצביע לדמוקרטים הוא בוגד, לא פחות, תוך קריצה לנאמנות הכפולה ולעלילות שנות ה-50 נוסח "מרגלי האטום" – ראש ממשלת ישראל הפנה לזה עורף. בינתיים מבית הוא ביטל את מתווה הכותל וניסה להכניס כהניסטים לכנסת, עד שהקים עליו גינויים חסרי תקדים מתוך הקהילה היהודית הממסדית עצמה.
אובמה קטע הרצאה משפילה של נתניהו ואמר: "ביבי, אני אפרו-אמריקני ובן לחד-הורית, אני גר כאן בבית הלבן. אתה לא חושב שאני יודע על מה אני מדבר, אבל אני כן"
נתניהו שם את כל הביצים בסל הרפובליקני. הוא הוזהר שוב ושוב כי לא לעולם חוסן, כי הדמוגרפיה נעה בכיוון ההפוך, וכי אל לו לקחת צד מופגן כל כך בפוליטיקה הפנימית. הוא נקרא לשמר לפחות מראית עין של יחס דו מפלגתי, בין אם בביקוריו שם או בביקוריהם כאן ובין אם בהתבטאויותיו. לשווא: נתניהו רק העמיק את הקרע עם המפלגה האופוזיציונית, השפיל חברת קונגרס ממוצא פלסטיני שביקשה לבקר את סבתה הגוססת בשטחים, ותרם להקצנת הפלג הפרוגרסיבי במפלגה נגד ישראל ובעד ה-BDS – עד כדי חרם דרמטי של שמונה מועמדים לנשיאות על ועידת איפא"ק. מיותר לציין שסיפוח, החלום הגדול של הימין המשיחי והאוונגליסטים, לא יצא מזה.
אין כמובן פסול ביחסים הדוקים עם ממשל אמריקני, וולגרי ופרובלמטי ככל שיהיה. זוהי אבן מרכזית בביטחון הלאומי מכדי להעדיף על פניה ערכים נשגבים. ובכל זאת, נתניהו לקח את זה כמה וכמה צעדים רחוק מדי, עד כדי סיכון ממשי של העתיד – שהפך להווה. למזלו ולמזלנו, לבית הלבן ייכנס ג'ו ביידן, ידיד ותיק של ישראל שמכיר את נתניהו היטב, וייתכן שהיחסים ישוקמו. אבל אסור שזה יטשטש את עוצמת המחדל, עוד מחדל, של עידן נתניהו, ששבר מסורת בת 72 שנים.