"מי שיש להם יותר כוחות מסתובבים בלובי, אבל מה שקורה בלובי לא מייצג. זה מייצג רק את מי שיש לו את היכולת הנפשית לצאת מהחדר. האתגר הוא להצליח לדאוג למי שלא יוצאים מהחדר. יש פה קומות מאוד גבוהות וגם מרפסת מאוד גבוהה. האיום האובדני הוא לא תיאורטי", כך מספרת גיטי גפני בשיחת טלפון ממלון דן פנורמה תל אביב.
גפני, בת 39, היא פסיכולוגית שסיימה התמחות קלינית. היא נדבקה בקורונה ושוהה בחודש האחרון במלון מבודדי הקורונה בתל אביב עם עוד כ-500 איש. היא בדיוק סיימה ארבע שנות התמחות קלינית ובמאי היתה אמורה לגשת לבחינות ההסמכה, אבל לבחינות היא כנראה לא תגיע, בגלל השהייה הארוכה במלון. בינתיים, התחילה לטפל במבודדים במלון, שמתמודדים עם טראומה וחרדה.
גפני נדבקה בקורונה מאימה. מקור ההדבקה של האם, שאושפזה בבית חולים לאחר גילוי המחלה, אינו ידוע. לפני חודש אובחנו גיטי ואחותה כחיוביות לנגיף ושאר בני הבית כשליליים. "מהרגע שבישרו לי שאני חיובית לנגיף, עברה שעה עד שמצאתי את עצמי במלון עם אחותי", היא מספרת.
"הבנו ששהייה במלון עדיפה ובטוחה לשאר בני המשפחה מאשר בידוד ביתי. אני השארתי בבית שלושה ילדים מתבגרים ואחותי השאירה בן קטן. עד עכשיו אני עוד מנסה לעכל את זה שאני חולה ורחוקה מרוב בני המשפחה".
איך קרה שהגעת והתחלת לעבוד?
"גיליתי שאין כאן מענה רפואי ונפשי מספק. אורית צעירי, אחות מיון בהדסה ופראמדיקית מד"א שהגיעה שבוע לפני זיהתה את הצורך במענה אקוטי-פיזי ונפשי. היא החלה לטפל בחולים עצמאית, לרוץ, להעריך מצב של אנשים, לתת מענה חירומי. בהמשך נוצר הקשר עם פיקוד העורף. פיקוד העורף וצוות המלון התחילו להפנות אליה אנשים ומעגל הטיפול התרחב. היתה פה גם רופאת משפחה של מכבי שטיפלה בחולים.
"אם אורית האחות לא היתה נותנת מענה רפואי – על כל מקרה לא גדול היה צריך להזמין לכאן אמבולנס. הרופאה הבריאה בינתיים ונחשבת מחוסנת, אז היא התחילה לקבל כאן אנשים כמה שעות בשבוע בחסות הקופה. גם קופת חולים כללית התחילה לשלוח לפה רופא יומיים בשבוע, אבל עדיין אין מענה חירום מסודר. חייבים לשפר את המענים הרפואיים והנפשיים למבודדי הקורונה במלונות ולמי שהשתחררו מהם".
אז כרגע מי שמטפל במבודדים זה האחות, רופאים של מכבי וכללית ואת?
"יש גם עובדת סוציאלית, ורד חימון, שיש לה המון נסיון בבריאות הנפש והגיעה איתי למלון באותו היום. נוכחותה של ורד, איפשרה לתת מענה ליותר אנשים. השילוב שלנו כגורמי טיפול מגוונים נותן מענה רחב יותר. אנחנו יכולות להתמודד גם עם אירועים אקוטיים, וגם עם מה שמכונה 'אירועים מתמשכים'- כשאנשים פונים שוב. היתרון הוא שמי שפונה שוב, מגיע לצוות שכבר מכיר אותו.
