לפני כמה ימים פרופ' גל איפרגן ראה איך תרחיש האימה מתחיל להתממש. טיפין טיפין הופיעו במחלקה הנוירולוגית בבית החולים סורוקה, אותה הוא מנהל, חולים שחיכו בבית עם אירועים מוחיים קלים וכעת חווים אירוע קשה יותר, כאלו שפרופ' איפרגן וצוותו כבר לא יכולים לתקן. חלקם כבר ישארו נכים קשים, חלקם ימותו.
"הזרם רק יגדל, אבל לא בטוח שיהיה מי שיוכל לתת לו מענה", הוא אומר בבוקר שבו מתפרסמת הידיעה על הנחית משרד הבריאות לבתי החולים להיערך לצמצום של 80 אחוז ממיטות האשפוז.
כבר כמה שבועות שפרופ' איפרגן נע בין הרהורים פילוסופיים על טבע האדם, לבין ניסיון להבין איך הוא מסתגל לעולם שלא הכיר. לפני שלושה שבועות, כשיצא מהבידוד אליו נכנס עם שובו מצרפת וחזר למחלקה, הוא גילה ששינתה את פניה. "לאן נעלמו המטופלים?", הוא סימס לי.
"מה זאת אומרת נעלמו?", שאלתי.
"אני בודק עם הקולגות שלי בבתי חולים אחרים ואצל כולם חלה ירידה דרמטית בכמות המאושפזים".
האיגוד הנוירולוגי מעריך את הירידה בכמות המתאשפזים עם אירועים מוחיים או בעיות נוירולוגיות אחרות בכ-40 אחוז. אל תתפסו אותם במספר, אף אחד לא מנהל רישום מדויק (בעיה כשלעצמה, אבל נעסוק בה בימים טובים מאלה). אנשים מפחדים להגיע. זה לא אומר שהם חולים פחות, זה רק אומר שהם מעדיפים את הנזק שייגרם להם מאי טיפול, שאת חומרתו אינם מכירים, מאשר את זה שמפמפמים להם באמצעי התקשורת – הידבקות בקורונה.
"עדיף שיגיעו עכשיו"
כ-18 אלף ישראלים חווים אירועים מוחיים מדי שנה. כשליש מהם מתים כתוצאה מהאירוע, שליש נוסף נותרים עם נכויות קשות והשליש האחרון חווה אירוע קל שעשוי לא להותיר אחריו סימנים, אפילו לא להיות מורגש במיוחד, אבל הוא איתות לדרמה גדולה בהרבה שעשויה להתרחש אם לא יקבלו טיפול ומעקב.
השליש האחרון, השברירי כל כך, הוא ככל הנראה זה שנמנע מהגעה לטיפול. אבל נראה שלא רק הם. גם המקרים המובהקים והקשים יותר מתעכבים בהגעה. "יש לי פציינטית שדיווחה לי שהפה של בעלה התעקם והדיבור השתבש. נתנה את כל התסמינים של אירוע מוחי", סיפרה לי פיזיותרפיסטית באחד מבתי החולים, "אבל כשאמרתי לה שהוא חייב להגיע לבית החולים מיד כדי שיבדקו את זה, היא היססה אם לקחת אותו".
מה יקרה למי שחווה אירוע קל ולא הגיע לבית החולים?
פרופ' איפרגן: "האנשים האלה נמצאים בסיכון מוגבר לאירועים חוזרים בתקופה הקרובה. זה יקרה להם בעוד חודש או שנה, ואז הם יגיעו עם אירוע חמור יותר שיגרום לנכות קשה או למוות.
"אבל הבעיה כאן היא לא רק הנזק מהעיכוב. אם התחזיות הקודרות יתממשו, בתי החולים יוצפו בחולי קורונה והצוותים הרפואיים יצומצמו – ומי יטפל בהם אז? לכן עדיף שיגיעו עכשיו. יש לי חולה שאושפז אתמול עם שבץ קל. אני לוחץ לזרז את הטיפול בהיצרות העורקים שלו, כי כרגע אני עדיין יכול לתת לו טיפול,שאני לא יודע אם אוכל לתת לו עוד שבועיים. אני גם מנסה להוציא אותו לשיקום עכשיו כי לך תדע מה יהיה".
ממה אתה הכי חושש?
"לחלק יהיה שבץ יותר גדול. הקבוצה השנייה היא אלה שלא יהיה להם שבץ נוסף אבל הם יישארו עם פגיעה קשה יותר מזו שהיו נשארים איתה לו היו חווים את האירוע בימי שגרה, כי החלון השיקומי שלהם ייסגר. כשנצא מהעסק הזה נגלה שהרבה אנשים עברו שבץ וכעת הם סובלים מנכויות שאי אפשר להתמודד איתן.
