משה (שם בדוי), גבר בשנות השישים לחייו, גרוש ואב לילדים, ממושקף וחובש כיפה, השתחרר מהכלא לפני כארבע שנים. הוא ריצה מספר חודשי מאסר לאחר שנעצר בתרגיל עוקץ של שוטר שהתחזה לקטין בצ'אט, ומשה יזם איתו מפגש.
מאז שחרורו, משה נתון לפיקוחה של יחידת צור, האחראית על פיקוח על עברייני מין לאחר שריצו את עונשם.
"בא אליי הביתה קצין פיקוח, קצת בריון באופי. אמר לי שב, תן את הטלפון. אחד יושב עם המחשב שלי, אני לא יודע מה קורה. אני רוצה לקום והוא אומר לי 'שב', בטון נוקשה. הוא אמר שמצא חומר אסור במחשב שלי".
משה הבין לאחרונה שהוא נמשך לגברים, והכיר לראשונה את אתר אטרף. לדבריו, התמונות המדוברות הן תמונות חושפניות של גברים בגירים שהתכתב איתם באתר. "יש לי כרטיס באטרף, והם טוענים שמצאו שם תמונות אסורות שאני בכלל לא זכרתי".
כתוב איפשהו שאסור לך להחזיק תמונות כאלה או שקצין הפיקוח מחליט?
"זה קשה להבין. יש הרבה דברים אפורים פה".
משה הוא אחד מ-1,500 מורשעים בעבירות מין המפוקחים על ידי יחידת צור של שירות בתי הסוהר. העמימות שאותה הוא מתאר לגבי כללי הפיקוח מצטרפת למעטה סודיות כבד שאופף את היחידה, נהליה ואנשיה. היחידה הוקמה ב-2006 לאחר חקיקת חוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, וקציני הפיקוח שלה אמורים לוודא כי אדם שהורשע בעבירות מין לא ישוב ויפגע.
משורה של ראיונות שערכנו בחודשים האחרונים עולה תמונה בעייתית של פעילות מפקחיה. חשוב להדגיש כי לא מדובר בכל המפקחים – כמה מרואיינים חזרו וציינו כי כמה מהמפקחים שהכירו היו מקצועיים ואדיבים, ויש מקרים בהם קצין הפיקוח יוצר קשר קרוב במיוחד עם מפוקחיו – וגם לא במדיניות גורפת של המפקדים. סגן-גונדר ליאור לוי, מפקד היחידה בשנתיים וחצי האחרונות, רואה את תפקיד הקצינים כתפקיד טיפולי-שיקומי ולא ענישתי. אולם העובדה כי הגדרת התפקיד הרגיש של קציני הפיקוח עמומה ופתוחה לפרשנות, כמו גם הסודיות שנוקט שירות בתי הסוהר בנוגע לפעילותה, מעלות קשיים רבים.
כל המרואיינים לכתבה זו, פרט לגורמים המקצועיים שמזוהים בשמם ותפקידם, ריצו עונש מאסר בגין עבירות מין, לתקופות שנעו מחודשים ספורים ועד שבע שנים, ושמותיהם המלאים שמורים במערכת.
מי מפקח על המפקחים
לכל אדם שהורשע בעבירת מין ומסוכנותו הוגדרה "נמוכה-בינונית" ומעלה, על ידי גורמי ההערכה של שירות בתי הסוהר, נקבעת תכנית פיקוח. הפיקוח מתחיל ביום בו המורשע משוחרר מהכלא (או מיום הרשעתו אם לא נגזר עליו עונש מאסר), ויכול לארוך עד חמש שנים לרוב המפוקחים, ועד עשרים שנה לבעלי מסוכנות גבוהה במיוחד.
