איור: הילית שפר
אם אנחנו רוצים לעורר אי-נוחות, להטריד ולעורר דיון אמיתי ביכולת של המדוכאים, באשר הם, להשתחרר מעוּלָם של המדכאים וגם להוביל לשינוי, אנחנו צריכים להתחיל ולהתייחס ברצינות לנושא אחד: אלימות. לא אלימות של סרטי מתח; לא דיון מושכל באלימות של בני נוער; גם לא אלימות טבולה בפאתוס שמפעילה המדינה "בלית ברירה" או "לצרכים בטחונים". אנחנו צריכים לדון באלימות של המדוכאים. אין נושא מטריד מזה, שיכול לגרום בעוצמה כה גדולה לקהל המערבי, צורך האמנות והמעודן, לנוע בחוסר נוחות בכיסאות.
תכונה כזאת אכן ניכרה באולם הסינמטק בתל אביב בקרב הצופות והצופים בסרטו של הבמאי השבדי גורן הוגו אולסון "על האלימות" (שבדיה/ דנמרק/ ארצות הברית/ פינלנד, 2013) שהוצג בפסטיבל "דוקאביב". אולסון חושף בסרטו את הצביעות שלנו כשאנו באים לדון באלימות.
בעוד שאלימות הכובשים מוצגת תמיד כטבעית, צודקת, מגובה בשרשרת נסיבות שהובילה אליה, הכרחית ומחויבת המציאות, זו של הנכבשים לעולם תוצג כברברית, אכזרית, מקרית, חסרת תועלת ומופרזת. הסרט משתמש בחומרים ארכיוניים נדירים, שטרם הוצגו, ומספר את סיפורה הקטוע, הלא-שלם, המצוי עדיין בהתהוות ובתנועה, של אפריקה הנאבקת להשתחרר מעוּלָה של אירופה – תוך שימוש בשפת האלימות של הכובש וניסיון לפתח דקדוק ותחביר משלה.
את סיפורה של אפריקה, המתכתב עם נסיונות שחרור כואבים נוספים של מיעוטים מדוכאים, בחר אולסון לספר באמצעות הספר המכונן של הפסיכיאטר וההוגה הצרפתי פרנץ פאנון "מקוללים עלי אדמות" (הסרט נקרא על שם המסה הראשונה בו "על האלימות"). פאנון, יליד מרטיניק, כתב את הספר על ערש דווי, בעשרת השבועות האחרונים לחייו, בעודו קודח מחום וגוסס מלוקמיה בהיותו בן 36 בלבד.
עטיפת הספר "מקוללים עלי אדמות" בהוצאת בבל ובהוצאה באנגלית
הספר ראה אור ב-1961, ימים ספורים לפני מותו של פאנון, בעיצומה של מלחמת אלג'יריה ובהשראתה, מלווה בהקדמה של הפילוסוף ז'אן פול סארטר. ואולם, תמיכתו של הפילוסוף האופנתי לא סייעה, והספר הוחרם ונאסר להפצה באישום של פגיעה בביטחון המדינה. מאז ועד היום מייחסים ומאשימים את "מקוללים עלי אדמות" בעידוד אלימות, והוא נחשב לטקסט שנוי במחלוקת. למרות זאת הוא תורגם לשפות רבות, זכה לתהילה והפך לטקסט מכונן בעולם כולו. אולי לא במקרה הספר ראה אור בישראל (בהוצאת "בבל", בתרגומה היפה של אורית רוזן) רק ב-2006.
אחת מהבחירות הסגנוניות שעשה אולסון היא לבנות את סרטו כמו ספר שיש לו הקדמה, תשעה פרקים ומסקנה. בחירה נוספת היא להפקיד את הקראת הטקסט של פאנון ופרשנותו בידי נשים שמוצאן במדינות שנכבשו בעבר על ידי אירופה. כך, את ההקדמה לסרט שהיא גם מבוא קצר להגותו של פאנון כתבה וקוראת מדף התיאורטיקנית והפילוסופית ההודית במוצאה גיאטרי צ'קרוורטי ספיבק; ואת הטקסט של פאנון שמלווה את צילומי הארכיון המופיעים בסרט קוראת הזמרת האפרו-אמריקאית לוריין היל.
