במהלך השיטוטים שלי בירושלים כמועמד רשימת מרצ במערכת הבחירות המוניציפלית ב-2018, פגשתי את יחיאל (שם בדוי). משיחה שהייתה אמורה להימשך שלוש דקות במקסימום, שבה הוא יבהיר לי שאין לו זכות בחירה עדיין, התגלגלנו לשיחה של חצי שעה על אחד הספסלים במרכז העיר.
יחיאל היה אז ירושלמי בן 16, שלומד בישיבה תיכונית בהתנחלות. כבר מגיל 13, כשהתחילו לרוץ סרטונים פורנוגרפיים בין חבריו בישיבה, הוא הבין שככל הנראה הוא לא כמו השאר. הודות לנפלאות האינטרנט הוא גם די מהר מצא לזה הגדרה: הומוסקסואל. לקח לו כמה זמן לעכל את "רוע הגזרה" שנחתה עליו. הוא לא רצה לספר על זה להורים שלו, לרבנים או לחברים מחשש איך יגיבו. אז הוא שתק.
בשבוע האחרון – כשהקהילה הגאה שוב נמצאת על המוקד – מצאתי את עצמי חושב עליו. מה התשובות שאנחנו יכולים לתת לו כשהעולם הסובב אותו, הרבנים ואנשי הדת, מנסה להגיד לו פעם אחר פעם שהוא לא "טבעי", "נכון" או "מוסרי"?
זה נכון שבמונחים ציבוריים הקהילה הלהט"בית בעולם, וגם בישראל, הגיעה להישגים יוצאי דופן בזמן קצר. הסקרים שפורסמו בשנה האחרונה מעידים כי יותר מ-70% מהציבור הישראלי בעד שוויון זכויות לקהילה הגאה, השביתה הגאה לפני שנה וחצי הוציאה מאה אלף איש לרחובות ומצעד הגאווה בתל אביב כבר עובר את רבע מיליון המשתתפים שלוש שנים ברצף.
אבל כמו שכל להט"ב ממוצע יגיד לכם, בייחוד אלו שגרים מחוץ לתל-אביב רבתי, התמונה לא כל כך ורודה. ישראל נשארה מאחורי מדינות העולם הדמוקרטי במתן שוויון חוקי וחוקתי לקהילה הגאה. השבוע, קיבלנו שתי תזכורות כואבות לכך שגם בימים אלו – הממסד הוא זה שקובע לנו, חברי וחברות הקהילה הגאה – מה זה "טבעי". ובעיקר, שאנחנו מוצאים מחוץ להגדרה הזו – פעם אחר פעם.
ישראל נשארה מאחורי מדינות העולם הדמוקרטי במתן שוויון חוקי וחוקתי לקהילה הגאה. השבוע, קיבלנו שתי תזכורות כואבות לכך
ביום שני, במחי פסק דין, בית המשפט העליון הקשיח את העמדות המשפטיות שלו בעניין הכרה בהורות באופן רטרואקטיבי על ידי צווי הורות. האמת, אני לא רוצה להתמקד בתוצאות הפרקטיות של פסק הדין, אבל רק כדי ליישר קו באופן כללי: הורים להט"בים צריכים לבקש הכרה של בית המשפט לענייני משפחה באופן רטרואקטיבי בהורות שלהם על ידי צו הורות פסיקתי.
למה? כי על פי החוק הם צריכים להגיע לבית המשפט רק לאחר הלידה, ועולה השאלה מיהם ההורים בפער בין מועד הלידה למתן "צו ההורות". בשנים האחרונות, בתי המשפט המחוזיים הלכו רחוק ככל האפשר כדי להעניק את ההכרה הרטרואקטיבית מרגע הלידה בהורות של שני בני הזוג. אבל השבוע פסק הדין של העליון הקשיח את החריגים המאפשרים הכרה רטרואקטיבית שכזו.
אבל זו לא רק התוצאה שצריכה להפריע לקהילה – אלא הדרך. ראשית, פסק הדין כלל לא התייחס לזכות החוקתית לשוויון – אותה זכות שמאז בג"ץ דנילוביץ ב-1994 היה הפתח של הקהילה הגאה להכרה בזכויות כה רבות בפסקי הדין. איך שלושה שופטים יכולים להסתכל על זוג הורים גברים שמנסים לקבל הכרה באבהות שלהם, ולא להתייחס לכך שכל הסיבה שהיו צריכים ללכת לפונדקאות בחו"ל ולהתעכב בהליך, זה מכיוון שבמדינה שלהם – אין להם אפשרות כלל להקים משפחה?