הפיקוח יכול לכלול איסור שהיה ביחידות עם קטינים, איסור החזקת טלפון חכם או מחשב ללא חסמים, ומגבלות נוספות, בהתאם לאופי העבירה. תנאי הפיקוח נקבעים על ידי בית המשפט, לאחר שיחידת צור הגישה את המלצותיה. במקרים רבים התנאים לא ברורים מספיק ואכיפתם פתוחה לפרשנות של קצין הפיקוח, שלא פעם יפרשם לחומרה. אלא שלא תמיד יש הצדקה לפרשנות זו, לא רק בגלל שהיא מובילה להטרדה מיותרת של המפוקח ובני משפחתו, אלא כי היא עלולה לגרום יותר נזק מתועלת (עוד על כך בהמשך).
היחידה לא מתמקדת רק במורשעים בעבירות מין חמורות ושמוגדרים כבעלי סיכון גבוה; גם מורשעים בעבירות במדרג נמוך – צ'אטים עם קטינות, או כאלה המתחזות לקטינות, לדוגמה – כפופים לפיקוח, לעתים לתקופות ממושכות יחסית, באופן שמעלה שאלות על סדרי העדיפויות של היחידה והאפקטיביות של פעילותה. לדברי ענת משיח, ממונה בכירה על תחום השיקום בסניגוריה הציבורית וקרימינולוגית שיקומית שמומחית לתחום עבירות המין, "משאבים רבים מושקעים בפיקוח על עברייני מין שממילא הסיכוי שהם יחזרו ויבצעו עבירות הוא מאוד נמוך, תוך פגיעה בחירויות של אותם אנשים אף שסיימו לרצות את עונשם".
לדברי עו"ד שלומציון גבאי שמתמחה בייצוג עברייני מין, מה שעומד מאחורי החשאיות בנוגע למשאבי היחידה הוא ש"הם רוצים שהמפוקחים לא ידעו כמה מעט מפקחים יש. שיחשבו שהם במעקב 24/7 ויחיו בפחד". את הבעייתיות בגישה זו מסבירה דנה קייזר, קרימינולוגית ומנהלת "התחלה חדשה", אחד המרכזים המורשים מטעם משרד הרווחה לטיפול במורשעים. בהרצאה שהציגה בפני גורמי שיקום עמדה קייזר על כך כי "מצבי לחץ וחרדה מהווים טריגר לפגיעה מינית חוזרת". סג"ד לוי מכיר בדיסוננס הזה. על אף שהוא נאמן למדיניות העמימות שמשאירה את מספר קציני הפיקוח חסוי, הוא מדגיש שפחד ולחץ אינם כלי עבודה רצויים מבחינתו: "סטרס לא משרת אותנו. אנחנו לא נגיע לשם".
אף שסג"ד לוי אישר כי מספר הקצינים גדל עם השנים מאז הוקמה, הוא הסתפק בלומר ש"יש לנו מספיק קצינים". הנתון היחיד שהסכים לחשוף הוא שלאחרונה מונתה לראשונה קצינת פיקוח אישה, על מנת לפקח על שתי נשים שהורשעו בעבירות מין ועל אישה נוספת שעתידה בחודשים הקרובים להשתחרר. אולם יחס של 1:3 הוא חריג ביותר, ודו"ח מבקר המדינה בנושא מ-2019 קבע כי "ביולי 2018 היחס בפועל בין מספר קציני הפיקוח ובין מספר המפוקחים היה נמוך ב-40% בקירוב מן היחס הנדרש" שנקבע במרץ 2014, ונותר חסוי אף הוא.
משה, הנתון לפיקוח היחידה, עובד במסעדה בירושלים. כשנפגשנו בבית קפה בעיר, הוא הסתכל בחוסר נחת בעוברים ובשבים כדי לראות אם יש מפקח שמסתכל עליו ובודק עם מי הוא נפגש, זאת על אף שאין עליו כל איסור בתחום זה. בסוף פגישתנו אמר "אני רק רוצה לחיות את החיים שלי בשקט. על מה שעשיתי אני אחראי, אני מקבל את זה. אני עובד מאוד קשה לשינוי. אני חושב שאנשים צריכים איזשהן התראות כדי להשאר בדרך הנכונה, אבל צריכה להיות לזה צורה חוץ מפחד. קשה לחיות ככה".