"דבר נוסף שמדאיג אותי הם אנשים עם בעיה נוירולוגית, שנדבקו בקורונה. דלקת ריאות גורמת להחמרה במצבם של אנשים אחרי שבץ או כאלו שסובלים ממחלות ניווניות של המוח. אני מניח שזה מה שיקרה גם לאלו שיחלימו מקורונה. כלומר, גם שורדי הקורונה המבוגרים יזדקקו לתהליך שיקומי. מי ילמד אותם ללכת מחדש? המערכת לא בנויה לכמות הזאת. הסיטואציה הזו תייצר עומס מאוד גדול על המערכת השיקומית.
"יש לי חולה שאושפז אתמול עם שבץ קל. אני לוחץ לזרז את הטיפול בהיצרות העורקים שלו, כי כרגע אני עדיין יכול לתת לו טיפול,שאני לא יודע אם אוכל לתת לו עוד שבועיים"
"על זה תוסיפי חולים אמבולטוריים שלא מגיעים כי המרפאות נסגרו והשירותים לא ניתנים. זה אומר שהם סובלים כעת מרגרסיה. חולי טרשת נפוצה, למשל, פחות נוטים לבוא ולהעיד על התלקחות קטנה שבגללה היו צריכים לקבל סטרואידים.
"חולי אפילפסיה תלויים בתרופות באופן רציף – עד כמה הם מקפידים להמשיך ללכת לבית המרקחת לרכוש את התרופות? גם ככה אנחנו נתקלים באנשים שלא קונים תרופות כי אין להם כסף, עכשיו גם יהיה להם פחות כסף וגם יחששו ללכת לבתי מרקחת".
ואז איך הם יטופלו?
"המערכת הפרטית תגדל כי המערכת הציבורית לא תוכל לעמוד בעומס שייווצר. כבר היום נחשפתי לחברה שמציעה טיפולי טלמדיסין באופן פרטי. משלמים לחברה והיא לוקחת על כל ביקור עמלה של 20 אחוז ומשלמת לרופא 80 אחוז. הוצאות הבריאות שלנו יעלו דרמטית, גם ההוצאה הפרטית וגם הממשלתית".
פרופ' דוד טנה, יו"ר האיגוד הנוירולוגי, מוסיף שגם האבחונים לגילוי מחלות נוירולוגיות צומצמו לנפח מדאיג: "בדיקות אבחוניות חשובות כמו EMG, EEG ודופלר עורקי צוואר – נדחות. לדחייה של קבלת אבחנות למחלות נוירולוגיות יש השלכות קריטיות לתוצאות הטיפול. אם לפני הקורונה תור ל-EMG היה לוקח חודשים, אז אחריה התורים יהיו הרבה יותר ארוכים, כי מספר הטכנאים לא גדל.
"גם שורדי הקורונה המבוגרים יזדקקו לתהליך שיקומי. מי ילמד אותם ללכת מחדש? המערכת לא בנויה לכמות הזאת"
"צריך להגדיל את כמות המשאבים, אבל אני לא רואה את זה קורה. המחסור הקבוע שאנחנו סובלים ממנו בנוירולוגיה לא יפתר כרגע, הוא כנראה יחריף. במה שקשור לנוירולוגיה לא הושקעו תקציבים. נכון שכרגע יש מגפה אמיתית באוכלוסיה הקשישה, אבל המגפה האיטית יותר באוכלוסיה הזו היא תחלואת המוח. שם היה חסר גדול, והוא רק יגדל. כרגע זה בטח לא באג'נדה של המערכת".
"מפחדת שאני שפן ניסיונות"
לפני חודשיים התבשרה שרונה שיש לה סרטן השד. לא קל לשבור את רוחה של האישה החזקה הזו, אמא לילד נכה שכבר שנים נלחמת על זכויותיו. שרונה עברה ניתוח להסרת הגידולים בצד ימין ובצד שמאל. לפי הפרוטוקול היא אמורה לעבור כעת סדרה של 15 הקרנות. "בית החולים בישר לי עכשיו שאין אישור לכל הסדרה. בגלל הקורונה צריך לקצר. הרכיבו לי פרוטוקול זריז של חמישה טיפולים בהקרנה בעוצמה גבוהה יותר. אני מפחדת שאני שפן ניסיונות".
מהתייעצות עם אונקולוג מנוסה עולה שהתחושות הקשות של שרונה אינן מופרכות. פרוטוקולים מקוצרים כאלה ניתנים במקרי קיצון, בדרך כלל לאנשים שמתקשים להגיע לטיפול בגלל מרחק גיאוגרפי או מצב פיזי. אין הוכחות חד משמעיות שתוצאותיו טובות כמו הפרוטוקול הארוך יותר. "לו היא היתה בת 85 אולי לא הייתי מתווכח, אבל לו היא היתה אחותי", אמר לי האונקולוג, "הייתי מחפש לה בית חולים שעדיין לא עבר לפרוטוקול הקצר ונלחם על זה. היא צעירה, עדיין יש לה סיכוי לחיות".
