לפני כמה שנים פרסם בחשבון הפייסבוק שלו אופיר ענבר, איש חינוך צעיר, סרטון שבו איש מבוגר ניגש לתקן את הטלפון הביתי שלו. לאחר שנותן השירות בדק את המכשיר וציין שהטלפון תקין, האדם המבוגר דמע ואמר "אז למה הילדים שלי לא מתקשרים?".
הבדידות הרגשית של האדם המבוגר תפסה את תשומת ליבו של ענבר, וככל הנראה לא היתה זרה לו. הוא עצמו סבל מבדידות. בשבוע שעבר פרסם פוסט על מחירה של הבדידות בקרב אנשים צעירים, נפרד מיקיריו ונמצא לאחר כמה שעות ללא רוח חיים. הסיפור האישי של ענבר עולה באופן חלקי מהפוסט שכתב, ובאופן ברור רב הנסתר על הידוע. מהתגובות למותו עולה כי מכריו המומים מתחושותיו כפי שנחשפו בפוסט, ומהמעשה האובדני. הם כלל לא ידעו על בדידותו, ודאי לא זיהו את האיכות הממארת שהיא תפסה בחודשים האחרונים.
ענבר גר בתל אביב ורק במאי חיפש דירת יחיד לעבור אליה. יותר מכל הערים האחרות, תל אביב סיפקה אינספור הזדמנויות למפגש חברתי ולחוויה של שייכות, בחיי פנאי ותרבות עשירים ומפותחים. הזדמנויות אלו חשובות עבור כולנו, ועוד יותר עבור מי שחי לבד ונמצא בסיכון לחוויה של בדידות רגשית. אך מאז פרוץ משבר הקורונה, האיכות הזו של העיר הפכה לחסרת משמעות. אנשים כמעט ולא יוצאים, אין לאן, ולרובם אין חשק.
ריחוק חברתי לא מציל חיים – הוא מסכן אותם
הפגיעה הממשלתית בתחום התיירות, הפנאי ומופעי תרבות העלימה את האפשרות לשאוב מהם אנרגיה, ולהנות מחוויה חברתית משותפת שמחייה את הרוח האנושית. על פגיעה חמורה עוד יותר אחראית הסיסמא המסוכנת של משרד הבריאות "מפגשים בין אנשים הם סכנת חיים".
סיסמא זו ואמצעי הפחדה אחרים דיכאו את המוטיבציה הטבעית של אנשים להימצא בקשר זה עם זה. היא זו שהביאה להתכנסות של אנשים לתוך עצמם ולמעגלים המשפחתיים והחברתיים הקרובים שלהם, תוך התרחקות מכל קשר שאינו מחויב המציאות. כך, כמעט באחת, רבים איבדו את מעגלי השייכות היומיומיים שלהם, ומצאו את עצמם ללא קשרים אינטימיים מספקים, חווים ריקנות, נטישה ואומללות.
הקורונה חידדה את העובדה שקשרים וירטואליים אינם מספקים, התכתבות באינסטגרם אינה שיחה, לייק בפייסבוק אינו אירוע אינטימי. בפוסט שלו, ענבר שיתף בחוויה של בדידות חברתית מתמשכת ובהעדר של מערך חברתי מספק שאליו הוא מרגיש שייך. יתכן שכמו רבים במצבו, גורמי דחק עולמיים ולאומיים תרמו לאובדן המערך החברתי ברשותו ולהתפתחות בדידות מצבית.
הוא ציין בכאב את חסרונה של אהבה רומנטית ואת השפל הכלכלי והחרדה הקיומית שחווה כעובד חינוך. "נכון, החזרה להוראה באמת ממלאת לי את הלב באוויר וגאווה. אבל גדול – איך מחנך כיתה+מורה מקצועי מרוויח 6,000 שקל? אני לא מצליח לשחרר מהחרדה שבכך – כיצד מתקיימים???"
הימים, השבועות, החודשים האחרונים הופכים את החיים של רבים למסע בלתי אפשרי. סקר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה חושף כי 42% מהאוכלוסיה חשים חרדה ולחץ, ו-21% מדווחים על תחושת דיכאון. מדובר בעלייה של 50% מהנתונים שנאספו בגל הקודם.
אך כאמור, לא רק הבדידות פוגעת ברווחה הנפשית של אנשים כמו ענבר. הייאוש הכלכלי בעצמו הוא סכנת חיים. יתכן שאם היה חש מסוגלות לעצמאות כלכלית, היה בכך די על מנת למנף את תחושת הערך והשייכות שלו. לצערנו סקר הלמ"ס חשף כי כמחצית מהאוכלוסיה חוששים מקושי בכיסוי הוצאותיהם.
