לפני שש שנים, אי שם בוועדות הכנסת של 2012, הקימה אנסטסיה מיכאלי, חברת כנסת מישראל ביתנו, מהומה כשאמרה באחד הדיונים: "הומואים הם מסכנים, בסוף הם מתאבדים בגיל 40". זו היתה אמירה מגוחכת שנשמעה עוד יותר מגוחכת מח"כית ששנייה לפני כן זרקה כוס מים על ח"כ ערבי. כצפוי, היא הוקעה במהירות.
למרות המהירות שבה נעלמה, היה באמירה הזו משהו מכעיס במיוחד. לפני שאמיר אוחנה נכנס לכנסת, אבל כבר אחרי שכוכבו של אסי עזר (ואחרים) החל לזהור בשמי הפריים-טיים, נראה היה שהמילים האלה מגיעות מעידן אחר, אפל; תזכורת מאיימת לתקופה שבו הומואים סומנו כעריריים באפלה, ולא כאנשים שווי-ערך בחברה הנאבקים באור-יום על נישואים והבאת ילדים.
חברת כנסת מישראל ביתנו הקימה מהומה כשאמרה באחד הדיונים: "הומואים הם מסכנים, בסוף הם מתאבדים בגיל 40"
עקבותיה של אותה ח"כית נעלמו מאז, בעוד שהקהילה הגאה חדרה עוד יותר עמוק לזרם המרכזי. שש שנים אחרי – עם חמישה חברי כנסת, שני שרים מחוץ לארון ועוד עשרות משפיענים וכוכבים שמטיפים לקבלת האחר ולקידום זכויות הקהילה – אפשר להגיד שקהילת הלהט"ב התנחלה בלבבות והפכה למיעוט המצליח ביותר מבחינה חברתית בישראל. עלה תאנה של מדינה נאורה וליברלית לכאורה במציאות מזרח תיכונית אלימה, או כמו שאביעד קיסוס אומר בסדרה הטלוויזיונית "המהפכה הגאה": אנחנו המהפכה הקלה.
שני מקרי מוות בטרם עת של הומואים בשבועיים האחרונים, שמצטרפים להתאבדותה של הטרנסית מאיה חדד בינואר (אלפים יצאו לרחובות במחאה על דקירתה לפני כשנה), הבהירו שלא לכולם קל. האמירה ההיא נבעטה בצדק לפח האשפה של ההיסטוריה, אבל האובדנות והמצוקות הנפשיות בקהילה עדיין כאן, והן מסתמנות כבעיה אמיתית שדורשת התייחסות. אחרי ההתאבדות האחרונה, החלו לצוץ ברשתות פוסטים על "חשבון נפש שהקהילה צריכה לעשות עם עצמה".
כל אחד מהמקרים, שלא נוכל להביא את פרטיהם לבקשת המשפחות, נגרם מסיבות שונות לחלוטין. עם זאת, שניהם חושפים מארג של קשיים ומצוקות הכרוכים בסגנון החיים, הטראומות, הבדידות, יחס הסביבה והמעגלים החברתיים שהובילו לסוף המר. כשבוחנים את הנתונים היבשים, מתברר ששיעור ההתאבדויות בקרב הקהילה הגאה גבוה בהרבה משיעורם היחסי באוכלוסייה.
77 אחוז מהטרנסים
כ-500 איש מתאבדים מדי שנה בישראל. עוד כ-6,000 ישראלים מנסים להתאבד בכל שנה. מחקר שערך לפני כשנתיים פרופ' יוסי לוי בלז, ראש המרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי ע"ש ליאור צפתי במרכז האקדמי רופין, הצביע על כך שהקהילה הגאה נמצאת בסיכון מוגבר לאובדנות. לפי ממצאיו, שיעור המתאבדים מקרב קהילת הלהט"ב גבוה משיעורם באוכלוסייה. בהתייחסות לזהויות השונות בתוך הקהילה, ניכר כי הטרנסג'נדרים, ואחריהם הביסקסואלים, נמצאים בסיכון גבוה במיוחד.
במחקר, שערך פרופ' לוי בלז יחד עם דני פלג מהמגמה הקלינית ברופין, השתתפו 501 להט"בים מעל גיל 18, שגילם הממוצע היה 28. המשתתפים ענו על סדרת שאלונים בנושאי סטיגמה וזהות להט"בית, מצוקה, מאפיינים בין-אישיים וחשיבה והתנהגות אובדנית. רוב הנשאלים העידו על רמות גבוהות של אירועי חיים שליליים, מצוקה ודיכאון, אם בהיסטוריה האישית ואם בציפיותיהם לעתיד. עוד נמצא, כי לסטיגמה וללהט"בפוביה (שנאה ופחד מלהט"ב), ולתהליך שנוצר בעקבות הפנמתן ומביא לתפיסה שלילית עצמית לגבי הזהות, יש תפקיד משמעותי במסלול המוביל לאובדנות.