בחרתי להתחקות כאן אחרי מבנהו של הסרט עם חלוקה בהתאם להקדמה, סיכום, ופרקים בעלי אותם שמות, המייצרים יחד שלם לא-קוהרנטי, שסך חלקיו אינם מייצרים הרמוניה כי אם קקופוניה, צרימות וזעקות שבר וכאב. כל פרק מציג פרשנות שונה למושג "אלימות" אך כולם יחד מייצרים הבחנה ברורה בין אלימות הכובש הניתנת למניעה ובין זו של הכובשים, שמטרתה אחת: להשתחרר.
הקדמה
השאלה הראשונה שעולה בדעתי כאשר אני משוחחת עם הבמאי גורן הוגו אולסון היא מה החיבור שלו, גבר שבדי לבן, לנושא הספר. אולסון לא נבוך, או שמא מביע את מבוכתו בנימוס אירופאי אופייני, דווקא בכך שהוא מודה לי: "אנשים בדרך כלל מנומסים או ביישנים מכדי לשאול ככה ומסווים את מה שהם באמת רוצים לדעת בכל מיני שאלות מסביב. יש המון סיבות לכך שאני לא האדם הנכון לעשות את הסרט. לא רק צבע העור שלי אלא גם הגיל היחסית מבוגר שלי, השתייכותי למעמד הביניים, העובדה שאין לי השכלה בכלל. ועדיין, אני אדם חושב ובמאי, וכאשר קראתי את הטקסט של פאנון היה ברור לי שהטקסט הזה עדיין רלוונטי, אף שנכתב לפני 50 שנה. חשבתי בפשטות שזה טקסט ענק ושכקולנוען זה יהיה עבורי אתגר לעשות סרט מספר לא-בדיוני, ועדיין להצליח לשמר את רוח הטקסט ולהעביר את התחושות שהוא מייצר".
אולסון נלהב במיוחד כאשר הוא מספר על העבודה עם לוריין היל: "בתקופה שבה התחלתי לעבוד על הסרט היא ישבה בכלא בגלל העלמת מס. שלחתי תסריט ושאלתי אם היא מעוניינת. היא הגיבה בהתלהבות וסיפרה שהטקסט של פאנון הוא טקסט משמעותי עבורה באופן אישי ושהיא קוראת אותו גם כעת בכלא. חיכינו שהיא תצא מהכלא כדי להתחיל לעבוד וזאת לא היתה בעיה. מה שכן היה בעיה זה שהיא קראה את הטקסט בקצב מהיר מדי לטעמי. כאשר הערתי לה על כך היא הסבירה לי שמתבקש לקרוא את הטקסט של פאנון במהירות כפי שמקובל היה לנגן בקצב מהיר מאוד את מוסיקת הבי-בופ (ז'אנר במוזיקת הג'אז שהתפתח בשנות ה-40 וזוהה בעיקר עם נגנים כמו צ'רלי פרקר וג'ון קולטריין, מ"מ). היא הסבירה שכאשר היא קוראת את הטקסט היא מרגישה התעלות ושחרור, ואת השחרור יש לחגוג.
את השחרור יש לחגוג. לורן היל צילום: דאיגו אוליבה
"לדבריה, מוזיקת הבי-בופ היתה רגשית, אינטואיטיבית וחגגה את השורשים האפריקאיים. לכן, גם על הטקסט של פאנון להיקרא ולהישמע כך. לא יכולתי להתווכח עם הטיעון הזה, אבל עדיין אמרתי לה שאנשים לא יקלטו את הטקסט בצפייה בסרט אם היא תקרא כל כך מהר. בניגוד למוזיקה שבדרך כלל שומעים שוב ושוב, סרט בדרך כלל רואים רק פעם אחת, וכדאי שהמסרים החשובים יעברו. היא אמרה שהיא בטוחה שאנשים יראו את הסרט יותר מפעם אחת. אני אמרתי שאני מאוד מקווה ואולי היא צודקת, אבל יש גם סיכוי שלא וחבל שהטקסט יילך לאיבוד. בסוף היא השתכנעה וקראה את הטקסט יותר לאט. אבל עצם הדיון היה מעניין ומפרה עבור שנינו".