בחודשים האחרונים עוד ועוד מקומות עבודה נסגרים. עולם התרבות והרוח, הספרייה הלאומית, סל תרבות – כל אלו נסגרו או קוצצו עד כדי גסיסה. אפילו מסגרות עבור נוער נושר ונוער בסיכון צפויות להיסגר בשנה הבאה בשל היעדר תקציב. אלפי נערים ונערות שנמצאים היום במסגרות אלו, ואחרים שבשל המשבר הכלכלי ייפלטו ממסגרות החינוך, יוותרו ללא מסגרת, וכך גם אלפי העובדים בצוותי ההוראה שלהם. הם יצטרפו למיליון מובטלים ללא אופק תעסוקתי, ללא רשת ביטחון כלכלית, חלקם ללא רשת חברתית. כל אחד מהם עלול לאבד תקווה בכל רגע נתון.
במצבי דחק קשים כל כך, יש רבים הזקוקים לעזרה ומחפשים אותה. אם אופיר ענבר, איש משכיל, עובד מערכת החינוך, דיווח על כאב בלתי נסבל מבדידות, מה ילינו המודרים והמורחקים בשל קשיים תפקודיים או חברתיים, על רקע פיזי או נפשי? אם ענבר דיווח על כאב מסירובים שקיבל ודלתות שנסגרו, ועל ייאוש משכרו המשפיל, מה יגידו אלו שאין בידם כל פרנסה? אלו הזקוקים לשיקום? כמה נטושים ובודדים הם עלולים לחוש?
"אני מתחנן, תצילו אותי"
הטלטלה הבריאותית והכלכלית תשנה את עולמם של רבים. כבר באמצע יולי 41% דיווחו על החמרה במצבם הכלכלי, ו-26% על החמרה במצבם הנפשי בתקופת המשבר. אם ירצו לדבר עם מישהו על כאבם, לקבל סיוע מאיש מקצוע לעיבוד האבל ולעידוד הצמיחה, מערכת בריאות הנפש הציבורית אינה מסוגלת להציע מענה ראוי בזמן המתאים. ההמתנה לטיפול רגשי במרפאות בקהילה נמשכת מעל 150 יום, שיעורי התפוסה במיון הפסיכיאטרי ובמחלקות מגיעים בחלק מבתי החולים ל-150%, חדרי המיון הפסיכאטרי מתנהלים ללא תקנים, והביקוש אליהם הולך ועולה.
מערך הרווחה, שיידרש לסייע למשפחות שיהפכו נזקקות, גם הוא סובל מצמצום והזנחה חסרי תקדים. העובדות הסוציאליות ברשויות המקומיות, למשל, מטפלות כל אחת בממוצע בכ-300 משפחות, והמספרים עתידים לעלות. אפילו מערכות ממוקדות כמו הרשות לשיקום האסיר מתנהלות כבר שנים ארוכות עם תקציבים נמוכים וללא תקנים מספקים, מצב המוביל למחדלי שיקום.
האסיר המשוחרר אורן אברהם ניצל החודש בעזרת השר אוחנה, לאחר שסימס לו בעיצומו של ניסיון אובדני. אברהם ניצל ברגע האחרון אחרי שהשר לביטחון פנים הפעיל את כוחות המשטרה שאיתרו את האוטובוס שעליו עלה אברהם, ומצאו אותו כשהוא במצב קשה לאחר שבלע עשרות כדורים. "אני מודה לשר אוחנה ולדובר שבאמת גילו אוזן קשבת והצילו את חיי – אבל אני זקוק לשיקום. מה כבר ביקשתי? איפה נשמע דבר כזה שאסיר משוחרר מתחנן לשיקום כדי לא לבצע פשעים חמורים והמדינה זורקת אותו לרחוב ודוחפת אותו להיות עבריין?", אמר בראיון ל-mako. השר לכאורה "הציל" את אברהם ממותו, אבל אברהם המשיך לזעוק מבית החולים "אני מתחנן, תצילו אותי" מהחיים הבלתי אפשריים הצפויים לו.
רבים יצטרכו לחכות חודשים ארוכים למענה ממערכות, שגם טרום ימי הקורונה לא היו מסוגלות לספק מענה הולם. מובטלים, נוער נושר, שיקום אסירים – למי בכלל אכפת מהם? המקרה של ענבר מזכיר לנו צרכים אנושיים בסיסים – שייכות, קשר אינטימי וביטחון כלכלי – לשניים מהם הממשלה צריכה לדאוג.