מפקח אחד אומר שמותר סמארטפון, אחר אומר שאסור
אחד הדברים שחזרו אצל כל הגברים עמם נפגשתי הוא הקושי למצוא עבודה, בגלל הצורך באישורה על ידי היחידה מראש. פעמים רבות המקום לא מאושר, או שהופך לבלתי אפשרי בשל מגבלה שיש על מפוקחים רבים באחזקת טלפון חכם.
כך לדוגמה, סיפר יריב, "עם כל הכבוד, יש לי השכלה אקדמית, כל העבודות שלי הן עבודות מתקדמות, ועכשיו יש לי נוקיה טיפש כמו בגיל 16 עם סמסים ושיחות. חוץ מלתת לי כרטיסי חיוג הם עשו הכל. פוטרתי מהעבודה, חזרתי לטלפון טיפש, בלי יכולת להתפרנס, גר אצל ההורים, יושב בבית ולא עושה כלום. רואה טלוויזיה וקורא כל היום. אין שום יכולת להשתקם בסיטואציה כזאת".
יריב, גבר בתחילת שנות ה-40 לחייו, גרוש ואב לילדים, ריצה כשנת מאסר על עבירות מחשב. לאחר השחרור התקבל לעבודה משרדית בחברה לייבוא צעצועים, בחלל פתוח, ללא יכולת ממשית לבצע פעולות במחשב מבלי שמישהו יבחין בכך. למרות זאת, היחידה פסלה את מקום העבודה אחרי חודשים של עבודה שם.
אפשר להצדיק את זה. הורשעת בעבירות מחשב.
"אבל מי העבריין ומה אורח החיים שלו הם גורמים שגם צריכים להילקח בחשבון. אחרי הכל זה אדם ששילם את חובו לחברה, שמעולם לא היה עובד כפיים, שאין לו שום יכולות אחרות. זה לא שהייתי שוטף כלים ועכשיו אומרים לי לנקות רחובות. אין לי שום יכולות חוץ מהראש שלי, והראש שלי והתקשורת שלי הם פה, בעולם המודרני. לעשות כזה דבר היום זה פשוט להחזיר בן אדם לתקופת האבן".
יריב עובד כיום בתמיכה טכנית באחת מחברות התקשורת, שם המחשבים מפוקחים ומוגנים על ידי החברה עצמה כדי למנוע הסחות דעת. תקופת הפיקוח שלו הסתיימה, ובמקביל הוא ממשיך בטיפול במרכז "התחלה חדשה" של קייזר. "בשנייה שהם הורידו ממני את הידיים התחלתי להשתקם", הוא אומר.
קייזר סיפרה כי לאחד ממטופליה נאלצה לסייע לקבל תרומות מעמותות וגמ"חים באזור מגוריו, לאחר שקצין הפיקוח פסל מקום עבודה והוא ישב מובטל בבית חודשים ארוכים. "זה מה שאנחנו מנסים לעשות? להפוך אותם לנזקקים ונתמכים?", היא שואלת, וגם עונה: "קצין הפיקוח יגיד 'אבל הרחקתי אותו מקטינים, זה משרת את המטרה'".
סג"ד לוי מודע לקושי זה, ומבחינתו החזרת מפוקח למעגל העבודה היא אינטרס מרכזי: "אנחנו כל כך משקיעים בעניין הזה, קציני הפיקוח מחפשים ומוצאים עבודה למפוקחים. כשמפוקח מבקש לעבוד במקום כלשהו, יש את ההמלצות, יש מערכת שלמה, אבל בסוף הסמכות היא שלי בלבד. אני מסתכל על שני אינטרסים: הראשון הוא האינטרס הציבורי. השני, לתת למפוקח להרוויח כסף, להרגיש בן אדם שווה, לכלכל את עצמו כמו שצריך. בגדול אנחנו מאשרים".
לפעמים בזמן שעובר עד שמתקבל אישור העבודה, כבר לוקחים מישהו אחר והוא הופך ללא רלוונטי.
