מקרר פתוח, סיר על הגז: כך מתים המבודדים מבלי שאיש יבחין

גם הפעם, זה היה הריח. הסממן האחד לכך שמשהו לחלוטין לא כשורה. כך גילו בשבוע שעבר דיירי הבניין ברחוב שמשון בירושלים ששכנם, יוסי גרישנטיין בן ה-66, הלך לעולמו. גרינשטיין היה האדם ה-120 שמת בביתו לבד מאז תחילת משבר הקורונה. 

גרינשטיין נולד בכפר יהושע, אחיו של שדרן הרדיו גבי גזית. במשך שלושה עשורים היה הכתב הכלכלי של מעריב, איש בעל השפעה. שרים, פקידים בכירים וחברי כנסת עבדו איתו על בסיס יומי. מי שעבד במחיצתו מספר על איש טוב לב, מגמגם קלות, אדם של מספרים וטבלאות. קולגות מתארים איש שיחה מרתק, ואדם מלא ידע. העיתונאי עמית סגל מספר שגרינשטיין תמיד שמח לעזור, שמעולם לא התנשא על הצעירים ממנו. אך בשנים האחרונות, קשה למצוא מי שיספר אודותיו.

"יוסי גרינשטיין היה אחד החברים הטובים שלי בעשור הקודם, כששנינו היינו כתבים כלכליים בירושלים", סיפרה נועה קולפ בפוסט בפייסבוק. "והמוות שלו שמזעזע את נימי הנפש הוא בעיניי לא הסיפור. הנקודה המרכזית היא לא המוות, אלא החיים שלפניו. העובדה שנפש חיה לא שאלה לשלומו של יוסי שבועות לאחר שמת מלמדת שאף אחד לא שאל את השאלה הזאת בחייו". 

מאז שנודע דבר פטירתו של גרינשטיין לפני כשבוע, עוד שלושה אנשים התגלו בבתיהם כשגופותיהם במצב ריקבון מתקדם. רוב הנפטרים קשישים. כולם גלמודים. את הסיפור שלהם לא יהיה מי שיספר. אף אחד לא הספיד אותם אחרי מותם. "זו עלייה של 30 אחוז לעומת התקופה המקבילה אשתקד", אומר יהודה משי זהב, יו"ר זק"א, נסער יותר מנתון זה מאשר מכל המראות שראה בתפקידו. 

---

"זה בוער בי", הוא אומר. "מרוב שהפכנו את הקשישים לקבוצת סיכון אנחנו מבודדים אותם למוות. לא פעם אנחנו נכנסים לבית ורואים שהמקרר פתוח, הסיר על הגז. לפעמים אנחנו רואים את ציר הדם עד לדלת היציאה, שם הם מתמוטטים ומתים מאיבוד דם. אנחנו פוגשים אותם במצב איבוד צלם אנוש. כל מה שאתאר לך, לא תצליחי להבין במה מדובר. המתנדבים שלנו שבועיים אחר כך מנסים לברוח מהריח". 

"האם הפכנו לאטומים יותר?" הוא שואל. "השכנים מתקשרים לא בגלל שהם דאגו לשכן, הם הריחו את הריח ואז נזכרים בו. איך יכול להיות שחגגנו חג עם המשפחה הגרעינית ולא חשבנו על השכן שלנו?".

"אם אני אמות, לפחות אתם תדעו"

הפחד מלמות לבד מלווה את הקשישים העריריים, בעיקר בימי קורונה, כשהריחוק החברתי הוא הכרחי. הסגר מבודד אותם עוד יותר. "אם אני אמות, לפחות אתם תדעו", אמרה שרה בת ה-60 למתנדבת של ער"ן כשהסבירה מדוע היא מבקשת שהמתנדבים יתקשרו אליה פעם בשבוע. 

"לא אכפת לי למות, המוות לא מפחיד אותי", אמרה פונה בת 70 שלא יצאה מביתה כבר חצי שנה, "אבל אני מתה מפחד למות לבד". בער"ן מספרים שכמעט כל יום מגיעות אליהם פניות של אנשים מבוגרים שמספרים על הפחד למות לבד ועל האופן שהדבר הזה משקף את היחסים שלהם עם בני המשפחה, החברים והעולם. 