כל ניסיון אובדן הוא ציון נכשל לממשלת ישראל
כששגרת היום יום, שבאופן טבעי משלבת מפגש בין אנשים, נלקחת – כאב הבדידות, שבולט במיוחד בסופי שבוע וחגים, משתלט על כל הימים. זה נכון גם עבור אנשים שעובדים מהבית, עבור כל מי ששגרת יומו השתנתה. אירועי אובדנות מובילים רבים לדון במבנה האישיות או בנסיבות החיים שהובילו למעשה. אנחנו מעדיפים לחשוב על אירוע כזה כאישי, ייחודי, זר, לא משהו שיכול לקרות למי מאיתנו, או לקרובינו. אבל לא כך הוא, בימים אלו גורמי דחק מובילים רבים לקצה, ואפילו עלולים להביא למותם.
אופיר ענבר אמנם כתב פוסט אישי, אבל התפוצה הרחבה שלו (מעל 23 אלף לייקים ושבעת אלפים שיתופים) אישרה שמדובר בטרגדיה לאומית. הבדידות והייאוש הכלכלי אינם ייחודיים לענבר. כמו אורן אברהם ואחרים שניסו להתאבד על רקע גורמי הדחק של התקופה האחרונה, גם הוא נתן לממשלת ישראל ציון נכשל. היא לא סיפקה לו תנאים לחיים.
כששגרת היום יום נלקחת – כאב הבדידות, שבולט במיוחד בסופי שבוע וחגים, משתלט על כל הימים
על מנת להבטיח תחושת שייכות, על ממשלת ישראל לעודד בכל דרך קרבה חברתית תוך שהיא דורשת ריחוק פיזי. היא מחוייבת לעשות זאת עבור כל הנזקקים דרך הגדלה מסיבית של התקנים במערכות הבריאות והרווחה. לפני המענה המקצועי, עליהם לזכות בקשר עם דמות יציבה שמסוגלת להשקיע בהם מזמנה.
הממשלה צריכה לעשות זאת עבור יתר האוכלוסיה דרך השבת עולם התרבות לחיים, מימון הופעות רחוב מפוקחות שיוציאו אנשים מהבתים, או כמו ממשלת בריטניה, שעודדה יציאה למסעדות דרך השתתפות במימון הארוחות. אך ממשלת ישראל לא עושה דבר מאלו. היא מבטלת תקציבים למסגרות רווחה ובריאות, ועושה טעות קשה (אולי סמנטית), כשבמקום לדרוש ריחוק פיזי היא דורשת מהאזרחים "ריחוק חברתי" וגורמת כך לצמצום מגע רגשי בין אנשים ולפירוק רשתות חברתיות.
על מנת להבטיח ביטחון כלכלי, ממשלת ישראל היתה צריכה להבין כבר בתחילת המשבר, שתפקידה העיקרי הוא שמירה על תחושת המסוגלות הכלכלית של אזרחיה ועל האמון שלהם במדינה. זו הדרך היחידה להבטיח צמיחה במשק. הבנה כזו היתה מובילה אותה להקצות כבר בתחילת הדרך תקציב של כ-10% מהתל"ג לכל הפחות למען פיצוי עסקים ואזרחים שנפגעו מהמשבר. בצורה מגומגמת ישראל הגיעה לעשירית מהסכום הזה עד כה ולאמון אפסי של אזרחים ועסקים בחלקה של המדינה בחילוצם מהמשבר.
ההמתנה לטיפול רגשי במרפאות בקהילה היא מעל 150 יום, שיעורי התפוסה במיון הפסיכיאטרי ובמחלקות מגיעים בחלק מבתי החולים ל-150%; העובדות הסוציאליות ברשויות המקומיות מטפלות כל אחת בממוצע בכ-300 משפחות, והמספרים עתידים לעלות
בשבוע האחרון שמענו נאומים נוקבים בכנסת על תפקודה הכושל של הממשלה בזמן המשבר. ראינו את ראש הממשלה יושב על כסאו ומצחקק מתחת למסכה, כשמאחוריו שרים מחויכים, כולם חסרי קשב, כמו אדישים למשמע האשמות קשות על תפקודם. יחס מתנשא ולעגני שכזה, הממשיך בנאומים מנותקים, נאומי בחירות, מבסס תחושה של בריונות שלטונית. בריונות שכזו מעוררת תחושת חוסר אונים וייאוש, ולכן משמעה סכנת חיים.
מפגשים וקשרים אינטימיים הם תנאי לחיים. פרנסה ראויה היא תנאי לחיים. ממשלה שפועלת תוך התעלמות מאלו היא סכנה לחיים. במציאות הקשה של ימי קורונה ממשלת ישראל, ממשלת אחדות, ממשלת חירום, מקבלת מהציבור ציון נכשל. כל מפגין נותן לה ציון נכשל. כל מי שלוקח את חייו בידיו נותן לה ציון נכשל. היא לא מסוגלת לספק תנאים לחיים.