שנית, הרטוריקה של השופטים נעה בקשר לשאלה מהי "טובת הילד", במצב שבו יש הורות "לא טבעית". משום מה, רטוריקה כזו הרבה פחות נפוצה כאשר מול השופטים לא עומדים שני הורים מאותו מין – בין אם מדובר באימוץ ובין אם מדובר בפונדקאות. מסתבר, שהורות להט"בית היא עד כדי כך לא טבעית שהיא מצריכה הרמת קשיים על גבי קשיים כדי לוודא "שטובת הילד" מתקיימת.
מסתבר, שהורות להט"בית היא עד כדי כך לא טבעית שהיא מצריכה הרמת קשיים על גבי קשיים כדי לוודא "שטובת הילד" מתקיימת
שלישית, ואולי הדבר הכי משמעותי בהקשר הזה, שלא היה צורך בפסק הדין הזה. מדובר בדיון במקרה שהוא ערעור ברשות של היועמ"ש לבית המשפט העליון. כלומר, בית המשפט לענייני משפחה פסק לטובת הכרה בהורות הרטרואקטיבית בתביעה מול המדינה. היועמ"ש, כנציג המדינה לא אהב את הפסיקה וערער לבית המשפט המחוזי – אבל גם שם פסק הדין היה לטובת הכרה רטרואקטיבית. היועמ"ש לא ויתר והגיש בקשה לערעור ברשות לבית המשפט העליון. לכן, אם השופטים בבית המשפט העליון לא היו מקבלים את הבקשה של היועמ"ש לערעור שברשות, הסטטוס קוו בנוגע לצווי ההורות שנוצר היה ממשיך להתקיים.
כל מה שהיה צריך כדי להמשיך את המצב הקיים – שגם הוא כשלעצמו מפלה – הוא שהיועמ"ש יכיר בזה שהוא הפסיד בבית המשפט לענייני משפחה או בערכאת הערעור לבית המשפט המחוזי. לכן הקהילה הגאה הרגישה נרדפת במיוחד השבוע: כל מה שהמדינה היתה צריכה לעשות כדי לא להרע את מצבנו זה לא לערער ולא להתערב עוד יותר – ועדיין הם בחרו באופציה שתקשה עלינו.
מי משתיק את מי
לאחר שפורסם פסק הדין הזה, קיבלנו את החדשות שהרב אריאל עתיד לקבל את פרס ישראל לספרות רבנית. בעברו, יש לרב אריאל שלל התבטאויות נגד הקהילה: בין אם זה אמירתו שאפשר להפלות זוג לסביות במגורים, תמיכתו ב"טיפולי המרה" וש"הומואים הם נכים". ונניח בצד את העובדה שב-2020, "נכה", כבר מזמן לא צריך להיות כלי נשק מילולי כדי לפגוע באנשים, אבל כנראה שזה שיעור שהרב הנכבד עדיין לא למד.
הקהילה הגאה יצאה בעצומה נגד מתן הפרס לאדם בעל התבטאויות כאלו, וייתכנו גם הפגנות במהלך הסוף שבוע, אך בינתיים לא נראה שמעניק הפרס, שר החינוך רפי פרץ שמאמין בטיפולי המרה, מתרגש מדי.
בערב של יום שלישי, לאחר שקראתי את פסק הדין ואת אמירות העבר של הרב אריאל, ישבתי בסלון ושאלתי את עצמי: מה אני יכול לענות ליחיאל לאחר יום כזה. מה הייתי יכול להגיד לו, בלב שלם, כדי שירגיש שהוא יכול לחיות בעורו שלו, בזמן ששר החינוך שלו מעלה על נס רבנים עם התבטאויות פוגעניות, בלשון המעטה? איך אני יכול להגיד לו שהוא יוכל להיות אבא נפלא בעתיד – גם עם בחיר ליבו – כשבית המשפט העליון, מתעלם מחוקי היסוד ומעיקרון השוויון ומפקפק ביכולת ההורית של משפחות גאות?
האמת, שאין הרבה תשובות טובות לתת ליחיאל. אין הצדקה היום במדינה דמוקרטית למדיניות כזו כלפי הקהילה הגאה. וזה לא פחות מאבסורדי שאותו הרב אריאל – שהתלונן בימים האחרונים על כך ש"הטרור הלהט"בי" מנסה להשתיק אותו – הוא בדיוק מסוג אותם האנשים שגורמים ליחיאל לשתוק, ולשתוק ולשתוק לגבי מי שהוא כבר שנים.
המעט שאנחנו יכולים לעשות בשבילו, הוא לצאת פעם נוספת לרחוב – כדי לצעוק הכי חזק שרק אפשר – שלאף אחד אין זכות לקבוע לנו מה זה אהבה או הורות "טבעית".