שיעור המתאבדים מקרב קהילת הלהט"ב גבוה משיעורם באוכלוסייה. הטרנסג'נדרים, ואחריהם הביסקסואלים, נמצאים בסיכון גבוה במיוחד
במחקר נמצאו שיעורים גבוהים של מצוקה עכשווית בקרב להט״בים. 57.4% נמצאו כסובלים מדיכאון בינוני עד חריף. 83% דיווחו על מחשבות אובדניות שפקדו אותם במשך החיים. 21% דיווחו על התנהגות אובדנית. 42% מההומואים ו-50% מהלסביות דיווחו על מחשבות אובדניות במהלך חייהם, כולל מחשבה על שיטה לביצוע התאבדות. אלו אחוזים גבוהים ביחס לאוכלוסייה הכללית, והם מתגמדים לעומת המצב החמור יותר בקרב ביסקסואלים וטרנסג'נדרים: 70% ו-77% בהתאמה.
16% מההומואים שהשתתפו במחקר ניסו להתאבד. אצל הלסביות המצב חמור כפליים (30% דיווחו על ניסיון התאבדות), בקרב הדו-מיניות 36% ניסו להתאבד, ו-40% מהטרנסג׳נדריות ניסו לשים קץ לחייהן. אלה נתונים גבוהים מאוד ביחס לאוכלוסייה הכללית, וגם אם לא הסתיימו במוות, הם מעידים על המצוקה הקשה ועל הסיכון המוגבר שבו שרויים ושרויות נשים וגברים בקהילה.
"להיות להט"ב זה גורם סיכון, וצריך להכיר בזה", סבור לוי בלז. "הסכנה לאובדנות גדולה יותר בדרך כלל אצל אנשים שנמצאים בתוך תהליך של גיבוש זהות, של גילוי. זה בעיקר נוער, אבל לא רק. הקושי שנוצר בגלל הסטיגמה, הנידוי שאתה עלול לקבל מהמשפחה או מהחברה מייצרים משקעים נפשיים, דכדוך ודיכאון. אצל הטרנסים המצב חריף יותר כמובן בשל השינוי הפיזי".
זה לא קורה רק בישראל: מחקרים שנעשו במדינות שונות בעשור האחרון, מצאו כי קהילת הלהט"ב נמצאת משמעותית בסיכון גבוה יותר לניסיונות אובדניים – עד פי שבעה יותר מכלל האוכלוסייה. גם שיעורי המוות מהתאבדות באוכלוסייה הלהט"בית גבוהים, ובדנמרק נמצא שגברים הומואים נמצאים בסיכון של פי שמונה מהאוכלוסייה הכללית להתאבד. מחקר שנעשה בארה"ב מצא ש-41% מהטרנסג'נדרים ניסו להתאבד בנקודה זו אחרת בחייהם – שיעור דומה לנתונים שעלו במחקר הישראלי.
לוי בלז מזכיר שלמרות הפתיחות והקבלה היחסית, אנשי הקהילה הגאה חווים אירועים טראומטיים, שכוללים אלימות מילולית, פיזית או מינית, והצלקות בנפשם נשארות. לדבריו, "הקהילה צריכה להסתכל פחות על המיינסטרים, ויותר על אלו שנשארים בצד, שנושרים, שהם לא כאן ולא כאן, עוד לא מרגישים שייכים. הבר נוער למשל היה מקום מאוד חשוב, כי הוא נתן מקום לצעירים לפגוש אנשים דומים. צריך לדבר יותר על התאבדויות, לאתר אנשים פגיעים".
"הקהילה צריכה להסתכל פחות על המיינסטרים, ויותר על אלו שנשארים בצד, שנושרים, שהם לא כאן ולא כאן, עוד לא מרגישים שייכים"
נדמה שהמצוקה הזו אינה אטרקטיבית כרגע בעבור הקהילה, ששואפת להתקדם ולרוץ קדימה עם מאבקים פוטוגניים וצילומי משפחת גאות בשדרה. אם לא די בכך, יש קושי לעסוק בהתאבדויות ברמה העיתונאית והציבורית, מחשש שהדבר יעודד גלוריפיקציה של המתאבדים ויביא חלילה למקרים נוספים (טענה שהופרכה בשורה של מחקרים, למשל של פרופ' מדלין גולד). הקושי לשוחח בפתיחות על התאבדויות מושפע גם מהשתקה: משפחות רבות מבקשות לא לציין את סיבת המוות של יקיריהן.
