"היום זה אחד מהימים האלו שכל הגוף שלי מרגיש כמו עצב חשוף", כותבת הפעילה הפמיניסטית הני חיימוביץ', 27, בעמוד הפייסבוק שלה. "המעטפת של הגוף לא מרגישה כאילו היא מגנה על הנפש, אלא רק מוליכה עוד כאב פנימה. בעבר הייתי מרגישה ככה לא מעט, אבל הרבה זמן שלא הרגשתי ככה וחשבתי שהתחשלתי".
חיימוביץ' מספרת כי לאחר שנים של עשייה פמיניסטית וחשיפה לכאב, הרגישה שהצליחה לייצר לעצמה שריון הגנה רגשי. מקרה האונס הקבוצתי של בת ה-16 באילת הוכיח לה, לדבריה, שטעתה.
"חוץ מהכאב הצורב על הנערה שביום אחד האמון שלה בעולם כנראה התמוטט, הצטרף גם חשש – שאני יודעת שהוא לא רציונלי – שאחד החלאות שפגע בה הוא אותו חלאה שפגע בי, כי אני יודעת שהוא אילתי", היא מספרת.
את תחושת ההצפה הרגשית חיימוביץ' חולקת עם נשים רבות אחרות בימים אלה. אחרי הגינויים והמחאות, החלו להישמע ברשתות החברתיות קולות של נשים שהדיון הבלתי פוסק בנושא מעיר בהן שדים מהעבר. בשבילן, מאז אותו דיווח נורא, הפכו הרשתות החברתיות לטריגר אחד גדול, שפעמים רבות מעורר בתורו טראומה חדשה.
הצלקות נפתחות מחדש
"הייתי בת 15 כשתקפו אותי מינית, ולקח לי כמעט עשור של הדחקה עד שגיליתי כמה זה צילק אותי", מספרת ירדן (שם בדוי), 28. עכשיו, הצלקות נפתחות מחדש, ולא רק בעקבות הדיווחים – אלא גם התגובות אליהם, שמציפות כל פינה ברשת.
"בכל מקום יש האשמת הקורבן", היא אומרת. "'למה ילדה בת 16 נוסעת לאילת בלי השגחה, למה היא שותה אלכוהול'. עשרות גברים שאשכרה מאמינים בזה. אני בוכה עליה ובוכה על עצמי, ונזכרת למה מעולם לא התלוננתי, וזה כואב. קשה לי לשמוע כשמתגלים פרטים חדשים, וחלקי עדויות, ומידע על העצורים. לא בא לי לחשוב על זה".
מקורות האסקפיזם של ירדן הם אלכוהול וסמים. בימים בהם עולות לכותרות פגיעות מיניות, הצריכה שלהם מתגברת. אבל הפתרונות האלה מטשטשים את תחושותיה רק לרגעים ספורים, היא מודה, "עד שאת נתקלת בעוד כתבה ועוד פוסט מיזוגני שמאשים את הקורבן, ועוד סניגור שמספר כמה הגבר הוא מלח הארץ ושזה היה בהסכמה. ואת מרגישה שזאת את, שגם לך לא מאמינים. שנים של הדחקה ושל טיפול לא מרפאים את זה".
לצד הכאב העצום, ירדן מעידה שהיא מרוצה מההתעוררות הציבורית סביב הנושא. היא אמנם מחטטת בפצע העמוק ביותר שלה, אך יש בחיטוט הזה גם מן הריפוי. הפעם היא נלחמת חזרה: משתפת פוסטים, מגיבה ומפגינה, למרות המחיר הנפשי שאלה גובים ממנה. "זה קשה", היא מודה. "להגיב ברשתות, ללכת להפגנות ולהראות שאת חזקה מבחוץ ושם בשביל הקורבנות, כשבעצם את בוכה מבפנים".
בעוד שיש נשים שההצפה הרגשית הזו מספקת להן דלק לפעילות מחאה, לחלקן היא מעוררת אינסטינקט הפוך. בשונה מהני וירדן, צליל (שם בדוי), 25, איננה אקטיביסטית. כמו רובנו, היא מעורבת בנושאים שעל סדר היום החברתי במידה הבסיסית של אדם שאכפת לו. הפעם, היא דווקא רצתה ללכת להפגנה, רצתה מאוד – אבל פחדה. "לא צפיתי בחדשות ולא הלכתי להפגנות בגלל חרדה, אבל מאד רציתי ללכת", היא אומרת, "פחדתי נורא ללכת לבד. מאז המקרה שלי יש לי פחד אקוטי מלהיות לבד בסיטואציות שאני לא מוכנה אליהן".
היא נמנעה מהמהדורות שעסקו במקרה, ובכל זאת, הדיווחים החדשותיים הצליחו להגיע אליה, מפלחים את הלב והשגרה, מחזירים חרדות שחשבה שכבר נעלמו. "ביום הראשון של הדיווחים התכנסתי לתוך עצמי", היא נזכרת. "מהיום השני זה כבר היה התקפי חרדה ובכי, במין לופ שלא נגמר. את רוב שעות היממה העברתי בלבכות ובלילה הייתי חייבת להגיש עבודות, אז אני בוכה ועובדת וצריכה לנקות את המקלדת מדמעות".
