אנג'לינה (שם בדוי) כנראה מאוד אוהבת לצלם סרטוני טיקטוק, כי היא מככבת בלא מעט כאלה. היא מופיעה על המסך בלבוש קטנטן וצמוד: גופיית ספגטי ומכנסונים, ברקע מוזיקה עליזה, לעיתים באנגלית ולעיתים בטאגאלוג. היא מנענעת את ישבנה בריקוד טוורקינג מול מצלמת הסלולר, מסתובבת, מחייכת חיוך מוגזם, מסיטה קווצת שיער.
הסרטון הזה יכול היה להיות עוד אחד ממיליוני סרטונים דומים של צעירות בטיקטוק, אבל אנג'לינה חיה ועובדת בישראל כמטפלת סיעודית, והיא מביאה איתה את העבודה גם לרשת החברתית: בסרטון רואים קשישה במרכז הפריים יושבת על כורסא וניכר שאיננה מבינה את הסיטואציה הפומבית המביכה שאליה גררה אותה האישה האמונה על שלומה ופרטיותה.
הקשישה בוהה באנג'לינה בהבעה שנראית מופתעת ומבולבלת. אנג'לינה מתקרבת אל הקשישה ומענטזת מול פניה. היא מצביעה עליה ומצחקקת, כאילו מדובר בדוב קרקס מרקד או חפץ ביזארי.
אנג'לינה היא טיפה אחת בים של סרטונים של מטפלים ומטפלות סיעודיים שמתעדים את עצמם ואת מטופליהם ללא כל היתר מהמטופלים או מבני משפחתם. הפורמט די קבוע: המטפל/ת רוקד/ת או מבצע/ת תנועות מוגזמות מול החולה לצלילי מוזיקה עולצת, כשברור גם להדיוטות שהחולה לא מבין/ה את מה מתחולל מולו/ה והמום/ה מההתרחשות.
חיית מחמד בטאגאלוג
באחד הסרטונים שראיתי הקשישה המתועדת ישובה על ספה במנח גוף של אדם שאיבד הכרה וגופו נפל קדימה. שהיה במנח גוף כזה לאורך דקות ארוכות תסב לה כאבים.
הרפלקס שלי כצופה שמטפלת בנכה סיעודי היה לתהות מדוע איש אינו משכיב את המטופלת על הספה או מעביר אותה למיטה, אבל במקום זה אני נאלצת לצפות במטפלת של הקשישה רוקדת מול המצלמה בצחקוקים עליזים.
בסרטון אחר המצלמה מתמקדת בקשיש שכוב על מיטת יחיד שזועק לעזרה. המטפלת ניגשת אליו, אך במקום להושיט לו עזרה היא מתעדת את עצמה עושה פרצופים למצלמה.
המצלמה מתמקדת בקשיש שזועק לעזרה. המטפלת ניגשת אליו, אך במקום להושיט לו עזרה היא מתעדת את עצמה עושה פרצופים למצלמה
לטרנד הסרטונים האלה בטיקטוק קוראים PEP, חיית מחמד בטאגאלוג, השפה המדוברת בפיליפינים. PEP הוא גם הכינוי שבו חלק מהמטפלים משתמשים בשיחות פנימיות ובקבוצות הפייסבוק התוססות שהם מנהלים, כדי להגדיר את מטופליהם.
המטפלים מוסיפים תיוגים לסרטונים שמהווים אינדיקציה לכך שהם צולמו בישראל: מקום המגורים ומילים בעברית שנכתבות באנגלית (SAVTALE). אין כל מגבלת צפיה על הסרטונים – הם גלויים לעין כל.
תחושת אימה פיזית
אני מבקשת לחרוג רגע מתבנית הכתיבה המקובלת בכתבות המבקשות להביא עניין חדשותי לידיעת הציבור, כי אינני מסוגלת לצפות בסרטונים האלה בקור הרוח העיתונאי הנדרש. חוויית הצפיה היתה מהמצמררות והמבחילות ביותר שחוויתי.
ביליתי מאות, אולי אפילו אלפי שעות עם חולים סיעודיים והייתי עדה לאינספור סיטואציות עם חולים קשישים וצעירים שבהן נחשפתי לאספקטים השונים של בגידת הגוף ועיוותיו.
אכן, בחלוף הזמן מה שמבעית בפעמים הראשונות הופך לשגרה יומיומית, אבל המחשבה שהמצבים האלה יתועדו וישודרו למליוני צופים היא הסיוט של כל אדם שהחולה יקר לליבו.
המחשבה שהמצבים האלה יתועדו וישודרו למליוני צופים היא הסיוט של כל אדם שהחולה יקר לליבו
בצפייה בסרטונים האלה לא יכולתי להימנע מלדמיין את אהובי מתועד על ידי המטפל הותיק שלו במצבים מביכים ללא ידיעתנו ואישורנו, ותחושת האימה היתה פיזית ממש.