פרופ׳ לוי בלז מאמין שההשתקה היא בעיה אמיתית. "קודם כל חשוב להתחיל לדבר״, הוא אומר. ״הדיבור על התופעה מאפשר להתמודד איתה ולהעביר מסר שמותר לבטא מצוקה ומחשבות אובדניות, מותר לבקש עזרה במצבים אלו. זה יכול ממש להציל חיים. הדבר הכי חשוב שהקהילה יכולה לעשות עכשיו זה ליצור מסגרות של שייכות, כמו למשל ארגון 'מעברים' לטרנסים או 'איגי' לנוער.
"כל המחקרים מדגישים כי תחושת השייכות ותמיכה חברתית, ואפשר לראות את זה גם בקהילה הדתית, מקטינים את הסיכון לאובדנות. בסוף בדידות היא הזרז הכי רציני לאובדנות. רק התמיכה החברתית יכולה לגרום לאנשים להרגיש שהם בכל זאת שווים".
אבל יש היום מערך תמיכה, כמו קו הקשב של האגודה. מה חסר?
"הארגונים בקהילה עושים המון, וזה מאוד ניכר, אבל מה שלדעתי צריך להוסיף זה את ה-Reaching Out – היציאה והחיפוש אחר אנשי הקהילה הנמצאים במצוקה. כל אחד יכול וצריך להיות שומר סף ששם לב לאנשים בסיכון, שמוכן לגשת ולדבר איתם, שמוכן לשאול לגבי מחשבות אובדניות – ואם התשובות מעידות על מצוקה, גם להפנות לסיוע ועזרה. לפעמים מספיק שיקוף על ידי בן אדם אחר, שישאל אם אתה בדיכאון או אם יש לך מחשבות אובדניות, כדי להרחיק מישהו מהקצה. לתת תחושה שרואים אותו".
אין מענה למבוגרים
אחד הגורמים שאמורים לספק את התמיכה הוא האגודה למען זכויות הלהט"ב, הוותיקה בארגוני הקהילה, שקיימת מאז 1975. האגודה מפעילה את קו הקשב "יש עם מי לדבר", המציע אוזן קשבת דיסקרטית לצד שירותים נוספים, אלא שהקו פעיל רק שלוש שעות ביממה.
לאגודה יש שישה עובדים סוציאליים ברחבי הארץ, ועוד 28 עובדים סוציאליים ברשויות המקומיות שהיא מנחה בסוגיות להט"ב. "אנחנו מנסים לעשות כמה שאנחנו יכולים", אומר אמיר משה, דובר האגודה. "אנחנו מסייעים ליותר מ-5,000 מקרים בשנה ויש לצערנו עוד הרבה עבודה. קו הקשב מבוסס על עשרות מתנדבים ותלוי בתקצוב, שהוא לא גדול, אבל אפשר לפנות אלינו בכל שעה בדרכים נוספות. המאבק על תקצוב הגדלת השירותים לא הסתיים, רק בשבוע שעבר נפגשנו עם שר הרווחה, איציק שמולי, ודרשנו לקדם את הסוגייה".
"לפעמים מספיק שיקוף על ידי בן אדם אחר, שישאל האם אתה בדיכאון, או האם יש לך מחשבות אובדניות, כדי להרחיק מישהו מהקצה. לתת תחושה שרואים אותו"
שלי נתן, עו״ס ופסיכותרפיסטית, מנהלת מערך הטיפול והייעוץ באגודה למען הלהט״ב, מסבירה שדווקא המבוגרים בקהילה הם אלה שנתונים בסיכון. לדבריה, על סמך המחקרים העולמיים בנוגע לשיעורי ההתאבדות הגבוהים בקרב להט״בים, המדינה החליטה לפני כעשור להקצות תקציב מערך פסיכו-סוציאלי וטיפולי לקהילה. ״זה נהדר, רק שמדובר בעיקר במערך שמתוקצב לנוער וצעירים, גם משרדי החינוך והרווחה השקיעו בהם המון משאבים, בארגונים כמו איגי ובית דרור – אבל נוצר ואקום בגילאים מבוגרים יותר.
לדברי נתן, "אנחנו רואים שהמצוקה זזה לגילאים מבוגרים יותר, 30 פלוס 40 פלוס. פונים אלינו הרבה יותר קשישים להט"בים, אנשים שיוצאים מהארון בגיל מאוחר ומפרקים משפחות, טרנסיות בזנות, לאוכלוסייה הזו אין כמעט תקצוב מטעם המדינה. לדוגמה, מישהו שרק בגיל 30 או 40 יוצא מהארון ועוזב משפחה. אם אתה דתי, ערבי או בדואי – אתה מתדרדר מאוד מהר למצבים של בדידות, זנות, והרבה פעמים נתקל בבעיה מאוד רצינית בפרנסה. אנחנו רואים יותר ויותר מקרים כאלו.