1. דקולוניזציה
"כשהיא מוצגת במערומיה, הדקולוניזציה מניחה לנו לגלות, דרך כל אחת מנקבוביותיה, פגזים אדומים, סכינים מדממות. שכן אם על האחרונים להיות לראשונים, זה יכול לקרות רק לאחר מאבק מכריע ורצחני בין שני השחקנים הראשיים. הרצון המוצהר הזה להעביר את האחרונים לראש התור, להניע אותם לטפס (יש אומרים בקצב מהיר מדי) בסולם הדרגות המפורסם המגדיר חברה מאורגנת, יכול לנצח רק אם יושמו על כפות המאזניים כל האמצעים, כולל, כמובן, האלימות". (עמ' 45)
מלים אלה הממלאות באימה את הצופים והצופות השייכים לצד המערבי של הגלובוס, נשמעות בפרק הראשון של הסרט אשר מציג התקפה של קבוצת הגרילה MPLA על בסיס צבאי פורטוגלי בקבינדה שבאנגולה ב-1974. אחד מהלוחמים מספר כיצד הגיעו לבסיס הפורטוגלי הממוקם בלב ממלכת הנפט בהליכה בנעלי ספורט כשהם נושאים כל אחד על גבו נשק במשקל 50 קילו. ההתקפה המוצלחת של הקבוצה, שלדבריו התנהגה בתנאי השטח כמו "דג במים", היתה אחת מבין רבות שהובילו לכך ששנה אחר כך, ב-1975 יצאה פורטוגל ממושבותיה באפריקה. פאנון לא מתבייש לקרוא לילד בשמו. בשביל לנצח במאבק, להרחיק את הכובשים ולזכות בעצמאות, אך גם כדי להחזיר לעצמם תחושות של גאווה ויכולת – על הנכבשים להפעיל כוח.
טריילר הסרט "על האלימות"
2. אדישות
"הקולוניאליזם אינו מכונת חשיבה ולא גוף הניחן בהיגיון. הוא אינו אלא אלימות טהורה ואין להכניעו אלא באמצעות אלימות גדולה עוד יותר". (עמ' 66)
האלימות, שהיא תמיד בראש ובראשונה אלימותו של הכובש, לא מייצרת רק זעם או כניעות. לעתים, וזו אולי התוצאה העצובה ביותר שלה, היא מולידה אדישות. ד"ר טונדרי מקונדי מספר בראיון לסרט, שנערך בשטוקהולם כיצד נעצר ברודזיה (היום זימבבואה) ב-1970 על ידי המשטרה. הוא מתאר את אחת משיטות העינוי שבהן נתקל בכלא: קשירה של אדם לעץ מצדו העליון ולרכב מצדו התחתון. אם לא ידבר, מאיים המענה, הוא ימשוך. "והם מושכים" הוא אומר. "אם אתה לא מדבר, הם מושכים". גם כשהשתחרר, לדבריו, המשיך להרגיש שהוא בכלא. מאז ועד היום הוא חווה את העולם דרך מעטה של אדישות. האם יש דרך להיחלץ מהקיפאון והדיכאון שמשרה האדישות? גם אם הדבר לא נאמר במפורש, המשך הסרט מציע פתרון – האלימות משחררת.
3. רודזיה
אלה שנות ה-70 העליזות. ילדים לבנים מזנקים לבריכות ממקפצות. הגוף הלבן הקטן מגיר מים, הפה מחייך, הרגליים רצות לעוד קפיצה. הכלב, לבן גם הוא, מתרוצץ עם הילדים, מכשכש בזנב. המבוגרים הלבנים במשחקיהם: הגברים בכובעים לבנים וגרביים לבנים מתוחים, הנשים בחצאיות לבנות, כולם בנעלי גולף. לובנם בוהק אל מול "נושא הכלים" השחור השומר להם את מקלות הגולף ומגיש אותם בשעת הצורך.
