נטלי איבגי מנסה לשמור על קור רוח, לגלות הבנה ורציונאליות לסיבות שהשביתו את הניסוי הקליני שהובילה, אבל הצער והתסכול זולגים דרך מסכי המחשבים שדרכם אנחנו מתקשרות. ואיך לא? היא כבר יכלה להרגיש את ההצלחה בדרך: ילדים מרחבי העולם שחולים ב"פירסון", מחלה קטלנית וחשוכת מרפא, התקבצו בבית החולים שיבא לקבלת הטיפול המיטוכונדריאלי שהחברה שהקימה, "מינוביה", פיתחה.
הם הספיקו לטפל בארבעה מהם ולתעד תוצאות, אבל אז הגיעה הבשורה שהשמיים עומדים להיסגר. הילדים החולים מיהרו לשוב לביתם והניסוי נקטע. "היינו בעיצומו של תהליך פתיחת אתר נוסף לניסוי בקליבלנד, וגם זה נעצר כי אין טיסות. ההשלכות קשות. אחד הילדים שלא הספיק לקבל טיפול אצלנו כבר מת. אני לא מתיימרת לומר שהטיפול שלנו עובד, את זה הניסוי היה אמור להוכיח, אבל ראינו תוצאות בילדים שעברו את הטיפול אצלנו, ובהינתן שאין להם שום טיפול אחר, זה פשוט שובר את הלב".
ניסיתם למצוא פתרונות עוקפים?
(נאנחת) "ניסינו, אבל זה בלתי אפשרי בלי טיסות".
האם המשמעות של העצירה הזו היא שיותר אנשים ימותו או ידרדרו רפואית?
"בטווח הארוך כן. תהיה נקודה שבה נתחיל לספור איך אנחנו מאבדים חיים, כי אם מעכבים פיתוח של טיפולים חדשניים למחלות חשוכות מרפא יש לזה השלכות על חיי אדם".
המשבר מאיים לא רק על חברות קטנות כמו של נטלי, גם חברות התרופות הגדולות נאלצות לעצור ניסויים לתרופות מצילות חיים. אלא שבחברה עמוקת כיסים כמו "מרק MSD" עושים הכל כדי למצוא דרכים להמשיך. "יש לנו כסף לפתרונות מאוד יקרים, כמו לנסות להביא לבתי החולים תרופות וצוותים אמבולטוריים, אבל זה מאוד מסבך ומקשה. ואם בישראל אני עוד יכול איכשהו לתמרן, אז ביוון למשל סגרו את המדינה לגמרי, אין יוצא ואין בא", מספר דן גולדשטאוב, מנהל הניסויים הקליניים של החברה בישראל ובמדינות אירופאיות.
אתה מרגיש שיש שיתוף פעולה עם בתי החולים בנכונות למצוא פתרונות יצירתיים?
"זה תלוי עם מי אתה מדבר. הנהלות בתי החולים רק רואות את הקורונה ואומרות שמבחינתם לא יכנס אף אחד לבית החולים אלא אם הוא מקרה דחוף. ומצד שני אונקולוג באותו בית חולים יגיד לי 'תשמע, מחר צוות שלך צריך להתחיל ניסוי בסרטן מסוים, ויש לי שלושה חולים שמחכים. עשה לי טובה, אני אכניס אותך מהשער האחורי ותתחיל את הניסוי'".
מה, להגניב אותך מתחת לרדאר?
"כן. תראי, אנחנו מבקשים אישורים מיוחדים מבתי החולים. בחלק מהמקרים אנחנו מקבלים ובחלק לא".
חיי אדם מול חיי אדם
לא ציפיתי לפתיחות הזו כששיחת הזום הקבוצתית החלה, אבל ההצעה לחוקרים ויזמים בתחום הרפואי לספר איך משבר הקורונה עצר את עבודתם – במקרים מסוימים אפילו חיסל מאמצים של שנים שהיו עשויים להניב תועלת רפואית אדירה – התפרצה לדלת פתוחה. כולם רוצים לפרוק תסכול אישי, אבל גם לבטא חשש שכשנצא מהמשבר נגלה ששילמנו עליו בחיי אדם – חייהם של החולים שמציאת פתרון למחלתם מתעכבת, חולים שכבר היו אמורים לקחת חלק בניסוי שיתן להם עוד כמה שנים, או אולי אפילו החלמה מלאה.
יותם דרקסלר, מנכל חברת BrainQ, שמפתחת מכשור רפואי לטיפול בפגיעות עצביות, מוביל את השיחה לאמירות חד משמעיות: "90 אחוז מהפעילויות המחקריות הקליניות בעולם נעצרו באופן מלא או כמעט מלא. זה לא רק נזק כלכלי. הנה, אם חיי אדם קודמים לנזק כלכלי – שמנו כאן חיי אדם מול חיי אדם".