"אנחנו לוקחים יום-יומיים, לא מושכים את זה. היועץ המשפטי והקרימינולוג שלי לא יוצאים הביתה עד שהם נותנים את התייחסותם לאישורי העבודה. יש מקומות שבהם אני לא אתן אישורי עבודה, ובתי המשפט, שהם גופים אובייקטיביים, הולכים איתנו כמעט במאה אחוז מהמקרים, כי אנחנו מעלים את האינטרס הציבורי שיכול להיפגע". קייזר ציינה מקרה של מפוקח, חשמלאי בהכשרתו, שהוזמן לביצוע תיקון בבית כלשהו, אולם עד שנערכה בדיקה שהבית מאפשר למפוקח לעמוד בתנאי הפיקוח שלו עבר שבוע והעבודה התייתרה.
סג"ד לוי ציין שבתקופה האחרונה יש גמישות רבה יותר סביב אישור החזקת טלפונים חכמים על רקע ההבנה שגם עבודות פשוטות מצריכות אותם, ושהכל נשקל בכפוף לאופי העבירות בהן הורשע המפוקח.
בעיה נוספת שחוזרת שוב ושוב בשיחות עם המרואיינים היא חוסר הבהירות לגבי מה מותר ומה אסור במסגרת תכנית הפיקוח. משה כבר הזכיר את עניין התמונות שלא ברור אם מותר לו להחזיק, ובמקרה של יריב אישור מקום העבודה הגיע לכדי אבסורד של ממש: אחרי חודשים בהם עבד בחברת הייבוא, תוך שביחידת הפיקוח מודעים לכך, הוחלט לפתע לפסול בדיעבד את מקום העבודה הזה ולהביא לסיום העסקתו.
יריב מספר כי מאחר שהעבודה דרשה קשר עם חוץ לארץ ובשל כך עבודה בשעות לא שגרתיות, גורמים ביחידת צור פסלו אותה. "נאמר לי שהמפקחים מסיימים לעבוד בשעה 17:00, אז מקום העבודה לא מאושר. באמת אמרתם את זה? בן אדם עובד מצאת החמה עד צאת הנשמה ואתם אומרים בחמש להניח את העט כי צוות הפיקוח מסיים לעבוד?".
הוא לא חסך שבטו מהיחידה: "הם נותנים לך את התחושה שהם יודעים מה מידת התחתונים שלך. ככה הם רוצים שתרגישי. הם אוהבים את הקטע השושואיסטי, שילוב בין המוסד לשב"כ. אני עומד בתנאים כי אני מכבד אותם וכי אני רוצה שזה ייגמר, אבל בפחד זה לא יעבוד. תנו לי את הכבוד הבסיסי".
"הם רוצים שתרגיש שהם יודעים מה מידת התחתונים שלך. הם אוהבים את הקטע השושואיסטי"
עו"ד גבאי תקפה גם היא את חוסר הבהירות של תכניות הפיקוח, שנובע בעיקר מהסמכות שניתנת לקציני הפיקוח לפרש את הכללים כרצונם: "יד ימין לא יודעת מה יד שמאל עושה. מפקח אחד אומר 'אתה יכול את הטלפון הזה' ומפקח אחר אומר שלא". כלומר, החלטה שרירותית של מפקח הופכת משהו שמפקח אחר התיר להפרה מתמשכת של תנאי הפיקוח. במקרה של לקוח שלה שנתפס "מפר" בצורה כזו את תנאי הפיקוח שלו, זה הסתיים בזימון לחקירה בתחנת משטרה ובאזהרה, למרבה האבסורד.
כמה פעמים בשבוע את שוכבת עם בעלך?
חופש הפרשנות של המפקחים בעייתי לא רק בשל חוסר העקביות. חובת שיתוף הפעולה עם הקצין המפקח כופה על המפוקחים לא פעם לחלוק איתם הרבה יותר משנדרש בחוק. "נשאלת השאלה, האם חובת שיתוף הפעולה כוללת לענות כשקצין הפיקוח שואל אותך כמה פעמים ביום אתה מאונן, כמה פעמים בשבוע אתה שוכב עם אשתך?", שואלת קייזר. "האם השאלות האלה לגיטימיות? והאם עליך לענות לו במסגרת חובת שיתוף הפעולה? זאת שאלה שאני לא יודעת לענות עליה".