קיבלתי קריאות דרך אורית וורד, וגם דרך רופאת המשפחה לגבי אנשים שהן התרשמו שהמצוקה שלהם נובעת מרקע נפשי, והתחלתי לעבוד איתם. אבל לא יכול להיות שזה תלוי בנו. יום אחד נשתחרר. אני שואלת את עצמי גם מה קורה במלונות הקורונה האחרים, האם שוהים בהם אנשים שיכולים לתת מענה רפואי ונפשי?"
התקף חרדה וקורונה
"אנחנו מקבלים מאות שיחות ופניות באינטרנט ממבודדים במלונות הקורונה וקוראים להם להמשיך לפנות אלינו ב1201 או דרך האתר", מדווחת ד"ר שירי דניאלס, מנהלת מקצועית ארצית בער"ן שמעניקה עזרה ראשונה נפשית טלפונית ומתנדביה נמצאים בגיוס חירום מאז פרוץ המשבר. "המצוקות המרכזיות העולות בשיחות נוגעות בבדידות ומרחק מגורמי תמיכה שמקנים נחמה, בתחושה שהזמן עומד במקומו ולא עובר, בחוסר שליטה ובחוסר אונים בנובע לבדיקות חוזרות ואופי הבידוד ובחרדה.
"יש כאלה שמצהירים שהם 'כלואים בכפייה'. היעדר הבחירה והרצון מחריף את המשבר. נראה שהמעבר החד והשינוי הדרסטי באורח החיים הוא קטליזטור למצוקה רגשית עזה ואף למצבי קיצון וסיכון. אצלנו בקווי ער"ן ומעבר למסך המחשב לא פוגשים את הבליינים והמשתתפים במסיבות שאנו רואים לעיתים בתקשורת".
"יש כאלה שמצהירים שהם 'כלואים בכפייה'. היעדר הבחירה והרצון מחריף את המשבר. השינוי הדרסטי הוא קטליזטור למצוקה רגשית ולמצבי סיכון"
"אני מסתובבת במסדרונות ואנשים ניגשים אליי מיוזמתם כי שמעו שאני פסיכולוגית. אני יושבת איתם בחדרים, בחצר, בבית הכנסת. אין לי קליניקה ואני פוגשת את ה'מטופלים' שלי לאורך היום. אין כאן 'ניפגש בשבוע הבא'. הגבול היחידי הוא שאני לא מטפלת בתוך החדר שלי. הייתי חייבת הפרדה ברורה אחת בין פנים לחוץ".
מה המשמעות של התקף חרדה יחד עם הקורונה?
"בגלל שכולנו מתקשים לנשום גם ככה, הרבה פעמים התסמינים הנשימתיים של הקורונה גורמים להיפר-ונטילציה בשילוב עם התקף חרדה. זה מכניס אנשים עוד יותר להיסטריה ומצוקה".
הסטנדאפיסטית נועם שוסטר אליאסי, שהיתה עד לא מזמן מבודדת בדן ירושלים, כתבה על מיילדת שבעלה מת מסרטן חודש לפני פרוץ המשבר, היא נדבקה בקורונה כנראה בעבודה בהדסה, נשלחה לבידוד והשאירה בבית חמישה ילדים. על השותפה שלה לחדר, שאחותה נפטרה ממחלה קשה והיא ואימה נדבקו בקורונה במהלך השבעה, סיפרה: "היא הסבירה לי שהיא לא מעכלת כלום", כשהן מצולמות מחוייכות בסלפי מראה.
אורית צעירי, האחות שהקימה את מערך הרפואה בדן פנורמה תל אביב, מספרת על אורחת במלון שבעלה נפטר מקורונה בשעה שבנם בן ה40 היה מורדם ומונשם. "עקב המצב המיוחד, הוחלט כי האשה תשב שבעה לבדה במלון", מספרת צעירי, "ורד ליוותה ותמכה בה נפשית לאורך השבעה ולאורך כל שהותה במלון לאחר מכן. היא דאגה לשיחות, למתנדבים מהמלון שיגיעו להיות איתה ואפילו למניין בזמן הלוויה".