גולדשטאוב: "קשה לבוא ולהגיד אל תעצרו את הניסויים הקליניים, עדיף שתהרגו עשרת אלפים מסכנים כדי להציל את כל השאר. אנחנו צריכים להשתמש בשפה שמדברים בה בהקשר של סל הבריאות – התרופה, התועלת והעלות שלה. תארו לעצמכם שניסוי קליני על תרופה נדחה בשנה. כמה צעירים מתו בגלל הדחייה הזו? זה בר חישוב.
"אני לא מזלזל בקשישים, אבל צריך להציג את האופציות והמחירים. אם אני מנהל ניסוי לסרטן שהורג מאה נשים צעירות בשנה, ואם בגלל הקורונה נדחה את ההגשה שלנו בשנה – אני יכול לחשב לכמה נשים תתקצר תוחלת החיים באופן משמעותי.
"אני חושב שעדיין לא עשינו את החשבון הזה בהקשר של הקורונה. אם היינו מתעכבים בשעתו בחצי שנה עם התרופה שיש לנו למלנומה גרורתית, מדובר היה באלפי מתים. כחברה גדולה ככה אנחנו מסתכלים על הדברים – כמה חיים ברחבי העולם נגמרים כשאנחנו מתעכבים".
אבנר הלפרין, מיזמי חברת "ארליסנס", מזכיר שהחישוב הזה, כמה עולים חיינו, אולי נתפס כציני אבל הוא הרי הבסיס של כלכלת בריאות מודרנית: "יש מחיר ברור לחיי אדם. אני חושב שלא מספיק מדברים עליו. בארצות הברית ובאנגליה יש מדד שנקרא QALY, שבודק כמה עולה שנת חיים מלאה. העלות נעה בין 50 למאה אלף דולר. אז אם נעשה עכשיו נזק של עשרות מיליארדי דולרים, תחלקו את זה בעלות של שנות חיים. על כמות החיים הזו אנחנו מוותרים כדי להימנע ממריבות של אנשים בבתי חולים על מכונות הנשמה".
"אם אני מנהל ניסוי לסרטן שהורג מאה נשים בשנה, ובגלל הקורונה נדחה את ההגשה בשנה – אני יכול לחשב לכמה נשים תתקצר תוחלת החיים"
עצירת המחקר לא מתחילה ונגמרת בניסויים הקליניים בבתי החולים. ראשיתה בסגירה כמעט טוטאלית של המעבדות באוניברסיטאות. שולמית מיכאלי, סגנית הנשיא למחקר באוניברסיטת בר אילן מנסה לגלות הבנה למגבלות הבלתי אפשריות שנכפו עליה ועל החוקרים הצעירים שהיא מובילה, אבל המיקרוביולוגית הותיקה מתוסכלת כפי שלדבריה לא הייתה מעולם. החשש שלה הוא לא רק שנפסיד מחקרים פורצי דרך, אלא גם את החוקרים עצמם.
"המחקר באוניברסיטאות בישראל נעשה ברובו על ידי תלמידים והם עובדים לפי מלגות בשנים אקדמיות", היא מסבירה. "הם לא יוכלו לסיים את התזה בזמן. בינתיים אנחנו משלמים להם את המלגות, אבל אין תוצאות כי הם לא עובדים. אז קרנות המחקר כנראה יגידו 'אוקיי, נשלם לכם לעוד חצי שנה', אבל מה יהיה עם התלמידים? איך נשלם להם אז?
החשש באוניברסיטאות הוא לא רק שנפסיד מחקרים פורצי דרך, אלא גם את החוקרים עצמם
"הייתי סטודנטית ואשת סגל במלחמות, והיו כאלה שהלכו לחזית, אבל תמיד היה גרעין שהתרכז ועבד. עכשיו אין אנשים, המעבדות ריקות ואנשים דואגים. יש קרנות מחקר שחתמו איתנו על חוזה לביצוע מחקרים ממומנים, שהודיעו על ביטול. כתבו לנו שהם לא יכולים להמשיך. אנחנו דואגים גם מה יהיה עם הקרנות הגדולות. יהיו קיצוצים בכל דבר והממשלה תצטרך לעזור לכולם, אבל לא שמעתי שמישהו אמר שיתמכו באוניברסיטאות".
אם אתה לא שם
נדמה שבן לילה הפכה החבורה הזו מנערי הפוסטר של העתיד הרפואי לאורחים במסיבה הלא נכונה, בעוד כולם ערקו לפסטיבל הקורונה. יהונתן אדירי, מייסד HEALTHY.IO מאמין שכשהפנדמיה תהיה מאחורינו, גם העבודה על המחקרים שנעצרו תראה אחרת: "השמונה תשעה שבועות האחרונים היו הכי טובים אי פעם בשת"פ מחקרי. אז אם להסתכל על זה בצורה קפיטליסטית – נכון, זה מירוץ להרוויח. אבל יש כאן גם בניה של שיתופיות שתגרום לכך שעולם המחקר יראה אחרת לגמרי בעוד שנתיים.