חובת שיתוף הפעולה היא אחד הסעיפים המרכזיים בחוק ההגנה על הציבור שמכוחו פועלת יחידת צור, אולם בחוק לא מוגדר מה כולל שיתוף הפעולה הזה. אף שלמפקד היחידה יש מדיניות ברורה, העמימות בהגדרה היא זו שכנראה מאפשרת לחלק מהקצינים להיכנס לתחומים לא להם, תוך הדגשת העובדה שכל סירוב עלול להירשם כחוסר שיתוף פעולה.
עו"ד גבאי סיפרה גם היא על חדירה לפרטיות בחוסר סמכות, הפעם של קרובי המשפחה: "מתשאלים את האישה, למשל, כמה פעמים הם מקיימים יחסי מין. אלה שאלות שבכלל אסור להם לשאול. נכון שהחוק מאפשר לדבר עם בן משפחה, אבל על מה? המפקח יכול גם לשאול את המפוקח 'על מה אתה חושב כשאתה מאונן?'. מכוח מה אדם שלא עבר הכשרה מתאימה נכנס לקרביים ולפרטיות של מי שסיים לרצות את המאסר שלו, שסיים לתת את העונש שלו, וכל התפקיד של המפקח הוא לפקח עליו?".
גם אם לא ניתן להטיל ספק בכוונות הטובות של סג"ד לוי וקציניו, לא בטוח שההכשרה שהם עוברים – עליה סירב לפרט – מספיקה לכך. סג"ד לוי הדגיש כי חוסר שיתוף פעולה בתחום של הרגלים מיניים לעולם לא ייזקף לחובתו של מפוקח, אך יחד עם זאת קציני הפיקוח כן מונחים לדבר עם מפוקחיהם על זוגיות: "חשוב שנכיר את המקום שממנו הוא בא, חשוב שנבין את אורחות חייו, חשוב שנכיר יותר לעומק את הרגליו המיניים. אנחנו עוברים הכשרות בעניין הזה, אנחנו עושים את זה בעדינות".
לוי סירב לציין מה משך הקורס המסמיך של היחידה או מה הוא כולל מאחר שלדבריו יש בו דברים חסויים, ופירט רק כי "יש הרבה תיאורטי, הרבה מעשי, קרימינולוגיה, הבנת החוק, סימולציות, סוגי אוכלוסיות, אלכוהוליסטים, מכורים לסמים".
לוי מתעקש כי אין חובה לשוחח על נושאים מיניים. "יש אנשים שבחיים לא ידברו איתנו על ההרגלים האלה. אני יכול להכריח בן אדם לדבר על הרגל מיני? לא. אני יכול להכריח בן אדם להיכנס לטיפול? לא. לקחת דקפפטיל? לא. אבל אנחנו כן ננסה להגיע לאיך הוא חי", לוי מסביר.
דקפפטיל היא תרופה הורמונלית שמשמשת נשים בטיפולי פוריות. מאחר שהיא מורידה את עוצמת הדחף המיני בקרב גברים, היא ניתנת לעברייני מין, אם ירצו בכך, כדי לסייע להם להימנע מעבירות חוזרות. קצין בשם אלדד שהתראיין לפני כשנה וחצי לאתר "דבר ראשון" סיפר כי הוא "מנסה לרתום את המפוקח גם לזריקת דקפפטיל", אולם בהיעדר מחקרים ארוכי טווח על ההשפעות שלה על גברים, ייתכן שקציני הפיקוח צריכים לחשוב שוב לפני שהם מעודדים מפוקחים להשתמש בה.