"אחד הפחדים הכי גדולים של אנשים זקנים הוא שאף אחד לא ישים לב שהם לא שם", אומרת ד"ר רונית שלו, מרצה, חוקרת ומתמחה באבל ושכול, יו"ר שותפה של פורום השכול הארצי. "אם בשגרה קשישה יוצאת מביתה והולכת למכולת, לדואר ולקופת חולים, זה אומר ארבעה אנשים שראו אותה. מהרגע שהסגר נפל אף אחד לא ראה אף אחד. האנשים השקופים ביותר הם הקשישים, ומתוכם שקופים עוד יותר אלו שאין להם משפחה וחברים". 

"הבדידות היא אחד הדברים שהכי מעיקים על אנשים זקנים", אומר הגריאטר ד"ר יורם מערבי. "הם מבינים את הסכנות וזה מפחיד אותם. כיום אנחנו רואים את ההשפעה של הבדידות. הסגר הראשון הרס אותם, הם ירדו תפקודית וקוגניטיבית, מפתחים דיכאון. המחקרים מראים שבדידות מעלה תמותה ב-30 אחוז. זה משתווה למחלות שאנחנו נלחמים בהם בשיניים. בדידות משנה את מערכת החיסון של הגוף, זה עושה שמות. אדם הוא חיה חברתית, אנחנו לא יכולים לחיות בלי בני אדם". 

"בדידות מעלה תמותה ב-30 אחוז. היא משנה את מערכת החיסון של הגוף"

הדברים של ד"ר מערבי מגובים בנתונים: סקר של ג'וינט־אשל יחד עם ERI (מכון המחקר Effective Research for social Impact) שהתפרסם בהארץ, מגלה כי כבר אחרי הגל הראשון חלה הידרדרות במצבם של יותר ממחצית מהזקנים בארץ. כמחצית מהנשאלים דיווחו על תסמיני שבריריות: חולשה, חוסר פעילות ותשישות כנראה בשל מגבלות על תנועה. כ-37 אחוז דיווחו על ירידה בתדירות הפעילות הפיזית, כ-27 אחוז דיווחו על ירידה בקצב ההליכה וכ-11 אחוז על קושי באחיזה. 85 אחוז דיווחו על קשיים נפשיים כתוצאה מהריחוק מהמשפחה, דאגה לעצמם ולבני משפחתם, והפחד לחלות בקורונה. וכ-10 אחוז אמרו שבמצב הזה לחיים אין משמעות. 

המומחים מספרים כי חלק מהעריריים הם תשושי נפש, וחלקם לא מוכרים למערכות הרווחה ולכן נמצאים מתחת לרדאר. "יש לא מעט אנשים עם בעיות קוגניטיביות, ואז אם אין להם מערכת תומכת הם נשארים במקום שלהם", אומר ד"ר מערבי. "יש אנשים עם בעיות פסיכיאטריות, אוגרים, פרנואידים שחיים בערימות אשפה, שלא נותנים שמישהו יכנס וינקה להם את הבית". 

משי זהב מספר כי רוב הנפטרים הבודדים מתגוררים בערים הגדולות, בעיקר בפתח תקווה, בבאר שבע ובחיפה. "הגענו למצב כזה שכשאנחנו מוציאים מקרה כזה לתקשורת, דוברי העיריות באים אלינו בטענות שאנחנו מלכלכים על העיר", הוא אומר, "כאילו הבעיה היא אנחנו". 

"כשאני מדמיינת אדם שמת לבד, אני שואלת את עצמי איך הוא חי", אומרת ד"ר שלו. "האנשים האלה היו בודדים גם בחייהם. לא היה אף אחד שם שגרם להם להרגיש נאהבים ורצויים, שהחזיק להם את היד, שהקשיב לפחדים שלהם לפני שהוא מת. הכאב הגדול על האנשים האלה ממשיך גם אחרי מותם, כשאין מי שמגיע ללוות אותם בדרכם האחרונה". 