על אף יום הקיץ היפה והבירות הצוננות, בעל האחוזה מוטרד. ראשית, טימותי, המשרת השחור ה"טיפשון" הגיש לו את המשקאות בלי לפתוח אותם. שנית, הוא מספר למראיין בסרט כי הוא חש שרודזיה נלקחת ממנו, נוזלת בין האצבעות אל מול עיניו המשתאות בעת שכל העולם תומך ב"טרוריסטים". הוא שוקל לעזוב את מולדתו בשל ההתפתחויות האחרונות. הנה, רק לאחרונה, השחורים תפסו ביטחון כה רב עד שהגנן, שהם מכנים ה"גארדן בוי", שטף את המכונית של חמותו ואמר לה שבשנה הבאה היא כבר תהיה שלו. זאת לא התבלבלה ומיד השיבה: "אתה רואה את המצית הזה ואת קופסת הגפרורים? אני אשרוף את המכונית לפני שאתן לך אותה". כאשר יגנוב או ישרוף השחור ללבן את המכונית לעולם יכונה המעשה ברברי. כאשר הלבן מאיים על השחור בשריפת המכונית שלעולם לא יאפשר שתהיה לו – המעשה נדמה טבעי או לכל היותר "לא יפה".
בשביל לנצח במאבק- על הנכבשים להפעיל כוח. פריים מתוך הסרט
4. עולם מחולק לשניים
"עירו של המתיישב היא עיר בנויה לתלפיות, כולה ברזל ואבן. זו עיר מוארת, סלולה, שפחי האשפה שבה גדושים תמיד שיירים בלתי-נודעים, שמעולם לא נראו כמותם, אפילו לא בחלום… עירו של המיושב, או לפחות עירם של הילידים, כפרי הכושים (nègres), ה'מָדינה', השְמורה, הם מקומות ידועים לשמצה, מאוכלסים באנשים ידועים לשמצה. אלה מקומות שבהם נולדים היכן שלא יהיה ואיך שלא יהיה. מתים היכן שלא יהיה וממה שלא יהיה. זהו עולם צפוף, שבו חיים האנשים זה על זה, בקתותיהם שעונות זו אל זו. עירו של המיושב היא עיר רעבה, רעבה ללחם, לבשר, לנעליים, לפחם, לאור". (עמ' 47-46)
גבר שחור נראה מגיש שתייה מוקצפת בכוסות גבוהות לגברים, נשים וילדים לבנים המשתזפים בבגדי ים על יאכטה. שחקני גולף, הפעם בבגדי חורף, מובילים בעדינות כדור לגומה. רוברט מוגאבה, שליט זימבבואה מאז 1980, מנהיג שנוי במחלוקת שנודע בהפרת זכויות אדם, כאן בראיון מראשית דרכו, מבטיח לשבור את השיטה שבה אנשים מאורגנים לפי צבע וגזע. החיבור בין הדימויים מעלה את השאלה – האם ניתן לבצע שינוי, לשבור שיטה, מבלי להפעיל אלימות? האם יסכימו הנוגעים בדבר לוותר על זכויות היתר שלהם אם לא יילקחו מהם בכוח?
5. למקו, ליבריה, 1966
"המיושבים נוכחים כי בשטח, כל הנאומים על שוויונו של האדם האנושי גם יחד, אינם מסתירים את העובדה הבנאלית ששבעה צרפתים הרוגים או פצועים במעלה סאקאמודי מזעזעים עד עמקי נשמתן את כל הנפשות המתורבתות בעוד הביזה במאהלי גרגור, בדֶשרָה של דז'רה, הטבח שנעשה באוכלוסיה ושהוביל למארב, כל אלה אינם נחשבים כלל". (עמ' 91)
המאבק האלים לשחרור יכול להוביל גם לשוויון מגדרי. פריים מתוך הסרט
צוות צילום שבדי שבמקרה נכח במפעל כריית המחצבים "למקו" בליבריה תיעד תגובה לניסיון התארגנות של העובדים השחורים. ארגון העובדים התלונן על גובה השכר ועל תנאי העבודה וניסה לארגן שביתה אך זו הופסקה עוד בטרם החלה. כוח צבאי מערבי נשלח לשטח המפעל, מנהיגיה נאסרו ונשלחו לכלא שנודע באכזריותו, ואחד מהם אף נלקח במשאית יחד עם כל בני משפחתו, כולל ילדיו הפעוטים וגיסתו ההרה. כולם הורדו בלב אזור מרוחק ובלתי מיושב והופקרו שם לנפשותיהם, לא לפני שחויבו לחתום על טופס המעיד ששום נזק לא נגרם להם או לרכושם בעת הנסיעה. אחד העובדים שואל האם היו מזמינים צבא גם כדי לעצור שביתה של עובדים בשבדיה?