איזה סוגים של התמודדויות יש במלון? מה מורכבותן?
"סוג אחד של מצוקה היא של אנשים שמגיעים לכאן כבר עם רקע נפשי וחרדות. הניתוק מהבית והסביבה יחד עם החוויה המתמדת של אי ודאות מעצים את המצוקה במקרים של פוסט-טראומה ומצבים שנלווים אליה, כמו פלאשבקים. בשיגרה, גם אם הפוסט-טראומה לא מטופלת, אנשים מוצאים עוגנים שמאפשרים להם לחיות איתה, כמו הרגלי שינה ואי שינה, סדר יום, עבודה, עבודה בלילה, למשל. כל אחד והעזרה העצמית שלו. פה הדברים צפים הרבה יותר בקלות".
איך אפשר לטפל בפוסט טראומה של מישהו שהוא לא מטופל שלך ולא תמשיכו?
"התערבות קצרת טווח. אני אוספת את הטראומות, לא פותחת אותן. אני פועלת לזהות מוקדי כוח שיש לאדם, למצוא עוגנים, להיות נוכחת פיזית ורגשית. כל עוד האדם פה, אני איתו, אבל כמובן שהם לא יהפכו למטופלי קליניקה שלי. קיבלתי הדרכה וליווי מפסיכולוגית קלינית מדריכה בשם ד"ר אלינער פרדס שהתנדבה להדריך אותי לאורך שהותי במלון. היא מומחית במצבי משבר וטראומה.
אני יושבת איתם בחדרים, בחצר, בבית הכנסת. אין לי קליניקה ואני פוגשת את ה"מטופלים" שלי לאורך היום. אין כאן "ניפגש בשבוע הבא"
"הסוג השני של מצוקה נובע מעצם השהות במלון: ריחוק מהמשפחה, סדר יום שהשתנה, היעדר תחושת זמן, דאגה גדולה לבני משפחה חולים. בסך הכל כולנו חולים במצב קל, אצלי למשל הכל כרגיל למעט חוש הטעם שבא והולך, אבל אז יש רגעים שאני פשוט לא נושמת. אני מדברת עם מישהו ולפתע מרגישה כאילו רצתי מרתון.
"יש מי שמתקשים לנשום כל הזמן, יוצאים ונכנסים מבית החולים, יש מי שסובלים מאוד מכאבי שרירים חזקים, יש מי שמבלים בתחושה של חולשה את רוב הזמן. אף אחד פה לא מרגיש טוב או חיוני. יש אנשים שלא יוצאים מחדרם בכלל.
משבר גיל ה-40 שלי
בשיחה ארוכה עם גפני קל לשכוח לרגע שחוץ מזה שהיא מטפלת, היא עצמה מבודדת שמצבה אינו שונה מכל השאר.
איך את בתוך כל זה? איך בכלל מציבים גבולות כשאת חיה עם המטופלים שלך?
"אני מדברת איתך עכשיו מהחדר במלון דן. זה אומר שאני עוד בתוך החוויה, אין לי יכולת להסתכל עליה מנקודת מבט מרוחקת, אז אני לא יודעת איך היא תשפיע עלי. גם אני מתמודדת עם מצוקה פה, חוויתי גם הצפה ואני קצת מותשת מהלחץ של לרוץ כל הזמן לאנשים.
"אני מרגישה שעשיתי פה את כל משבר גיל ה-40 שלי. יש פה זמן לחשוב על כל מה שלא רציתי לחשוב עליו, והמינון הוא מאוד קשוח, כי אין בית או משפחה לחזור אליהם מהמחשבות".