"לא היה מי שיחזיק לו את היד, שיקשיב לפחדים, וגם אין מי שילווה אותו בדרכו האחרונה"

ד"ר שלו מבקשת להדגיש שגם לפני הקורונה היו אנשים שמתו לבד. "אנחנו עם שטוב בזמן משבר, אבל בסוף אנחנו נמדדים ביומיום וצריכים לבדוק איך אנחנו לא שוכחים אף אחד מאחור". ד"ר מערבי מסכים כי הקורונה שמה זרקור על בעיה שקיימת זה מכבר, "ביומיום יש הרבה אנשים עריריים ומרותקי בית שאין להם קשר אנושי, חברה או מי שתומך בהם. אין להם נפש חיה ובזמן הקורונה הם עוד יותר מבודדים". 

"אנחנו מדברים על אנשים שבחייהם, במחלתם ובמותם היו לבד", אומרת ד"ר שלו. "אם שואלים את השכנים, חלקם יגידו שאותו אדם לא נתן שיתקרבו אליו. אבל איפה אנחנו בלראות את האחר? איך יכול להיות ששלושה ימים ישבה ילדה בת שלוש ליד גופת אמה ואף אחד לא ידע? ככל שעובר זמן, תחושת האשמה של השכנים והקרובים מתעצמת. הם אומרים איך לא שמנו לב, איך לא התקשרנו. זו חוויה של כאב גדול ואבל שהופך לטראומתי ומורכב. אשמה שלצדה כאב גדול". 

מי ימנע את המוות הבא?

על מי מוטלת האחריות? שני משרדים אמונים על הטיפול בקשישים: משרד הרווחה, שבאחריותו כ-400 אלף בני הגיל השלישי; עוד 800 אלף נמצאים תחת אחריות המשרד לשוויון חברתי ברשות השרה מירב כהן. 

עם הגל הראשון, נעשה ניסיון למפות את הקשישים ואת הצרכים שלהם באמצעות פיקוד העורף, ואחר כך במשרד לשוויון חברתי, אך הדבר לא הגיע לכדי מימוש. התוכנית "דורשים בשלום" של המשרד הגיעה רק ל-40 אלף איש. התוכנית הלאומית למלחמה בבדידות עדיין לא הציגה את מסקנותיה ומי יודע מתי הן יגיעו לכדי מימוש. 

"ביקשנו מהעיריות ומהרשויות, תנו לנו את רשימת האזרחים הוותיקים שלכם. אנחנו נעשה טלפונים, נבדוק מה קורה איתם באופן קבוע אבל הם לא מאפשרים לנו", אומר משי זהב. "הם אומרים שאסור להם, שזו צנעת הפרט. בינתיים אנחנו סופרים גופות". 

בסגר הראשון ארגון זק״א הציג את המיזם "שכן, שים לב אם אני חסר". 20 אלף מתנדבים שודכו לקשישים, התקשרו אליהם כדי לשאול לשלומם ולהפיג את בדידותם. כעת, עם הסגר השני, חוזר המיזם לפעולה שוב. בנוסף הארגון מנסה לקדם עם שני המשרדים הממשלתיים מיזם שבו וועדי הבתים יהיו אמונים על דאגה לקשישים הבודדים שמתגוררים בבניין. "מפחיד ומבהיל לחשוב מה יהיו ההשלכות של הסגר השני", אומר משי זהב. "מי יציל אותם ומי ידאג להם?".

"המדינה לא תעזור, זה בידיים שלנו", אומר ד"ר מערבי. "זה אומר שאנחנו צריכים להיות יותר פעילים כחברה. לשים לב לשכנים שנמצאים בבניין שלך, להתעניין בהם, לדפוק על הדלת". 

"ביישוב הקהילתי שבו אני גרה אף אחד לא ימות לבד", אומרת ד"ר שלו. "צוותי החירום של המועצה בסגר הראשון הגיעו לכל האנשים הבודדים. הרשויות המקומיות יכולות למנות אנשים בכל שכונה שיהיו אחראים על הנושא. קופות החולים יכולות למנות איש מטעמם שיבדוק אם יש קשיש שלא הגיע לקחת את התרופות, אולי ליצור איתו קשר. ואנחנו כחברה צריכים לוודא שלמרות שהדלת שלנו סגורה, הלב שלנו נשאר פתוח".