"לקשישים בקהילה יש מצוקה גדולה. הרבה פעמים זה אנשים מבוגרים, 40 פלוס או 50 פלוס, שחלק מהם עדיין בארון והם לא פונים לעזרה, או שיצאו מהארון בגיל מאוחר, והם סובלים מתחושת אשמה, הזנחה, מצוקה מאוד גדולה. אין מספיק שירותים שצבועים ללהט"ב בגיל הזה. אין איגי למבוגרים".
ואז הם הולכים לגריינדר או אטרף?
"בדיוק. ושם הם לא מקבלים חברות, הכלה או תמיכה. יש שם חוויה של ניכור, יש הרבה פעמים חוויה של דחייה, השפלות. לפעמים אתה מקבל דחייה בוטה, וזה מאוד משפיע. ככל שאתה מבוגר יותר, אתה חשוף שם יותר לפגיעה. אני שומעת את זה מהרבה גברים, את התחושה הזאת שהם לא רלוונטיים כבר, שהם לבד. בסוף הבדידות הורגת. בדידות ותחושה של ניכור זה דבר שמשפיע מאוד על הבריאות ועל הבריאות הנפשית".
נתן משוכנעת שגברים בוגרים בקהילה סובלים יותר מנשים: "נשים בקהילה חיות יותר ׳שבט׳. ללסביות בוגרות יש גם ארגונים פעילים כמו ׳בשלה׳, ׳דורותיאה׳. זאת המשפחה שלהן. אצל הומואים זה פחות קיים".
כמו בלז לוי, גם נתן חושבת שהדרך להתמודדות בתופעה עוברת במודעות גדולה יותר, לצד שכלול דרכי הטיפול והרחבתן. "הקהילה היום זה כמו קרחון שהקצה שלו מאוד יפה ובוהק, אבל יש עוד חלקים בקרחון הזה, שלא מטופלים ולא שומעים אותם. הקהילה התחזקה והתגברה ויש לה כוח, אי אפשר כל היום לנופף בדגלים ולא לדבר על הבעיות מתוך חשש שזה יחזיר אותנו אחורה. אנשי הטיפול יותר מחוברים לנושאים האלו ואנחנו מדברים על זה, אבל אנחנו לא נפתור את הבעיות האלו. בלי מודעות ושיח ציבורי ער בעניין, שום דבר לא יזוז".
"הקהילה היום זה כמו קרחון שהקצה שלו מאוד יפה ובוהק, אבל יש עוד חלקים, שלא מטופלים ולא שומעים אותם. אי אפשר כל היום לנופף בדגלים ולא לדבר על הבעיות מחשש שזה יחזיר אותנו אחורה"
נתן מסמנת גורמי סיכון שמחמירים משמעותית את הסיכון לדיכאון, בנוסף לסטיגמות, להט"בופוביה והחיים בארון: השימוש בסמים, אייג'יזם (אפליה על רקע גיל) ופגיעות מיניות. "יש כל מני תחלואים בקהילה שלא מדברים עליהם מספיק״, היא מדגישה. ״לא מדברים על פגיעות מיניות, לא מדברים על זנות אפורה של צעירים, כלומר על מין בשביל להיכנס למסיבה או מקום לישון בתל אביב. לא מדברים מספיק על כמקסקס (סקס בשילוב כימיקלים) על שימוש מוגזם בסמים, על התמכרויות למין – זה הכל תופעות שנובעות ממצוקה, ומצד שני יוצרות מצוקה עוד יותר גדולה אחר כך.
"תוסיף לכל זה להט"בפוביה חיצונית שנספגה במהלך השנים, בדידות, קשר לא טוב עם המשפחה, אידיאל יופי שקשה לעמוד בו. בטח כשאתה מתקרב לגיל 40 ופתאום מתחילה איזה כרס, והשיער דליל יותר. יש סטנדרטים של ביצועים מיניים ויכולת שצריך לעמוד בהן. וגם, למרות הבייבי בום והמשפחות הגאות, בקהילה יש עדיין אחוזים יותר גבוהים של אנשים שהם רווקים, לעומת האוכלוסייה הכללית".
את אומרת שלא מדברים על זה מספיק, אבל אלה נושאים שעולים בשיח הפנימי בקהילה.
"יש השתקה יחסית של הדבר הזה. בטח של כל נושא הסמים, הפגיעות המיניות, ההתמכרויות. ההשתקה נובעת מזה שזו קהילה במצור שעדיין נאבקת על הזכויות שלה, אז קשה להתמודד ולהוציא את זה החוצה. יש הרבה הצלחה, ולכידות ועזרה הדדית בקהילה, ויחד עם זה יש דברים יותר קשים שאנחנו צריכות לקחת עליהם אחריות".