"זה נכון שמשבר הקורונה יצר הטיה בקבלת ההחלטות הטיפוליות בחולי סרטן", מאשר פרופ' רענן ברגר, מנהל המערך האונקולוגי וראש מחלקת המחקרים הקליניים במכון האונקולוגי בשיבא. "לפעמים אתה צריך לקבל החלטה בין כימותרפיה לבין טיפול ביולוגי או שילוב בין השניים. ההחלטות האלה מאוד מושפעות מהמצב כרגע, כי אתה רוצה לתת את הטיפול הכי קרוב לאופטימלי, במינימום חשיפה. נניח אם אני מטפל במטופל עם סרטן הערמונית וצריך להחליט אם לתת לו כימותרפיה בבית החולים או טיפול ביולוגי בכדורים שהוא יכול לקחת בבית – תהיה נטייה לטובת הטיפול בבית".
מה עלולות להיות ההשלכות של מתן טיפול עם פחות חשיפה?
"אנחנו לא יכולים לנבא אם טיפול יצליח או לא".
ובכל זאת, פרופ' עידו וולף, מנהל המערך האונקולוגי באיכילוב, מאמין שהחולים שכבר "נמצאים במערכת" הם הבעיה הקטנה. הבעיה הגדולה יותר היא שיעברו חודשים עד שיתחדשו בדיקות האבחון לגילוי מוקדם של סרטן. "חולים חדשים יאובחנו באיחור שעלול להיות קריטי עבורם", הוא אומר.
"מה קורה עם מי שקיבל אבחנה חדשה של סרטן? מה אתה עושה עם אותו חולה שכל הבירור שלו מתעכב? אלה נמצאים מתחת לרדאר. החשש הגדול שלנו הוא ממה שאנחנו לא רואים. אם זה עניין של כמה שבועות לא יקרה אסון, אבל אם זה יימשך חודשים ארוכים יהיה צורך לחשוב מה עושים".
איך תעמדו בעומס?
"מנסים לא לדחות את מי שמקבל טיפול עכשיו, אבל אנשים חוששים לצאת מהבית. אין ספק שנראה איזשהו גל כשכל זה יהיה מאחורינו ונתמודד איתו. קשה לי להאמין שנקבל משאבים להתמודד עם זה, כי המערכת תהיה מתוחה ולחוצה מכל הכיוונים. תצטרך להיות התגייסות ונצטרך לקבוע סדר עדיפויות. האם סי.טי עם חשד לסרטן יבוא לפני סי.טי לבעיית גב? ככל שנספיק יותר דברים עכשיו יהיה לנו פחות לחץ אחר כך".
פרופ' ברגר: "לכאורה הכל מתרחש, אבל אין מה לעשות, יש האטה משתי סיבות: חלק מכוח האדם מופנה למשימות קורונה וחשש של המטופלים להגיע. אם אנחנו מדברים על מישהי שמוצאת גידול בשד היא יכולה להגיע לאותם מרכזים שמבצעים ביופסיות ויבדקו, מצד שני אם יש מישהו שיש לו גוש בריאה והוא לא מרגיש – הוא לא יבוא לעשות בדיקת סי.טי לאנשים בסיכון. אין ספק שיש כאן אוכלוסיית מטופלים שהולכת לסבול מעיכובים באבחנה שלהם".
ללא שיקום לב
פרופ' דורון זגר, נשיא איגוד הקרדיולוגים, מקבל בשבועות האחרונים מקולגות ברחבי העולם תמונת מצב דומה לזו שבישראל: שילוב של חולים שחוששים לבוא להיבדק עם עומס על מערך האבחון, מניב יותר נפגעים קשים וחשש שבעתיד, כשיזדקקו לסיוע, לא יהיה מי שיוכל לתת אותו.
"מגיעים אלינו אנשים שעברו אירועים אפילו באיחור של חצי יממה. זו סכנה מיידית. אם לא טיפלנו בזמן, יש פגיעה גדולה יותר בתפקוד הלב ובהמשך נצטרך להתמודד עם אי ספיקת לב. אני אפילו לא אדע על מקרי המוות בתקופה הזו של חולים שלא הגיעו, כי הם מתרחשים בבית".
גם במקרה הקרדיולוגי לא נעשים כיום אבחונים מוקדמים כמעט, כחלק מהשבתת הטיפולים האמבולטוריים. גם פעילות השיקום של חולי לב שצלחו את ההתקף וכעת צריכים לבנות מחדש את בריאותם – ירדה לאפס. המשמעות היא כאמור לא רק עיכוב בחזרתם של החולים לתפקוד תקין ועצמאי, אלא גם סכנה עתידית לחייהם.
"שיקום לב משפר את התחזית של החולים וביטולו עלול להוביל לאירועים חוזרים. בשילוב עם חוסר בפעילות יש סיכון גבוה שנראה מקרים קשים מכפי שהיינו רואים בזמנים אחרים. איך נתמודד עם זה? אנחנו אולי נצלח את העומס, אבל החולים יהיו חולים קשים יותר, איך הם יתמודדו?"