"רמת המודעות בזמן אמת לגילויים היא הרבה יותר מהירה. כיום עד שחוקר מפרסם את המאמר שלו יכולות לחלוף חמש שנים, שבמהלכן אף אחד לא יודע מה הוא עושה. בגלל משבר הקורונה, כרגע אחרי כל מהלך עם מובהקות סטטיסטית רצים לפרסם, בלי ביקורת אמיתית, בלי כלום, כדי שכולם יוכלו לקרוא ולהפיק. אני חושב שיש פה ניצנים של דברים שיראו אחר כך טוב יותר ממה שהם נראים כיום. כל החוקים נכתבים עכשיו מחדש תוך כדי תנועה".
מתוך הבנה שקרנות ומשקיעים איבדו עניין בכל מה שלא קשור במישרין או בעקיפין לנסיון העולמי למגר את הקורונה, גם שחקנים שפחות רלבנטיים מנסים להצטרף ולהסיט, לפעמים באופן קצת מלאכותי, את הפעילות כך שהיא תיראה כתורמת לנושא שעל הפרק.
"כחלק מהרצון לשרוד ניסינו להבין איך הפעילות שלנו יכולה להתאים עכשיו לקורונה", תומר לארק, יזם שעוסק בימים כתיקונם במחקר ופיתוח מוצרים לניטור מרחוק של חולי כליות. "הבנו שאם אתה לא שם, אתה לא קיים. זה מותח את החבל – כי פעילות הליבה לא שם".
גורי אורון, נשיא "בלו ווינד מדיקל": "זה העולם של ההון סיכון. לפני ארבע שנים עשו לנו אותו דבר וביקשו שנצבע הכל כפעילות של ננו טכנולוגיה ולפני שנתיים נתבקשנו לצבוע את הכל כקשור לרכב האוטונומי".
איבגי : "זה ציני ואותי זה מרגיז. הזוי לחשוב שהחברות שהסיטו את תשומת הלב שלהם לקורונה, הם אלה שימצאו את הפתרון למשבר".
"אין לנו אורך נשימה להחזיק עכשיו שנתיים קדימה עד שהמכירות יתחילו מחדש. בגלל שהכל עכשיו קשור לקורונה, חיפשנו את מזלנו שם ולהפתעתנו הבנו שאנחנו יכולים להשתמש בטכנולוגיה שלנו לגילוי קורונה", מספר רענן גפן, מנכ"ל "אדום טכנולוגיות אופטיות", שבימים כתיקונם בכלל עבד על מכשור לדיאגנוסטיקה של שכבת הדמעות בעיניים. "אנחנו עושים מאמץ מזורז לעשות עכשיו ניסוי עם וולפסון. אם זה יצליח, זה יהיה שוס, כיוון עסקי חדש לגמרי. אבל יש פה הרבה "אם"".
דרקסלר: "אם אתה לא שם אתה לא קיים. זה גורם לרבים וטובים להסיט פעילות לטובת הישרדות. לא מועיל שכולנו נלך על זה, כי הרי בסוף יהיה מספר מוגבל של פתרונות. מעט חברות יכולות להעמיד פתרון משמעותי לקורונה בטווח קצר. הרבה דברים שנמצאים עכשיו באוויר לא יהיו מספיק טובים ויפלו. חבל, כי יש עלות אלטרנטיבית. אותן חברות יכולות להעמיד פתרון משמעותי לצורך שעדיין קיים ועכשיו הן מסיטות משאבים יקרים שבעתיד לא יעמדו לרשותם. הקורונה הפכה למפעל החיוני היחיד, אז כולנו נשאבים אליו, טובי המוחות. יש צרכים אקוטיים שלא מתבטלים בגלל הקורונה, צריך לומר את זה כי כל השאר בחוסר פריוריטיזציה".
הלפרין: "מה שאנחנו רואים כאן זה כשל שוק, ומי שצריכה לפתור אותו היא המדינה. צריך גורם מרכזי שישים כסף על מקומות אחרים שצריך לתחזק אותם, כי בעוד שישה חודשים כשיתחילו לחשוב על פוסט קורונה, אנחנו צריכים להיות שם. החברה שלי, 'ארליסנס', גייסה 165 מיליון דולר. אמנם רק חצי מיליון הגיעו מרשות החדשנות, אבל הם הגיעו בזמן שהיינו זקוקים לו, כשאף אחד לא שם כסף על סנסורים. כמו במקרה שלנו, רשות החדשנות והקרנות האירופיות אמורות לתת כסף במקום שבו הגורמים הפרטיים פרשו, כי כל הקרנות הגדולות עצרו את הכסף או שמות אותו נטו על קורונה".