את נתקלת בעוד כתבה ועוד פוסט שמאשים את הקורבן, ואת מרגישה שזאת את. שגם לך לא מאמינים
את צליל החזירה הפרשה לאונס שעברה לפני שנתיים, על ידי איש שהכירה ממעגל חבריה. "כשסיפרתי עליו לחברים המשותפים שלנו הם אמרו לי, 'אהה! מתאים לו לעשות דברים כאלה'", היא נזכרת. לדבריה, החברים שמרו איתו על קשר, והיא בעקבות זאת ניתקה קשר מכולם.
"מיד אחרי המקרה, הוא שכב על המיטה ומלמל לעצמו 'אני לא אנס, אני לא אנס", היא משחזרת. "בהמשך הוא כתב לי, 'אני בוכה כבר יומיים, אני כזה מפלצת', וכל כך התנצל שהיה לי ברור שזה יתן לו נקודות בבית משפט. לכן אף פעם לא התלוננתי. אם אנשים כמו רונן ביטי מקבלים רק עבודות שירות, למה שהוא לא יקבל? המקרה של הנערה בת ה-16 החזיר אותי שוב לתחושה הזאת של חוסר אונים".
שיא של פניות מצוקה בנושא אונס
התחושות הקשות של צליל, ירדן והני אינן יוצאות דופן בימים אלה. כשמתבוננים על נתוני הפניה לעמותות הרלוונטיות, מבינים עד כמה הן נפוצות. לדברי ד"ר שירי דניאלס, מנהלת מקצועית ארצית של עמותת ער"ן (עזרה ראשונה נפשית), בשבוע האחרון נרשם שיא של פניות מצוקה לעמותה בנושא אונס ופגיעה מינית. "מדובר ביותר מהכפלה של מספר הפניות בטלפון ובשירות האון-ליין".
ד"ר דניאלס מאשרת כי האירוע באילת מהווה טריגר לנפגעות ונפגעים רבים. "נשים – גם גברים, אך בעיקר נשים – משתפות אותנו באירועים טראומטיים מורכבים של אונס, התעללות ופגיעה, בתחושת חוסר אונים, חרדה ופחד לצד תסכול וזעם".
לתהליך שקורה בנפשן של נשים רבות כל כך יש מינוח פסיכולוגי מוכר: טראומה משנית. הפסיכולוג הקליני חגי זקס מסביר: "זה קורה כאשר מידע חיצוני על התרחשות בעלת מאפיינים העומדים בזיקה לאירוע הטראומטי, פולשים לתוך ה'אזור המכותר' במוח. המידע מציף חומר שהורחק מהמודעות. כך מתרחשת אקטיבציה (הפעלה) ובהמשך ראקטיבציה של הטראומה, והחוויה יכולה לנוע בין תגובת חרדה, נרדפות, ועד להתחייות של המצב הטראומתי עצמו: תחושת מוות, דה-פרסונליזציה, נלכדות ללא מוצא".
"אחרי הדיווחים התחילו התקפי חרדה ובכי בלופ שלא נגמר. אני בוכה ועובדת וצריכה לנקות את המקלדת מדמעות"
לדברי יפי שפירר, מטפלת בפסיכודרמה ומומחית לטראומה וחירום, אפשר לדמות את התהליך לכפתור של תמי 4 שמתפקד כמנעול מפני המים החמים, להגנה על ילדים – רק לנפש. טראומה משנית נגרמת בהכרח לאדם שנושא פגיעה מינית משלו. אם התמי 4 מגן מפני כוויות פיזיות, במקרה של הנפש שלנו, המנעול הזה מגן מפני כוויות רגשיות. הוא מורכב מהדחקות ומנגנוני הגנה, שרק בזכותם אנחנו מסוגלים לתפקד. אחרת, פשוטו כמשמעו, אפשר להשתגע. המוח יודע לבצע את ההגנה הזאת, אבל עד גבול מסוים – כשהוא מותקף מכל הכיוונים, המנעול מתבטל אוטומטית. ה"מתקפה" יכולה להגיע במגוון צורות – דרך ריח, שמע, תמונות, חלומות, וכמובן דיווחי חדשות.
לדבריה, המושג "טראומטיזציה משנית" מיוחס לרוב לאנשים שנמצאים במעגל שני לנפגעות ונפגעים. מורות, מטפלים – אנשים שהיו בקרבה רגשית לאותם הנפגעים, ונחשפו לחוויה הטראומתית דרך אדם משמעותי או באינטנסיביות משמעותית. במקרים אחרים, מנעול התמי 4 אולי עובד, אך במקרים כאלה – יש קצר.