אולי מערכי התמיכה לא מספיקים?
"לפני שלוש שנים התחלנו באגודה לשתף פעולה עם היחידה למניעת אובדנות במשרד הבריאות. עשינו הכשרות למדריכים, שנקראות 'שומר סף', שבהן אנחנו מכשירים אנשים שהם לא אנשי מקצוע, לזהות סימנים של אובדנות. עשינו הדרכות כאלו בכל ארגוני הקהילה, ובקרוב נעשה סבב נוסף של הדרכות. העלינו מחדש את הקמפיין שקורא לאנשים לפנות לקו הקשב. אבל זה נכון שיש עוד הרבה מה לעשות".
איך אפשר לזהות מצוקה?
"אם אתה רואה מישהו שמסתגר, במצב רוח ירוד, שיש שינוי קיצוני בהתנהלות שלו, שהבן אדם לא כתמול שלשום, אז הכי חשוב זה לדבר איתו, להתעניין, לא להניח לבן אדם לשקוע. ואם אתה לא מצליח, אז תפנה לאנשי מקצוע לעזרה. לא להתעלם. אם זה עובר לך בראש שהוא במצוקה, אז דבר איתו על זה.
"יש פחד לדבר עם אנשים על אובדנות, אבל אין דבר כזה ׳להכניס רעיון לראש׳ בנושא הזה. זה נמצא במחקרים בכל העולם. כשאתה מדבר עם בן אדם אובדני על הדבר הזה – אתה פותח לו את הצוהר. כשאתה אומר לו 'אני מפחד שתעשה משהו לעצמך, כי אתה נראה לי עצוב ומסוגר' – זה ישר מחבר אותו לחיים".
מצוקה בימי קורונה
באחת התגובות לפוסט שנגע למקרה התאבדות אחרון בקהילה, תהה ד"ר אילן טבק אבירם, פסיכולוג קליני, מטפל באוכלוסיית להטב״ק, אם היה ניתן למנוע את המקרה. "אחרי מקרי אובדנות, אתה רואה בדרך כלל איך כולם כותבים תגובות אוהבות ושוברות לב, עד כמה אותו בחור היה חסר להם. זה גורם לך לתהות האם כל יום שאלו אותו מה שלומו, או איפה הם היו בזמן אמת. לא תמיד ניתן להציל, אבל במצבים שיש סכנה אובדנית, נדרשת שמירה די צמודה. לפעמים יש הורים או חברים טובים שעושים את זה, אבל לפעמים מספיקה התעניינות עקבית.
"אם כל אחד ישים לב למי שמסביבו זה כבר הרבה וזה כבר אפקטיבי. אם עושים משהו מאורגן, כמו משמרות אובדנות, מאוד חשוב לשים דגש על המעקב וההמשכיות. בסוף האנשים האלו צריכים מעטפת לאורך הזמן. לפעמים רק השיקוף הזה יכול לעזור, התחושה שמישהו רואה אותך, כבר מרחיקה טיפה מהקצה. אבל לא מספיקה התעניינות חד פעמית, אלא עקבית ורציפה. במובן הזה לכל בן אדם יש כוח. בן אדם אובדני הוא על הקצה. וכל דבר קטן יכול להפיל אותו – אבל כל דבר קטן יכול גם להרחיק אותו.
"תוסיף לכל זה אידיאל יופי שקשה לעמוד בו, בטח כשאתה מתקרב לגיל 40 ופתאום מתחילה איזה כרס, והשיער דליל יותר. יש סטנדרטים של ביצועים מיניים ויכולת שצריך לעמוד בהן"
"הפתרון היותר טוב, זה שכל אחד ישים לב למעגל שלו ויהיו יותר ערים לסימני מצוקה. כל אחד מוקף במספר מסוים של אנשים, אנשים שיש לנו איתם אינטראקציות יומיומיות או ברשת, שאנחנו יכולים לזהות בהם שינויים במצבי הרוח. זה מכניזם של שמירה חברתית, וזה לא קיים מספיק".
מה אפשר לעשות אחרת?