ייתכן כי טשטוש הגבולות בנושא זה טמון בכך שקציני הפיקוח הופכים לגורמים טיפוליים בפועל, בהיעדר גורמי מקצוע ייעודיים ובעיקר על רקע העובדה שהרוב המוחלט של המורשעים בעבירות מין לא עוברים טיפול ייעודי במהלך מאסרם, בעיקר מסיבות טכניות. כל תכניות הטיפול דורשות יתרת מאסר מסוימת, שכן אין להפסיק את הטיפול באמצע, ורוב המורשעים פשוט לא מספיקים להשתתף בהן. מאחר שטיפול לאחר המאסר הוא וולונטרי, הפיקוח – המנדטורי – הופך כמעט בעל כורחם של כל המעורבים למסגרת טיפולית.
לא כל האמצעים כשרים
סג"ד לוי, עם זאת, מבהיר שלא כל האמצעים כשרים במסגרת הפיקוח, ומציין כדוגמה את האיסור בחוק על מפקח לחשוף מפוקח כעבריין מין. "יש לנו הסכם לא כתוב עם כל מפוקח: אם אנחנו נכנסים אליו הביתה, ובאותו רגע נמצאים שם חברים, משפחה, הוא מציג אותנו איך שהוא רוצה, ואנחנו זורמים עם הדמות הזאת. עושים משהו קטן ויוצאים החוצה, אנחנו יודעים לצאת ממצבים כאלה". זו בהחלט כוונה טובה וראויה, אולם כאשר קצין פיקוח מגיע לבית של מפוקח חרדי והחריגות שלו זועקת לשמיים, הכוונה לא מתממשת.
צחי בשנות ה-30 לחייו, ממרכז הארץ, חובש כיפה, מגדיר עצמו דתי לייט. הורשע כבגיר על אונס ומעשים מגונים שהחלו כשהיה קטין וריצה שבע שנות מאסר. הוא היחיד מבין המרואיינים שהוגדר כבעל מסוכנות גבוהה, גם בגלל ההרשעה וגם מאחר שלא עבר טיפול במהלך המאסר, לדבריו בשל חוסר אמון במערכת. נפגשנו בבית קפה וכששאלתי על ההרשעה שלו אמר "מעשים מגונים". את המילה "אונס" לחש בבושה.
צחי סיפר שעל פי תכנית הפיקוח שלו, הוא רשאי לשהות בקרבת קטינים רק בנוכחות בגיר נוסף שמודע לעבירה שלו. למרות זאת, קצין פיקוח אחד קבע שאינו יכול לשהות בבית של אישה שהכיר כי היא גרושה עם ילדים קטנים, למרות שהיא בגירה שמכירה את העבירה – כפי שנדרש בתנאי הפיקוח שלו. "לא, אתה צריך להיות עם אנשים. פתאום זה ברבים", מספר צחי, "הדרישות משתנות ואתה לא יכול לדעת אם כן או לא".
חוסר הבהירות הזה קיבל ביטוי באחד מדיוני הארכת צו הפיקוח עליו, כשביקש מבית המשפט להבהיר את תנאי שהותו עם קטינים. בהקשר זה יש לציין כי זוגיות יציבה יכולה להוות קריטריון להפחתת מסוכנות. המפוקח נמצא למעשה במלכוד – הפיקוח לא מאפשר לו לעמוד בתנאים שיאפשרו לו לצמצם את הפיקוח.
בעוד שסג"ד לוי סירב להתייחס למקרים נקודתיים, הוא הבהיר כי היחידה שואפת לסייע למפוקח בחייו החדשים, ולא להערים עליהם קשיים: "המטרה שלי היא לסיים את צו הפיקוח. איך עושים את זה? טיפול, עבודה, זוגיות, משפחה, אלה הדברים שנותנים למפוקח לחיות במעגל טוב יותר". אלא שהפער בין הצהרת הכוונות של מפקד היחידה, לבין החוויה של חלק מהמפוקחים, מעיד שמשהו בהגשמת החזון לא לגמרי מצליח.