6. דלות הרוח
"המנהגים של המיושב, המסורות שלו, המיתוסים שלו, בעיקר המיתוסים שלו, הם הסימן המובהק של דלות זו, של שחיתות יסודית זו. לכן יש להעמיד זה לצד זה את הדי.די.טי המכחיד את הטפילים, נושאי המחלות, ואת הדת הנוצרית הנלחמת לעקור מן השורש את הכפירה, את היצרים, את הרע". (עמ' 49)
"באופן בלתי-נמנע מסייעת הדת לבורגנות הקולוניאלית במלאכת ההרגעה של המתיישבים. כל אותם קדושים שהושיטו את הלחי השנייה, שסלחו על העלבונות, שספגו ללא זעזוע יריקות וגידופים, מובאים כדוגמה, מקבלים הסבר". (עמ' 71)
טנזניה של ראשית שנות ה-60, לאחר קבלת העצמאות. הוא בחולצת משבצות, היא בשמלה לבנה המתנפנפת ברוח. שניהם צועדים בשמחה וביטחון אצילי בשטח שבו גברים שחורים חופרים באתים בורות עצומים. בשטח עתידה להיבנות כנסייה. בורותם של הגבר והאשה הלבנים בדתות ובמנהגים האפריקאים, מביכה. זאת על אף שהם חיים בטנזניה כבר עשר שנים. מטרתם: "לשנות את האנשים מבפנים". לפי היסטוריונים, ההגנה על המיסיונרים היתה התירוץ הראשון לכיבוש הקולוניאלי. כעת, כאשר העצמאות בידי הנכבשים, הכנסייה משתפת פעולה עם כוחות השוק, שדואגים כי גם אם אוצרות הטבע כבר לא בידיהם, לפחות כוח הקנייה יוותר נאמן. לשם כך על הנכבשים-לשעבר להמיר את אמונותיהם כך שיהיו זהות לאלה של הכובש, גם כשזה האחרון כבר אינו נוכח בגופו. וכן, גם זאת אלימות.
7. ארגון הגרילה "פרלימו" במוזמביק
נשות ארגון הגרילה "פרלימו" במוזמביק מתארות כיצד הן לוחמות כתף אל כתף עם הגברים, נחושות לסלק את הכוח הכובש ולזכות בעצמאות. "הנשים אוחזות בנשק, מפקדות על פלוגות, כולם עוזרים לכולם", מספרת אחת מהן, קעקועים מעטרים את פניה. המאבק האלים לשחרור, אנו מגלים, יכול להוביל גם לשוויון מגדרי.
טריילר נוסף של "על האלימות"
8. תבוסה
"האלימות מקיזה את הרעל. היא עוזרת למיושב להיפטר מתסביך הנחיתות שלו, מגישתו החולמנית או הנואשת. היא הופכת אותו לאדם ללא-חת, משיבה לו את כבודו העצמי". (עמ' 95-94)
מלחמת גינאה-ביסאו לעצמאות. חבריו של החייל הלבן הפצוע שבורים. אחד מהם בוכה. אחר מנסה לאלתר עירוי בתנאי שדה. אשה שחורה המפעילה כלי נשק נדמית לרגע כמנגנת על קלידים וחוצצת בין הדימוי להשתקפותו. שכן, מיד לאחר מכן מופיע על המסך גבר שחור על דרגש, מקבל עירוי בתנאי השדה. האם זאת תמונת מראה? לא ממש. כי האדם הלבן יכול לבחור ללכת בכל רגע נתון. האדם השחור, לעומתו, יכול לבחור להישאר משועבד או להפעיל אלימות ולהיות אדם חופשי.
9. חומרי גלם
"התיקון המוסרי שבעצמאות הלאומית אינו מסמא את עינינו ואינו מזין את בטננו. עושרן של המדינות האימפריאליסטיות הוא גם עושרנו שלנו". (עמ' 102-101)
תומאס סנקרה, מנהיג מארקסיסט שהוביל את מולדתו בורקינה-פאסו למהפכה אנטי אימפריאליסטית אומר בראיון שנערך אתו ב-1987 שהוא מאמין בכוחו של העם. עזרה כספית ממדינות אירופה היא לא פתרון קסם. זה נחוץ אך העם צריך גם לעבוד. אם מדינות אירופה רוצות לעזור, הן צריכות להפסיק לזרוק מזון וכסף על אפריקה ולספק מדבירי חרקים, מזלפים, מזרעות וסכרים במקום עוד חיטה, דוחן, חלב או תירס. לדבריו: "הם מאביסים אותנו כמו אווזים שרוצים למכור אחר כך, זאת לא עזרה". סנקרה נרצח חמישה חודשים לאחר מכן במהפכה של ארגון בראשות חברו הטוב, אשר נתמך על ידי צרפת וארצות הברית.