מלבד הקרבה לאדם הנפגע והאינטנסיביות של החשיפה לטראומה שלו, שפירר מציינת גורם נוסף שרלוונטי למידת ההשפעה שלו עלינו. "סף הרגישות של אנשים יורד משמעותית בגלל משבר הקורונה", היא מזכירה. "כולנו רגישים יותר, מכל סיבה שלא תהיה. זה משהו שלא כל כך לוקחים אותו בחשבון. כולנו יותר רגישים, יותר עצבניים, יותר פגיעים".
על זאת ועוד מדברת הפסיכולוגית נטע עמית בפוסט שפרסמה ב"פוליטיקלי קוראת", והפעם – מהזווית האקטיביסטית: "יש המון כוח באקטיביזם. בלעשות בשביל מישהו/י אחרת, בלצאת קצת מעצמך (…) אבל צריך גם לדבר על המחיר הנפשי של האקטיביזם", היא כותבת. עמית מזהירה מפני תהליך של טראומה משנית, "טראומה שנגרמת מחשיפה חוזרת ונשנית לטראומות של אחרים".
יעל אפריאט, ממרכז הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית בתל אביב, מוסיפה: "כאשר החשיפה וההכלה לא מעובדים, יש סיכוי להתפתחות טראומה משנית. זה אומר שאת חווה את אותם תסמיני טראומה רק בעקבות הקריאה וההקשבה לסיפורים של אחרות. התקפי חרדה, חלומות, דיסוציאציה ועוד".
"צריך לדבר על המחיר הנפשי של האקטיביזם: טראומה משנית שנגרמת מחשיפה חוזרת ונשנית לטראומות של אחרים"
אפריאט מזכירה מושג נוסף – "טראומה עקיפה". לדבריה, זו משפיעה יותר על תפיסת המציאות הכללית. "תחושה שהעולם לא בטוח עבורי, שאין במי לבטוח", היא מסבירה. "אלה שני מושגים שונים שקשורים לחשיפה לכמות מרובה של סיפורי פגיעה".
לתופעה הזו יש פוטנציאל הרסני, שיכול להביא להתפרצות פסיכוטית, אבל היא יכולה גם להוות מנוף לעבודה טיפולית מאחה. כמו ד"ר דניאלס, גם אפריאט מדווחת על עלייה בפניות למרכז. "אני חושבת שזה כמובן חיובי, קשר השתיקה נפרץ", היא אומרת. אפריאט מציינת גם לטובה את עליית המודעות לפגיעות מיניות בעקבות החשיפה למקרה הזה ואחרים. הודות לשיח, נשים רבות שחוו פגיעה מינית אוזרות אומץ לספר את סיפורן וזוכות לתמיכה. "אם מקבלים את מידת התמיכה והעיבוד הדרושים", היא טוענת, "זה יכול להשפיע על גודל וחומרת הטראומה המשנית שתיווצר".
"יחד עם זה", מסייגת אפריאט, "מותר לנו לקחת הפסקה מהרשת אם זה מטרגר אותנו. לגיטימי שזה מציף וקשה, גם אם חשבתי שאני 'אחרי'. זה לא מעיד עלי שום דבר. כשאנחנו יכולות להגיב, להעיר, לשתף – זה טוב, וכשמספיק, מותר לקחת הפסקה לכמה שצריך".
יש גם צד חיובי: הודות לשיח, נשים רבות שחוו פגיעה מינית אוזרות אומץ לספר את סיפורן
אפריאט מדגישה כי נושא השחיקה מאקטיביזם והטראומה המשנית שהוא עשוי לגרום לה, אינם מדוברים מספיק. אז מה עושים כדי להתמודד עם השחיקה? "למצוא מעגלי תמיכה קשובים, להיות קשובות לעצמנו", היא אומרת. "להתקשר לקווי הסיוע – גם אם זה נראה לי בקטנה. לדאוג לעצמנו זה לא אומר לבטל את הזעם או הכעס המוצדק, או את האקטיביזם שלנו".
המלצותיה של ד"ר שירי דניאלס מעמותת ער"ן:
1. אל תישארו לבד עם המצוקה. פנו לעזרה בער"ן או כל מקום אחר שזמין.
2. נשים רבות שחוו פגיעה מוצאות עצמן במצוקה עזה ובהצפה רגשית כשהן נחשפות לסיקור האונס בתקשורת וברשתות חברתיות. לכן, מומלץ לשמור על מינון נמוך של חשיפה שכזו ולהמנע מקריאת טוקבקים.
3. למגיבים ולפרשנים כדאי לשקול מילים ולחשוב על ההשלכות לפני שיוצאים בהצהרות חד משמעיות. ההתייחסות לאונס כרצח עלולה להיות הרסנית. חריצת גורלה של אישה שנאנסה סותמת את הגולל על האפשרות להתמודד, לחיות חיים מלאים ולבנות מחדש. אל תקחו מהנפגעות את התקווה. חשוב לדבר על דרכי התמודדות ועל כלים לרכישת חוסן.
4. להורים, שוחחו עם ילדיכם על מיניות בריאה. כשהדברים מדוברים, ילדים ומתבגרים יראו בהורים כתובת להתייעצות וקבלת תמיכה בשגרה ובמקרה של פגיעה.