"קל מאוד להבחין במרחב המיני הלא בטוח בכל בביקור בבית ספר בארץ. אם נעמוד במסדרון בהפסקה ונספור עד 5, נשמע בוודאות 'יא הומו'. זאת הקללה הפופולרית ביותר בבתי ספר כיום והיא נאמרת בכל בית ספר בתדירות גבוה מאוד. אחריה בתור מגיע "יא קוקסינל", עדיין מאותה המשפחה", כך סיפרה ביום רביעי האחרון תמר יהל, מנכ"לית ארגון חוש"ן.
יהל אמרה את הדברים בערב הרצאות קצרות בנושא מיניות במרחב בטוח, כחלק מפיילוט שמוביל משרד החינוך בשיתוף ארגון הג'וינט ומשרדי ממשלה נוספים, שנועד למנוע אלימות מיניות ולקדם מיניות בריאה בין בני נוער (גילוי נאות: כותבת כתבה זו הנחתה את הערב בתשלום; ש"ש). בג'וינט אומרים ש"במשרד חינוך מורגשת עשייה גדולה במטרה לוודא שכל נשות ואנשי חינוך ידברו מיניות והתוצאות נראות בשטח".
הערב נפתח בהרצאה של יהל על להט"בופוביה (שנאה או יחס שלילי ללהט"בים) בבתי הספר, נושא שבו מטפל חוש"ן מזה 16 שנה, על ידי מפגש עם עשרות אלפי בני נוער וצוותי חינוך ברחבי הארץ מדי שנה. לדברי יהל, בני נוער כיום סובלים מיותר אלימות פיזית, מילולית ומינית מאשר בעבר – וכשמדובר בבני נוער מהקהילה הגאה, האלימות היא כפולה.
יהל מונה כמה דרכים שיכולים לסייע לטפל בבעיה הזו. אחת מהן היא שיח פתוח ונונשלנטי של המורים. "דברו עלינו", היא פונה להורים ומחנכים. "תנו לנו נוכחות באופן אקראי ותנכיחו אותנו ואת הלגיטימיות שלנו. נגיד שפתחתן עיתון לפני כמה שבועות והתרגשתן מהידיעה על עברי לידר שהוא ובן זוגו אימצו ילד. כשאתן מגיעות לכיתה בבוקר תזכירו את זה במשפט ותעברו הלאה. נגיד שבארוחת שבת פגשתן בן או בת משפחה שלכם שהם להט"בים, הזכירו זאת כבדרך אגב ועברו הלאה. ככה תסמנו לתלמידות שאתן בנות ברית של הקהילה הגאה ושניתן לשוחח אתכן על הנושא. אפילו משפט אחד שנאמר פעם אחת יכול להיות משמעותי מאוד".
דרך נוספת שהיא ממליצה עליה היא ליזום דיונים ויוזמות חברתיות. לדבריה, "כיום בתכניות הלימוד של משרד החינוך כמות החומר העוסקת בקהילה הגאה היא כמעט אפסית. אבל, אם אתן מורות מקצועיות, אתן יכולות להקדיש מפרקי הבחירה שלכן לנושא – ללמד על המאבק הלהט"בי בשיעורי היסטוריה, על זכויות הקהילה הגאה בישראל בשיעור אזרחות, ללמוד יצירה ספרותית עם דמות להט"בית בשיעור ספרות".
יהל רוצה גם שבתי ספר ומוסדות חינוך ינכיחו את קבלת הלהט"ב באופן פיזי במרחב. "לסיכה, לדגל או למדבקה קטנה, יכולה להיות השפעה עצומה", היא אומרת. "כשתלמידה נכנסת לחדר היועצת בחשש גדול כדי לשתף ולהתייעץ בנושא הזהות המגדרית או המשיכה המינית שלה, והיא שמה לב לדגל גאווה קטן שמונח על השולחן או מדבקה של מרחב להט"בי בטוח, זה מיד מסמן לה שזהו מרחב בטוח עבורה ושפה היא יכולה לדבר".
בהמשך היא מבקשת מהמורים המחנכים והמורים לא להתעלם ולעבור לסדר היום כשנתקלים באירועי אלימות והצקות: "התערבו, השמיעו את קולכן במקרה של הצקות ואלימות על רקע להט"בפובי. רק תחשבו על הסיטואציה שבה תלמיד כיתה ו' מקלל את חברו "יא הומו". המורה שומעת את זה וקוראת לו רגע הצידה לשיחה. זה מאפשר מרחב לשיחה על מה זה בכלל הומו ולמה זה נאמר כדבר שלילי, ומציבה גבול ברור שזו לא התנהגות וביטוי מקובל בבית הספר כקללה. בחצי מהמקרים המורות לא מתערבות כלל במצבים האלו".
לבקר את תרבות האונס והדימויים
ד"ר גל הרמט, מומחית לחינוך ומגדר, הפנתה את תשומת הלב לעולם הפרסום. ההרצאה שלה נפתחת בתמונות של גברים שמפרסמים שעונים ומוצגים כקשוחים, לעומת תמונות של נשים בפרסומות של שעונים שבהן הן נראות רכות ולעיתים אף מגוחכות.