לבחור להישאר משועבד או להפעיל אלימות ולהיות אדם חופשי. פריים מתוך הסרט
מסקנה
"העולם השלישי עומד היום מול אירופה כמין גוש עצום שייעודו צריך להיות הניסיון לפתור את הבעיות שאירופה זו לא הצליחה להביא לפתרונן… על כן, חברים, לא נצדיע לאירופה בהקמתן של מדינות, של מוסדות ושל חברות השואבות ממנה השראה… אם ברצוננו להביאה לדרגה שונה מזו שאליה הביאה אותה אירופה, מחויבים אנו להמציא, לגלות… חברים, למען אירופה, למען עצמנו ולמען האנושות עלינו לעטות עור חדש, לפתח חשיבה חדשה, לנסות להעמיד על רגליו אדם חדש". (עמ' 291-290)
הבמאי גורן הוגו אולסון הוא לא פוליטיקאי וסרטו לא מציע פתרון, אך הוא מציג את הטקסט של פאנון כמניפסט וממלא את הצופות והצופים בזעם. הצפייה מבהירה לנו כי לזעם יש תפקיד חשוב, גם אם לא קל לחוש בו. הזעם האצור ממלא את הגוף בכוח בעת השתחררותו ויכול להוביל לשינוי. בשיחה עם אולסון אני מנסה לחבר את הסרט שמציג ארועים מן העבר הקולוניאלי של אירופה להווה שלה. ולהווה שלנו.
אני לא יודעת אם שמת לב, אבל בהקרנה בנוכחותך בתל אביב, אנשים רבים יצאו מהאולם, בעיקר בקטעים הקשים של האלימות. תהיתי אם זאת תופעה שחזרה על עצמה בהקרנות בכל העולם?
"שמתי לב לכך. זה לא קרה בהקרנות במקומות אחרים. אני מבין שהדימויים בסרט קשים, מפחידים ומטרידים. לי בעצמי קשה לצפות בהם. חשבתי לעצמי שישראלים רבים שירתו בצבא ואולי לרבים מהם יש ניסיון 'יד ראשונה' במפגש עם אלימות. אולי התגובה קשורה לטראומה אישית שלהם".
אולי להיפך? הסרט שלך מייצר הזדהות עם לוחמי גרילה שמתעמתים עם כלי נשק מתוחכמים כמו מטוסים ופצצות נפלם. התמונות הקשות והטקסט של פאנון מצטרפים ליצירת רושם שזאת אלימות מחויבת מציאות היות שהיא מובילה לשחרור, לעומת אלימות הכובש שמתאפיינת בטכנולוגיה גבוהה ומובילה לגזל ושוד. אולי זה מציב בפני הישראלים מראה לא מחמיאה?
"יכול מאוד להיות. הסרט הוצג כבר בשבדיה, בברלין ובארצות הברית וגיליתי שקהל שונה מגיב אחרת. האמריקאים תמיד נורא מתפעלים והגרמנים תמיד שואלים המון שאלות, אבל בכל הדיונים שאחרי הסרט היו התייחסויות לסיטואציה הישראלית-פלשתינית וללחימה בדרום לבנון. זאת היתה אסוציאציה משותפת".
המחשבה שחלפה בראשי לנוכח הדימוי של שחקני הגולף הלבנים והמשרתים השחורים, שחוזר על עצמו בכמה אפיזודות בסרט שלך, היא שלפחות אז הדיכוי עמד לנגד העיניים. היום העובדים השחורים נטולי הזכויות לרוב יעבדו במטבח האחורי של המסעדה ויוסתרו מעין, כך שלא ניאלץ להתמודד עם היותנו מדכאים. נדמה שהיום קל יותר להתעלם ולהדחיק.