"יש מערך טיפול ותמיכה, אבל אין מספיק תקציב ותקנים. זה היה נותן מענה טוב יותר. אבל חלק מהמניעה היא באמת במארג החברתי. אם כולם יעברו סוג של הכשרות פתוחות קצרות, אולי בצורה של סרטוני הדרכה שיסבירו איך אתה מזהה מצבי מצוקה אצל חברים. אני מקבל הרבה הפניות לפוסטים אובדניים ברשת, כמו "אני לא יכול יותר, אני על הקצה" ואני מנסה לטפל במה שיכול או להפנות לעזרה. אבל ייתכן שהפתרון הוא להקים משמרות תמיכה, כמו בלה דואגת (מערך תמיכה וניידות לבדיקות HIV; ת"מ) רק למצבים נפשיים בקהילה, שיודעים להמשיך לעקוב אחרי פוסטים אובדניים, וליצור קשר בזמן".
"להט"בים כקבוצה, בממוצע, היא קבוצה של אנשים שיש לה פגיעות. חלק לא מקבלים את עצמם עד הסוף, חלק עוברים מסלול יציאה מהארון שהוא כואב ומותיר צלקות ושנאה עצמית. ואם זה משהו שנשאר, זה כבר יוצר איזשהי צלקת".
מה פשר השנאה העצמית הזו?
"היא ההפנמה של הקול החברתי, השמרני, שרוצה שתהיה כמו כולם. זה כרוך בבושה גדולה. בכלל, אשמה ובושה זה רגשות שאנחנו מוצאים אותם הרבה כתורמים לאובדנות. כשמישהו מגיע מסביבה שלא תומכת, עם גילויי הומופוביה בוטים, משהו מזה יישאר ויצטבר בעתיד. אם אשמה ובושה לא מטופלות, הן קרקע לתחושות אובדניות. אובדנות בסוף זה מערך ומפגש של נסיבות ותכונות, כשבן אדם מרגיש במצוקה וחסר אונים".
טבק אבירם מעיד, כי בשבועות האחרונים מורגשת עלייה בעיסוק באובדנות בקרב מטופלים: "זה גם טוב וחשוב וגם מטריד. זה מעורר כל אחד עם התחושה שאולי גם אצלו יש פצצה מתקתקת, ואולי זה נושא שנמצא מודחק".
לדבריו, תקופת הקורונה הוסיפה עול-יתר על חברים בקהילה: "התקופה הזאת היתה סיר לחץ. אנשים היו מאוד בתוך התחושות והרגשות שלהם, והיו מאוד מבודדים. אנחנו עדיין לא מבינים עד הסוף את ההשלכות שלה".
"השנאה העצמית זה ההפנמה של הקול החברתי, השמרני, שרוצה שתהיה כמו כולם. זה כרוך בבושה גדולה. משהו מזה יישאר ויצטבר בעתיד"
מי שראתה מקרוב את השלכות הקורונה על קהילת הלהט"ב היא ד"ר שירי דניאלס, מנהלת מקצועית ארצית ער"ן. כשבדקה את נתוני הפניות לשירות העזרה הראשונה הנפשית, גילתה עלייה של 38% בפניות של להט"ב בשלושת החודשים האחרונים לעומת התקופה המקבילה אשתקד. בנוסף רשמו בער"ן עלייה בפניות עם תוכן אובדני, לרבות בפניות עם סיכון מיידי לחייו של הפונה, שבה הופעל נוהל חירום מציל חיים (מעל 30 אחוז מהפניות).
אמנם, סך כל הפניות לער"ן בתקופת הקורונה הוכפלו, אבל דניאלס מציינת שהעלייה בקרב להט"ב היא משמעותית בפני עצמה. "צריך לקחת בחשבון שסביר שהיו עוד פניות של להט"ב סביב חרדה, מצוקה רגשית, כלכלית וקונפליקטים בין-אישיים״, היא אומרת, ״ובהקשר הזה הם לא הגדירו בהכרח את היותם חלק מהקהילה. מי שהכי מטריד אותי הם אלה שלא פנו, ושנמצאים באוכלוסיית סיכון מובהקת לאובדנות".
עלייה של 20-30% הורגשה גם בפניות לקו הקשב של האגודה בימי הסגר של הקורונה. "פתחנו קבוצות ייחודיות. אנשים שבודדים תמיד, בזמן הקורונה חשו יותר מבודדים, חשו קושי משמעותי לתפקד ביום", מספרת נתן ."עלו יותר ויותר תחושות מצוקה. היתה עלייה של פניות מבוגרים מעל גיל 40, שהרבה פחות מעורבים בפעילויות הקהילה, שהרגישו הרבה פחות תמיכה. עלו סוגיות של בדידות, חרדות, דיכאון, חרדות מהמצב, ש׳אני לא אצא מהמצב הזה, ומה יהיה׳. שהכל הולך ונהיה יותר קשה. היו הרבה פניות של צעירים או מבוגרים שהם בארון או חיים במשפחות דתיות, ובתקופת הקורונה פתאום הם לא יכלו לצאת החוצה להתאוורר ונכנסו לסוג של סיר לחץ".