באופן דומה היא אומרת, אפשר לנתח גם את המקצועות שנתפסים מגדריים. לדבריה, הרבה יותר קל לנו לקבל ולקדם ילדות שמשחקות כדורגל ורוגבי מבנים שרוקדים בלט ולומדים בניית ציפורנים. "כשנשים לוקחות חלק במקצוע גברי הם עולות ברמה, הן משתדרגות חברתית. כשאישה לוקחת על עצמה סממנים שנתפסים גברים בביגוד, בהתנהגות או בתפקיד (משחקת כדורגל, לוחמת אמיצה, אסטרונאוטית, מנכ"לית של חברת ענק) יש כאלה שלא אוהבים את זה, אבל היא עדין עוברת כאישה ומה שהיא עושה מקבל סטטוס גבוה יותר. כשגבר מאמץ סממנים או תפקידים שנחשבים נשיים הוא נתפס כחלש, בזוי ונלעג".
עולם הפרסום כיכב גם בהרצאה נוספת של יעל טל פואה מהמרכז סיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית. היא התחילה את דבריה בסיפורים שונים של נפגעי ונפגעות תקיפה מינית שנתקלה בהם בעבודתה. למשל, "שחקנית צעירה שמגיעה למיונים לתפקיד נחשק. אחרי האודישן, הבמאי פוגש אותה במדרגות הבניין ואומר לה שאם היא תזרום איתו הוא יוכל 'לסדר' לה את הקריירה; הגר, תלמידת כיתה י' הייתה מאוהבת באחד הי"בניקים. היא התחילה לעקוב אחריו באינסטגרם והוא הבין שהיא בעניין. הם התחילו לדבר בוואטסאפ ומפה לשם, הוא שכנע אותה לשלוח לו "רק תמונה אחת" שלה. אחת, קצת מינית, לא הרבה… היום, כולם כבר מכנים אותה שרמוטה; כשעודד היה בן תשע, הוא ישן אצל דודיו. בן דוד שלו בן ה-13 שידל אותו לצפות בפורנו ולחקות את מה שהוא רואה בסרטים. 'ככה', הוא אמר לו, 'הוא יהפוך לגבר'; רונה, ספורטאית אולימפית נפגעה על ידי המאמן שמלווה אותה כבר שנים. עידן, נפגע על ידי מאמן הכדורגל הנערץ.
"שחקנית צעירה שמגיעה למיונים לתפקיד נחשק. אחרי האודישן, הבמאי פוגש אותה במדרגות הבניין ואומר לה שאם היא תזרום איתו הוא יוכל 'לסדר' לה את הקריירה"
"כל השמות והפרטים שציינתי בדויים – אבל הסיפורים אמיתיים, אמרה טל פואה. "כל סיפור אולי מרגיש לנו מאוד אישי, פרטי, נקודתי, אך זהו רק קצה קצה של תופעה חברתית בעלת ממדים אדירים – תופעת האלימות המינית". לטענתה, אלימות מינית היא תופעה בעלת הקשר חברתי ותרבותי רחב, המושפעת מאוד מדימויים ששוטפים אותנו באופן יומיומי. היא קראה לקהל לחשוב על השלכות הפרסומות והתוכניות שצפו בהם באחרונה. כדוגמה לכך היא נתנה את שני המקרים הבאים:
"באחד מסופי השבוע, דן ישב עם משפחתו וצפה במהדורת החדשות של ערוץ 2. שם מסקרים את מסיבות הרווקים בבוקרשט ומציגים צעירים שנוסעים לבוקרשט ושוכרים לימוזינות ושירותי ליווי של נשים. בין היתר, הוא פוגש את שני הציטוטים הללו על המסך: 'אתה יודע הן מגיעות איתך. נותנות לך תחושה טובה יותר. זה לא סחר קודם כל. זה בחורות שעושות את זה בכיף'. כך הוא מבין שזנות היא לגיטימית. חודש לאחר מכן, הוא הלך ברחוב ונפגש עם הפרסומות הזו: 'כמה חגגו עליה לפני החתונה'. כשדמות של כלה עומדת עם הגב אליו בתמונה. המסרים שהדימויים האלו מעבירים לנו גם באופן לא מודע, מחזקים את תפיסת האישה כאובייקט.
"מהעבר השני – יש לנו את דנה. היא צופה עם המשפחה דווקא בערוץ 11 וראתה את הסיקור של צעיר שהשתתף במסיבה באיה נאפה. ובכתבה היא שומעת את הציטוט הבא: 'אתה לא מבין וסתם אנשים עושים מזה סיפור. איזה ברברים וזה..היא בהתחלה גם התלהבה כזה, פתאום היא ראתה שזה נהיה מוגזם, כולם התנפלו עליה. היא סתם הדליקה אותם'. אם אף אחד לא תיווך לה את הכתבה, היא מבינה שזו אשמת הצעירה. לכך מתווספת הפרסומת: 'תשמרי על הכוס שלך' שמתלווה לצילום של כוס משקה ומשחקת על המשמעויות של המילה כתלות בניקוד שלה (פרסומת של מגזין טיים אאוט). ולמודעה הזו, שתורמת להפנמת האשמת הקורבן, מצטרפת גם האכיפה של בתי ספר על לבישת מכנסיים קצרים".