"האמת היא שלא חשבתי על זה, אבל אני שמח שכך הבנת את זה. לכי למטבח המסעדה בתל אביב ובשטוקהולם ותמצאי בשניהם ששוטף הכלים הוא מאפריקה. זה עוד היה בסדר עבורי אם הייתי יודע שתוך דור יהיו להם זכויות שוות. אבל בפועל זה לעולם לא עובד. אם תלכי לדבר אתם הם יגידו לך שהחברה שלנו היא חברה גזענית ומדכאת. הדיכוי לא רק יותר סמוי היום, הוא גם אכזרי יותר. המתיישבים בתחילת המאה ה-20 לפחות בנו בקולוניות בתי חולים ובתי ספר. לא שאני רוצה לחזור לאפרטהייד, אבל ברור לי שהיום יש הרבה יותר אדישות וניכור".
הופתעתי מהאפיזודה שמציגה באור מאוד לא מחמיא את שבדיה, המדינה שלך, שנחשבת בישראל כמתקדמת ביחסה לפליטים ממדינות אפריקאיות. איך הגיבו הצופים והצופות השבדים על התמונה הזאת? האם העובדה שהאירוע התרחש ב-1966 נועדה לגרום להם להסיק שהיום הדברים שונים לחלוטין?
"אנשים הגיבו בשוק וב'לא היה לנו מושג' אך עבורי המטרה היתה להראות שבעצם שום דבר לא השתנה. אני חושב שהאפיזודה הזאת חושפת את זה היטב. אולי סוג המכוניות והמשאיות היום שונה אך ההתנהגות דומה. היכולת של המשטר לשבור פעולות התנגדות של עובדים מנוצלים רק החמירה. זה כך בכל העולם וגם בשבדיה. למשל: היום בשבדיה לוקחים לעבודה בעיקר עובדים מפקיסטאן או מסרי לנקה, שאין להם סיכוי להיות אזרחים או לזכות אי פעם בזכויות סוציאליות".
לא הבנאדם הנכון לעשות את הסרט. גורן הוגו אולסון
פאנון בחר באלימות כפתרון, זו גישה שספגה הרבה ביקורת. מה עמדתך כלפיה?
"חלק מהביקורת על פאנון היא טעות. אני לא חושב שמבחינת פאנון אלימות היא מטרה. פאנון לא דגל באלימות. הוא היה פסיכיאטר וניסה להצביע על הפגיעה של הקולוניאליזם בצד הכובש ובצד הנכבש. בספר הוא מנסה להציע פתרונות ולרפא את נזקי האלימות. ז'אן פול סארטר, שכתב את ההקדמה לספר ב-1961 הוא שהקצין את עמדתו של פאנון וגרם לה להישמע אלימה. הוא ישב בבתי קפה בפאריס והקריאה לאלימות נראתה לו אופנתית ומלהיבה. פאנון אומר בפשטות – שאם שמים אדם או מדינה תחת לחץ או בתנאים קשים של דיכוי לאורך זמן בסופו של דבר הפתרון יהיה אלימות. האלימות תצא או כלפי המדכאים או בין המדוכאים לבין עצמם, אבל היא תהיה חייבת להתפרץ".
פרנץ פאנון, תאורטיקן ומומחה לנפש האדם, חשב שבהפניית אלימות הכובש נגד עצמו נעוץ כוח מרפא, גואל, אך אכן לא ראה בה מטרה. המטרה, בעיניו, היא להפסיק לחקות את אירופה או להציג אותה כמודל. שכן, לדבריו, אירופה שהולידה את הנאורות גם המציאה דיכוי שלא היה כמותו.
סרטו של אולסון אמנם מתאר מאורעות עבר שהתרחשו ביבשת אחרת, אך אינו מאפשר לנו להתחמק מההבנה בנוגע למעשים אלימים באזורנו. הצפייה בסרט מבהירה כי פיגועים, טילים הנורים מאזורים כבושים, הפגנות אלימות ושביתות שפוגעות בנו – יהודים, גברים, אשכנזים, כובשים, מגרשי פליטים – אינם אלא גלגולו של אותו דבר עצמו. אם נרצה להפסיקם ניאלץ להתמודד עם הדיכוי, הניצול ואי השוויון שיצרנו, ואשר הובילו אליהם. במלים אחרות: ניאלץ להתמודד עם האלימות שלנו.