שני שלישים מהפניות בנושא להט"ב לער"ן הגיעו ממתבגרים וצעירים, ושליש מקהל מבוגר יותר, בעיקר גברים. "מבחינת התוכן של הפניות, זה בעיקר לבטים לגבי הזהות המינית, כשהם בתהליך של גיבוש זהות וחיפוש, או מתחים עם הסביבה החברתית, מול ההורים שלהם, חוסר הבנה, גישה שלילית. החברה הצעירים מדברים על תגובות קשות של הסביבה, עוד לפני היציאה, ועל איך המילה הומו – זה הקללה הכי שכיחה שאי אפשר לנטר – ואיך הסביבה שלהם בכלל לא מגיבה לקללה הזו. זה נחרט אצלם.
"המבוגרים שמגיעים אלינו מדברים על זה שהם סובלים מגיל מאוד צעיר. הרבה פעמים זה אנשים שלא יכלו לקבל תמיכה, שמראש סובלים מריחוק או נידוי משפחתי. שמענו מהרבה פונים שאמרו שהם לא מבינים מה כולם מתלוננים על הבידוד בקורונה, אני בבידוד כל החיים שלי"
"שמענו מהרבה פונים שאמרו שהם לא מבינים מה כולם מתלוננים על הבידוד בקורונה, אני בבידוד כל החיים שלי"
מור ארם, עובדת סוציאלית ומנחת קבוצות בוועד למלחמה באיידס, מספרת שבעבור רבים מחברי הקהילה, התחושה בתקופת הקורונה היתה הישמטות של מעגלי תמיכה. "הרבה אנשים רגילים לחגוג במסיבות וב׳ליינים׳ מסוימים, שנותנים להן קבוצת השתייכות. פתאום בקורונה שמטו את השטיח הזה ואז אין לאנשים אין מקום. ברגע שאין לי מקום השתייכות, אין לי מקום בכלל. נוצר איזה ריק. וזה מגביר את הייאוש והחרדה ואת המצבים האובדנייים. הקורונה דחקה אנשים שקשה להם להזדהות בדרך כלל, לעשות מעשה ולהגיע לוועד כדי לקבל טיפול. הם אמרו שהם חייבים שמישהו יחזיק אותם".
מה עולה אצל מטופלים שלך בוועד בתקופה האחרונה?
"אני שומעת הרבה ממטופלים על בעיות של דימוי גוף, הפרעות אכילה. זה יכול לבוא בצורה של אנורקסיה או בולימיה, של הזרקת סטרואידים, של אם אני לא שרירי או חטוב מספיק אז אני לא נוכח מספיק. וכשמתקרבים לגיל 40 אז אני לא אטרקטיבי.
"אני שומעת ממטופלים על שבתות שלמות שעוברות בציפייה שמישהו יגיע מאחת האפליקציות, וכשהוא לא מגיע, המחשבות על חוסר הערכה עצמית מחלחלות. יש הרבה עיסוק בדימוי החיצוני, של עמידה בציפיות, וזה בא על חשבון חיבור פנימי. נוצר פער בין מי שאני לאיך שאני מרגיש.
"המקרה של נשאי HIV נחווה באופן שלא משנה מה אני – ברגע שיש עלי את הכותרת הזו של חיובי, זה הדבר הראשון שיפגשו. אי אפשר לחמוק מזה. בארץ ובקהילה, התיוג הזה עדיין מאוד חזק, גם סביב ה-undetectebility. יש עוד עבודה על זה בארץ. אנשים עדיין מרגישים שהם הולכים עם אות קין".
תופעות הלוואי של החגיגות
התחושות שעולות בקווי הקשב ואצל המטפלים ששוחחנו עמם, כמו גם מקרי המוות בשבועות האחרונים, מגיעים על רקע חגיגות שבוע הגאווה, שכמדי שנה מבשרות על הישגים והצלחות, ומשווקות החוצה עם דגל מתנפנף, הרבה פוטושופ ושמחה מתפרצת. בהיעדרו הזמני של המצעד הממוסחר של תל אביב, נדמה שהשנה התפנה קצת זמן לחשוב, ואמנם כותרות האירועים מציינות כי "המהפכה לא הושלמה". האם באמת מיהרנו לחגוג? ומה ההשפעה של אותו נרטיב מוצלח ומנצח?