"אתה מכיר את הסרטונים האלה?" שאלתי את המטפל. "כן, כולם מכירים", ענה במבוכה. "אתה חושב שהן מבינות שמדובר בעבירה פלילית?". הוא גמגם שאינו מכיר אישית את המטפלות ואינו יודע מה הן כן או לא מבינות.
התייחסות רפה
אחת החברות בקבוצת פעילים עם מוגבלות שאני מסייעת לה במסגרת "התנועה לעיתונות ציבורית" ולינק 20, היתה הראשונה שהביאה לידיעתי את קיומם של הסרטונים. כמוני, גם היא נחרדה. "אנחנו חייבים לפנות למשרד הרווחה ולרשות האוכלוסין", אמרנו זה לזו בקבוצה, בלי לדעת שפניה כזו בוצעה כבר לפני שבועות וזכתה להתייחסות רפה.
הפונה היה איתן בנימין, מי שיסד ועומד בראש "השדולה הישראלית למען קשישים". בנימין התוודע לסירטונים כשהם החלו להיות מופצים בקבוצות פייסבוק של חולים ובני משפחותיהם.
בנימין אינו איש צעיר. רשתות חברתיות כמו טיקטוק הן לא חלק משגרת יומו. עם זאת, הוא לא התקשה לאתר עשרות סרטונים כאלה. גם תחקירנית המקום הכי חם, מאשה אברבוך, איתרה בקלות סרטונים דומים כשהתחלנו לבדוק את הנושא.
"הנושא הזה הפך להיות חמור והוא מנוגד לחוק הגנת הפרטיות וחוק יסוד כבוד האדם וחירותו", מסביר בנימין. "לא לחינם קצב המחוקק בסעיף 5 לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981, עונש מקסימלי על פגיעה בפרטיות שנעשה במזיד של חמש שנות מאסר, זאת, כדי להדגיש את חשיבותו הרבה של פרטיותו של האדם, קל וחומר שמדובר בחסרי ישע".
נרעש ומזועזע בנימין מיהר לפנות לפני כמה שבועות לשני הגורמים שזיהה ככאלה שאמורים לעצור את התופעה: עו"ד ענבל משש, ראש מנהל עובדים זרים ברשות האוכלוסין ולגורמים במשרד הרווחה. לפנייתו צירף סרטונים המדגימים את התופעה, פירט את לשון החוק והסביר כי בני המשפחות מודאגים מאוד שגם יקיריהם עלולים להיחשף בדרך המבזה הזו.
לדבריו, בפגישה עם משש הוא חש שהיא בעיקר מנסה להצביע על הבעיות שבטיפול בנושא: "איך אני יכולה להיות בטוחה שזה באמת צולם בישראל? ואיך אני בכלל יכולה לאתר את המטפלות האלה?".
בנימין ניסה להמשיך לעורר את משש לפעולה, אך היא ניתקה איתו קשר ולא השיבה עוד לפניותיו. במקביל, פנינו מטעם המקום הכי חם למשרד הרווחה, שביקשו לראות את הסרטונים ואמרו כי הם בודקים את הנושא. כמו כן, נודע לנו כי הוגשה תלונה בעקבות אחד הסרטונים במשטרת ירושלים, ונגד אחת העובדות המצלמות מתנהל תיק פלילי.
פנינו לעובדות ולעובדים המצלמים בטיקטוק לבירור, בהודעה פרטית בטיקטוק, אך טרם זכינו לתגובה. כמו כן, אין באפשרותנו לדעת האם חלק מהקשישים מאשרים את השתתפותם בסרטונים אלה, או מודעים לשימוש שנעשה בהם, אך הצצה בסרטונים הללו, מעלה חשש כבד שהדבר נעשה ללא הסכמתם.
מרשות ההגירה והאוכלוסין נמסר בתגובה: "החוק בישראל מתייחס בחומרה לכל הפרה ופגיעה בפרטיות כפי שהדבר מוגדר בחוק הגנת הפרטיות, ובכלל זה פגיעות בפרטיות של מטופל סיעודי ומטפלים סיעודיים. יחד עם זאת, כפי שכבר הוסבר כי במקרה של פגיעה בפרטיות , בכל עבירה פלילית, יש לפנות למשטרת ישראל.
"נבהיר, כי הרשות מגנה כל פגיעה בפרטיות של המטופלים ואין אנו מקלים ראש בתופעות אלו. בפגישה שנערכה החודש הובהר לנציג השדולה הישראלית למען קשישים מה עמדת הרשות בנושא ואילו פעולות ינקטו בהמשך".
ארנון אלחנני, מעמותת חברות הסיעוד: "בחוזי העבודה כל המטפלים חותמים על סודיות והגנת הפרטיות, ככה שאין פה עניין חוקי שנשאר פתוח. יכול להיות שהם הפכו את זה לטרנד מהשיעמום, וצריך למנוע ולייצר הסברה. טוב שאתם מעלים למודעות שזה קיים. בכוונתי לבקש מאגף הסיעוד של ביטוח לאומי להפיץ איגרת שמבקשת מנותני השירותים לטפל בזה, ושיעלו את המודעות לעניין".