מי שיש להם יותר כוחות מסתובבים בלובי, אבל מה שקורה בלובי מייצג רק את מי שיש לו את היכולת הנפשית לצאת מהחדר. האתגר הוא להצליח לדאוג למי שלא יוצאים מהחדר
גפני מתארת עולם שהחוקים שלו שונים מכל מה שהכרנו: "מצד אחד יש פה הרבה ערבות חברתית, צעירים שאימצו מבוגרים ודואגים להם, אבל מצד שני ישנם גם חילוקי דיעות. יש הרבה שיחות מעניינות, הכרויות לא שגרתיות ודיונים חוצי מגזרים, ומצד שני, יש פה המון אנשים שלא היו בוחרים להיות זה לצד זו על שטח לא מאוד גדול. אנשים מכל מקום אפשרי בחברה הישראלית. זה יוצר גם חיכוכים ויש מי שמרגישים בסיר לחץ".
איך אנשים יצאו מפה?
"זו בדיוק השאלה. הרבה אנשים אומרים לי שהם יצטרכו פסיכולוג אחרי החוויה הזאת. יש אנשים שעבורם עצם השהייה פה היא טראומה. אם תופסים את הטראומה לפני שהיא הופכת לפוסט-טראומה, מספקים עיבוד של המקור ונותנים עוגנים המעבר קל יותר.
"טראומה מייצרת נתק בין הלפני לאחרי, וכדי שחוויית הבידוד במלון לא תהפוך למשהו שמחלק את החיים לשניים, דרוש ליווי אישי בעת השחרור מכאן, פרטני או קבוצתי, אבל זה חייב לקרות מיד כי זה לא שמרפאות בריאות הנפש מסוגלות לקלוט מטופלים חדשים כעת בהתראה קצרה. המערכת חייבת לפעול למניעת תחלואה בעקבות השהות במלונות הקורונה, ויש לה את המשאבים לכך. משרד הבריאות והקופות חייבות לדאוג גם לליווי של אנשים שמשתחררים מהמלונות".
פיקוד העורף מעודד אנשים לפנות לער"ן, זה מענה מספק בעיניך?
"קשה לבוא בתלונות, ותמיכה מרחוק היא פתרון טוב, אבל לפעמים יש אנשים שיש חשיבות ללהיות לצידם פיזית. התחושה היא שהמדינה דאגה לנו מעל ומעבר, לאוכל, לחדרים טובים, לאירועים חברתיים. אנשי פיקוד העורף לא חוזרים הביתה, לא ישנים. הם לא יכולים להתקרב אלינו, אבל מצליחים לעשות שימוש טוב בהון האנושי פה.
"ועדיין, על משרד הבריאות והקופות לדאוג למענה חירומי כאן. יש הרבה פסיכולוגים שמושבתים עכשיו, המערכת צריכה לעשות את השיקולים, להבין את המורכבות במצב במלונות ולהשתמש במשאבים שיש לה לשם כך. המטרה היא להחלים, אבל יש פה הרבה סטרס וזה מעכב את ההחלמה. אני מרגישה שזה נכון לגבי שכבר נמצאת פה חודש, וגם לגבי האחות שנמצאת פה אפילו יותר זמן".
מהפורום למען הפסיכולוגיה ציבורית נמסר: "אנו קוראים למשרד הבריאות להורות באופן מיידי לקופות החולים על מתן תשתית טיפולית ראויה ואחידה במצב משברי זה, כזו הרואה את צרכיהם הרפואיים והנפשיים של מאושפזי המלונות. בפרט, אנו סבורים שיש לאפשר טיפול נפשי מיידי וחינמי לאנשים אלו, באמצעים מקוונים. כפסיכולוגים בשירות הציבורי אנו קוראים למערכת להיעזר בנו, כמשאב חיוני ביצירת מערך אבחון, טיפול ושיקום למטופלי קורונה. יש לפעול בנושא בהקדם האפשרי, לפני שיהיה מאוחר מדי".