"להיות להט"ב מורכב מגאווה, אבל יש גם דברים מורכבים שצריך לטפל בהם. העובדה שהקהילה משדרת כל הזמן הצלחה היא גם בעיה. אנשים אומרים לעצמם: אם הכל נראה כל כך טוב כלפי חוץ, למה אצלי זה לא עובד?" אומרת נתן מהאגודה. "אני חושבת שאחרי כל ההצלחות, זה האתגר העיקרי של הקהילה עכשיו. לטפל בכל המצוקות שלא נובעות מלהט"בפוביה מבחוץ – אלא מנורמות בעייתיות בקהילה. למשל שימוש בסמים, שמתחיל בגלל מצוקות בחוץ כריפוי עצמי, הפרעות אכילה למיניהן. השנה אני שומעת מאנשים שסוף סוף יכולים לנשום לרווחה, כי אין מצעד".
"להיות להט"ב מורכב מגאווה, אבל העובדה שהקהילה משדרת כל הזמן הצלחה היא גם בעיה. אנשים אומרים לעצמם: אם הכל נראה כל כך טוב כלפי חוץ, למה אצלי זה לא עובד?"
"יש איזה סיפור שהקהילה מאוד מספרת לעצמה של מהפכות והצלחות, ולא מאירים זרקור על החלקים היותר מורכבים, על מי שהוא לא במיינסטרים הישראלי, למשל ערבים או אנשים שחיים HIV", אומרת ארם מהוועד. "יש עדיין פוביה כלפי זה בתוך הקהילה. זה לא עבר מהעולם.
"כל מי שלא מרגיש חלק מסיפור ההצלחה שהקהילה מספרת לעצמה – סיפור שבו כולם בריאים, מוצלחים, יפים ומביאים משפחות – אז אין לו מקום. אני חושבת שלמי ששם את ההצלחה הזאת מול העיניים, עם כל הכוח התקשורתי שהוא מחזיק, יש גם אחריות. ברור שלסיפורי הצלחה יש מקום, של להראות לאן הגענו ולאן אפשר להגיע, אבל חסרה הצבת מראה נגדית. צריך לשים הרבה יותר דגש על המקומות השוליים, ברמת השיח, ברמת התקציבים, וכוח אדם. קשה מאוד להביא מודעות למקומות האלו, כשיש רק נראטיב אחד בפריים טיים".
גם טבק אבירם מציין את הדרת הקבוצות השונות והיעדר התמיכה החברתית כעקב אכילס של הקהילה. "יש את ההומופוביה הסמוטריצ'ית הגלויה שעדיין איתנו – אבל יש את ההומופוביה המופנמת בקהילה. אם אני הומו נשי, או הומו מתבגר, או חי עם HIV, או שמן קצת. כל שונות בתוך הקהילה היא גם התמודדות לא פשוטה בכלל".
"מה שטוב בקהילה זה שלצד הפגיעות הגבוהה, יש מודעות גבוהה יותר לחשיבות של טיפול, בטח אם אתה משווה את מספר הגברים ההטרוסקסואליים שהולכים לטיפול. צריך לנצל את המודעות הזו ליותר מוניטורינג, לריצ'ינג אאוט, להגביר ערנות של אנשים לסימני אזהרה. לדאגה ברמה היומיומית יש ערך, יש אימפקט, במיוחד אם יש סימנים. אנשים צריכים להרגיש יותר בנוח לשאול לגבי דיכאון ומחשבות אובדניות".
ומעל הכל חושב אבירם שחייבים להמשיך לדבר. "זה לא נושא שנעים לדבר עליו. עכשיו הוא קצת נפתח וזה יופי, אבל מה יקרה עוד חצי שנה? שוכחים מזה. זה כמו הכתבה שעשה בזמנו הילו גלזר בהארץ. על השימוש הכבד בסמי מסיבות בקהילה וכל נושא הסמים היה בתודעה זמן מסוים, אבל אחר כך זה נשכח. זה מצוין שעכשיו מתעניינים בזה וכותבים כמה פוסטים או עושים כתבה, אבל בעוד חצי שנה אנשים ימשיכו למות".
*****
קו הקשב “יש עם מי לדבר” של האגודה למען הלהט”ב פועל בימים א’-ה’ בשעות 19:30-22:30. ניתן לפנות בשעות הפעילות באמצעי התקשורת הבאים: בטלפון: 03-6205591 | באפליקציית וואטסאפ (whatsapp) במספר: 058-6205591
מערך הטיפול והייעוץ של האגודה למען הלהט”ב: ניתן לפנות לקליניקה באמצעות המייל: [email protected] או במספר הטלפון 03-6205590 שלוחה 3
הוועד למלחמה באיידס, קווי תמיכה: מור ארם, עו”ס בוועד למלחמה באיידס – 0543200016, [email protected]
זיו גולדנשטיין, רכז רווחה קהילתית בוועד למלחמה באיידס – 054-3200071, [email protected]
הקו הפתוח: 03-5613300, שעות פעילות: א'-ד', .18:00-20:00