"רשות החדשנות והקרנות האירופיות אמורות לשים כסף כי כל הקרנות הגדולות עצרו את הכסף או שמות אותו נטו על קורונה"
דרקסלר: "סטארט אפ צריך להראות שהוא צולח אבני דרך קליניות כדי לגייס עוד כסף. אם הניסוי נכשל – הוא נופל. אם היה לך תקציב מחיה ל-18 חודשים והניסוי שלך נדחה בשנה – לעולם לא תצליח לשחזר אותו. וגם אם תשחזר אותו, זה יהיה בצורה לא אופטימלית ולא בהכרח תצליח לעבור למדרגה הבאה. תעשיית הון סיכון היא מאתגרת ובחדשנות רפואית היא עוד יותר מאתגרת כי התהליכים מאוד ארוכים. זו ריצת מרתון. ירידה מהמסלול של שישה חודשים ומעלה היא קריטית. הרבה סטארטאפים רפואיים בישראל לא ישרדו. לכן מבחינת הרבה חברות, רק הסטה לכיוון הקורונה תאפשר להם לשרוד. מעורבות ממשלתית יכולה להיות סוג של גשר שיעזור לחברות לעבור את השלב הקשה.
"ההזדמנות הגדולה באמת היא לא בהכרח שכולם יעבדו על קורונה, אלא להבין איך לקחת את מה שאתה עושה ולהתאים אותו לעולם שבו הקורונה נמצאת ברקע. למשל בתחום השיקום הניורולוגי, הרפואה מרחוק והתאמת מכשור רפואי למבוסס ענן תופסים תאוצה".
כל פעולה בעשרה עותקים
יונתן אדירי חושב שזו טעות מצד משקיעים וחברות להסיט פעילות לטובת מציאת הפתרונות לקורונה: "בעיני זו תגובה לא טובה. אנחנו בחברה אמרנו שיש לפנינו שני רבעונים של שינוי מאוד מהותי. אבל חולי הסכרת והכליות לא הולכים לשומקום. כשהשגרה תחזור, הדרישה לשירותים דיגיטליים לטיפול מרחוק תהיה גבוהה יותר אי פעם, כי החסמים שבהם אנחנו נתקלים כיום יתפוגגו".
לדברי אדירי השאלה שכל מנכ"ל מהתחום צריך לשאול את עצמו היא האם הארגון שם דגש על הטווח הקצר, נכנס למשחק של הקורונה, "ומתעלם מהעובדה שכשהעולם יחזור לשיווי משקל, הוא ירצה לטפל בחולים הכרוניים עם כל מה שהוא למד ממשבר הקורונה: יותר דיגיטל, יותר בבית".
לא לחינם אדירי מעריך שחסמים יתפוגגו. למעשה זה כבר קורה עכשיו. וזו אולי נקודת האור שכולם יכולים להסכים עליה והחביבה ביותר על חברות התרופות שנלחמות כבר שנים ברגולציה ההולכת ומכבידה עליהן (רגולציה שלפחות בחלקה הן הביאו על עצמן).
מאז פרוץ משבר הקורונה, הופסקו מרבית הניסויים הקליניים שנערכים בבתי החולים בהוראת משרד הבריאות. מדובר בניסויים שמממנות חברות מסחריות כמו חברות התרופות, אשר משלמות סכום לא מבוטל לקרן המחקר של בית החולים. כך, מעבר לתמריץ הרפואי יש גם תמריץ כלכלי לכל הצדדים לנסות למצוא דרך יצירתית שתאפשר את קיומם של המחקרים בימים אלו, למרות המגבלות.
הדבר מוביל גם לגמישות חסרת תקדים בתנאים שבהם בתי החולים מסכימים לערוך את המחקרים, וגם גורם למדינה לא לאכוף את כל הדרישות המרובות שלה מחברות התרופות.
כששאלתי את המשתתפים בשיחה אם לא מדובר במדרון חלקלק שעלול להחזיר אותנו לימים שבהם לא היה עליהם מספיק פיקוח, אמר גולדשטאוב שההקלות שניתנו כעת הם בסעיפים חסרי משמעות לאיכות התרופה ומהווים נטו תזזת בירוקרטית.
"במשך שנים על כל פעולה הייתי צריך לשלוח ארגזים של ניירות למשרד הבריאות, כל דבר בעשרה עותקים", הוא אומר. "עכשיו, בחסות הקורונה יש אישור להגשות אלקטרוניות. אם עד אתמול היו אומרים שזה לא בסדר שרופא חתם מחוץ למשבצת, כיום מאפשרים לי לבצע חריגות מתבקשות. אני מקווה שזה יישאר גם אחרי הקורונה".