משיח מציינת כי נהוג לערוך סיווג של עברייני מין לתת-קטגוריות, ויש להביא זאת בחשבון בקביעת תנאי הפיקוח. למרות זאת, צווי ההרחקה מקטינים נוטים להיות מחמירים במיוחד, ולעתים קציני הפיקוח נותנים להם פיקוח מחמיר עוד יותר. "אחד הסיווגים המקובלים הוא על פי מין וגיל הקורבן, היותו בתוך המשפחה או מחוצה לה. ישנם פוגעים בילדים הסובלים מקיבעון (פדופיל מקובע), שהעניין המיני העיקרי שלהם הוא בילדים בלבד, וישנם פוגעים בילדים שההעדפה המינית שלהם היא נשים בוגרות, אולם בעיתות דחק נסוגים למעורבות מינית פוגעת עם ילדים, כדרך התמודדות", היא מסבירה.
"אדם שמוגדר כפדופיל מקובע לא יתעניין במי שיש לו סממני מין משניים, זה אפילו דוחה אותו. מנגד, בחור שפגע בנערה בת 17, מהמקום שבו הוא נמשך אליה כנערה מתפתחת שהוא רואה בה בצורה מעוותת יצור מיני ונשי, למה שירחיקו אותו מהאחיינית שלו בת השנה? כי התנאי הוא הרחקה מקטינים מגיל 0 עד 18 ללא שום אבחנה?", תוהה משיח.
"כששואלים איפה היחידה צריכה להשקיע את המשאבים, התשובה של הסניגוריה הציבורית ושלי כאשת מקצוע היא: במיוחד ברמות הגבוהות של המסוכנות – כאשר מדובר בסטייה מינית מובהקת או בקווי אישיות אנטי סוציאליים ופסיכופתים".
עוד מוסיפה משיח, כי על פי נתוני שירות בתי הסוהר טרום תקופת הפיקוח (2008), הסיכוי שאדם יחזור ויבצע עבירת מין, נמוך בהשוואה לביצוע עבירות אחרות (מין מתחת ל- 20%; רכוש 57.4% וסמים 50%). שני מחקרים של יחידת הפיקוח עצמה מלמדים גם הם על שיעורי רצידיביזם (חזרה על העבירות בגינן האדם הורשע) נמוך מאוד (3% ו- 1.9%) כשמרביתם בעלי מסוכנות גבוהה ובעלי בעיות נפשיות והפרעות אישיות קשות.
"צווי ההרחקה מחמירים. למה להרחיק בחור שפגע בנערה בת 17 מהאחיינית בת השנה שלו?"
קייזר סיפרה על מקרה של אדם בטיפולה: "אם אני רוצה לעבוד בסופרמרקט של רשת גדולה שנמצא בקומת קרקע ובקומה השלישית יש ג'ימבורי, ואני עובד במחסן, האם לגיטימי לאסור את מקום העבודה כי אני עלול באמצע היום לעלות לקומה השלישית? אם יש לי הרחקה לקטינים מעל גיל עשר, וג'ימבורי לא מיועד לילדים מעל גיל 10 אלא לקטנים בהרבה, ואני אומר את זה לקצין, והתשובה היא 'אבל אולי הם יבואו עם אחים?'. זה הגיוני? זה לא הגיוני? צריך לקחת את זה לבית משפט? לא צריך?" קייזר החליטה לפנות לבית המשפט עם מקרה זה, אך השופטת השאירה את ההכרעה בידי יחידת צור. "בינתיים העבודה הלכה לאיבוד, ומדובר בבן אדם שצריך לפרנס משפחה עם ילדים".
צחי מסכם: "בסדר, עשיתי משהו לא נכון, אני מודע לזה, אני יודע שזה לא בסדר, אני מבקש סליחה על מה שעשיתי, אבל התנאים שלי חמורים. גם פוגע יכול להבין בסוף שהוא לא היה בסדר. אני רוצה להיות דוגמה לילדים שלי, אחרי שהקמתי משפחה אני לא רוצה להגיע לשם יותר. אבל צריך לתת לאדם את האפשרות להתחיל את החיים שלו, כי אם לא יתנו לו את האפשרות אז איך הוא יחיה? אם לא יתנו בו אמון הוא לא יתקדם".