"אנחנו לא צריכות תואר בפסיכולוגיה בכדי להבין את הקשר בין הפיכת האישה לאובייקט והאשמת קורבן לתרבות שמשמרת את הלגיטימציה לפגיעה מינית והופכת כל אחת משלוש לנפגעות תקיפה מינית", אמרה פואה. "אך הבשורה הטובה היא שיש לנו את הכוח לצמצם אותה. העבודה שלי בשטח לימדה אותי שיש תקווה, והיא מבוססת על ניצחונות קטנים. תארו לכם, שהאבא של דן פלט לעבר הטלוויזיה, כשהם צפו במהדורת החדשות, 'איזה חבורת דוחים' והאח הגדול מוסיף 'מזעזע'. האמא של דנה אמרה: 'את יודעת, לא משנה מה, אם זה אחת כנגד רבים – זאת לא יכולה להיות אשמתה'. ההורים לא אמרו דברים מלומדים – אבל הם כן עשו מה שאפשר: סדקו את התפישה המוחלטת שמתחזקת את תרבות אונס. הם העבירו מסר שמותר לבקר את מה שאנו רואות מסביבנו. זה, ניצחון קטן".
חוסר נגישות לאמצעי מניעה
שרון אורשלימי, מחנכת למיניות ויועצת לתכנון משפחה, דיברה באירוע על הקושי לעודד שימוש באמצעי מניעה בקרב בני נוער. לדבריה, הקושי אינו חדש, אבל היום קשה יותר להבין את הפער כשהנגישות לאמצעי מניעה עלתה – ועדיין נערים ונערות רבים לא משתמשים באמצעי מניעה, לא באופן חד פעמי ולא באופן קבוע.
"בני נוער מתביישים לקנות קונדומים בבית מרקחת ולא תמיד יש להם מספיק כסף לזה", הסבירה אורשלימי. "הדרך לפתור את זה היא ללכת איתם לקנות, לעזור להם להתגבר על הבושה, ואם כל זה לא עוזר – להציע להם להגיע לאחד מהמרכזים של ארגונים המספקים קונדומים ללא עלות ובאופן דיסקרטי. ככה תעקפו את מחסום הבושה ותפתרו את המחסום הכספי".
לגבי יחסי הכח היא אומרת כי "בשימוש בקונדום ישנה חלוקת תפקידים מובנית מאליה בתוך הסיטואציה. לא רק שהאחריות על הקונדומים נתפסת כאחריות של הנער; אלא גם הידע על אופן השימוש והרצון בכלל להשתמש, מייצרים יחסי כוח. הדרך לפתור את זה היא קודם כל להעביר את המסר שהידע צריך להיות של שני הפרטנרים ושהאחריות לשימוש היא משותפת. ששני הפרטנרים יהיו שותפים לקנייה, ששניהם יידעו להשתמש בקונדום ושהדאגה לבריאות המינית שלהם תהיה דאגה זוגית".
"בני נוער מתביישים לקנות קונדומים בבית מרקחת ולא תמיד יש להם מספיק כסף לזה"
לדברי אורשלימי שהיא גם דוקטורנטית לניהול מערכות בריאות, "כשזה נוגע לאמצעים למניעת הריון, החסמים רק גדלים. קטינה לא תמיד רוצה להיחשף בקופת החולים והיא תתבייש לקבוע תור או להגיע למרפאה לבדה. לא כל מרפאה מסכימה לקבל קטינות ללא הוריהן. אנחנו צריכות לעזור להן בהנגשת שירותי הבריאות, על ידי ניווט בביורוקרטיה המערכתית והשגת התור המיוחל. להיות איתה בזה ולהגיע למיצוי זכויות".
"גם פה", היא מוסיפה, "החסם הכלכלי מהווה משקל משמעותי. גלולות למניעת הריון נמצאות בסל התרופות עד גיל 20. שאר אמצעי המניעה אינם בסל ולכן אינם תמיד נגישים כלכלית לקטינות. בטח לא לקטינות שהוריהן לא יודעים על יחסי המין, אבל גם לקטינות המגיעות ממשפחות שחיות בעוני". מה שאפשר לעשות לדבריה הוא "לעודד שיתוף של ההורים, כדי שיוכלו לעזור כלכלית. ביחד עם שירותי הבריאות של רפואת נשים, יש להנגיש ידע לאפשרויות הנוספות העומדות בפני נערות מעבר לגלולות וקונדום, כמו התקן תוך רחמי או דיאפרגמה. מאז 2016 יש בישראל התקן תוך רחמי המיועד לנערות, שאף הומלץ כאמצעי המניעה היעיל ביותר ובעל שביעות הרצון הגבוהה ביותר. אך הוא אינו נגיש לכולן שכן הוא אינו בסל הבריאות ומצריך אישור הורים מתחת לגיל 18".