המשוואה: יותר סטרס – יותר פגיעות מיניות
אלה לא ימים קלים לסנגר בהם על זכויותיהם של מורשעים בעבירות מין, שנחשבים לאוכלוסייה בזויה במיוחד, אם בכלל יכולים להיות ימים כאלה. אבל דווקא בימים בהם עולה הקריאה להחמיר בעונשם של עברייני מין, כל עוד ברור וידוע שכולם, בסוף, יחזרו לחברה – זהו אינטרס של החברה כולה שהפיקוח עליהם יהיה נכון, יעיל ואנושי.
"בכל העולם אנחנו רואים שאין פיקוח יעיל ללא טיפול, ואין טיפול יעיל ללא פיקוח. אין על זה ויכוח בכלל", אומרת קייזר. ענת משיח מדגישה גם היא את הצורך בהשקעה בשיקום, מתוך מטרה למנוע קורבנות נוספים. הניסיון והמחקר מלמדים כי לעברייני מין שלא עברו טיפול ישנה נטייה לחזרה על עבירות, ואף להסלמה בחומרתן ובתדירותן. "תהליך השתלבותם של עבריינים מחדש בקהילה הוא אחד האתגרים החברתיים שלנו, והוא צריך להיות באמצעות שילוב של טיפול מעבר לפיקוח", אומרת משיח.
"הטלת תנאי פיקוח ומעקב ללא שיקום מונע, עלולה להגביר את מסוכנותו של עבריין המין, עקב היותו נתון בלחצים שמקורם במגבלות ובתנאים המוטלים עליו", משיח מסבירה. "אם אנחנו דוחקים אותם לשולי החברה ולא מאפשרים להם להשתלב בטיפול ובעבודה, רודפים אותם וגורמים להם לאי יציבות במקומות מגורים ובניהול חיי משפחה – רמת הסטרס עולה ועמה רמת המסוכנות".
"פיקוח ללא שיקום עלול להגביר את מסוכנותו של עבריין המין, עקב הלחצים שמקורם בתנאים המוטלים עליו"
ואכן, השאלה היא לא על עצם הצורך בפיקוח – אלא על גבולותיו. בנוסף, השאלה היא לא רק האם אדם שהורשע בעבירת מין צריך להיות מופשט מזכויותיו – אלא כמה רחב המנדט שאנחנו נותנים לסוכני חרש של המדינה לעקוב אחרי אזרחיה.
עו"ד גבאי מוסיפה: "הם שואלים שאלות שהם לא אמורים לשאול, הם עוקבים במקומות שהם לא אמורים לעקוב, הם שואלים בני משפחה. אני לא בטוחה שכל הפעולות שלהם הן חוקיות, ואני עדינה. אני לא בטוחה שהם לא מאזינים, אני לא בטוחה שהם לא עוקבים, הם עושים בוודאות דברים שעל פניו הם והחוק אינם חופפים".
משב"ס נמסר בתגובה לטענותיה של עו"ד גבאי: "קציני יחידת צור פועלים אך ורק בהתאם לסמכויות המוענקות להם מכוח צו שיפוטי תוך שמירה על כבודם ופרטיותם של המפוקחים. לצד זאת, מסייעים קציני הפיקוח למפוקחים בכל תחומי חייהם ולעתים הם היחידים שעושים כן. כל הטענות על פעולות המנוגדות לחוק אינן אלא טענות בעלמא, שכל מטרתן לכרסם ביכולת היחידה לבצע פיקוח אפקטיבי לצורך מניעת עבירות מין. עומדת בפני המפוקחים ו/או מי מטעמם הזכות למצות את הדין כנגד אלו החורגים לכאורה מסמכותם, אלא, שנוח לטוענים להותיר טענותיהם כלליות ותיאורטיות דבר המעיד על הבסיס הרעוע עליהן הטענות נשענות".