לקח לי חודשיים לכתוב על השיחה הזו, בגלל הבושה. ברטוקן (שם בדוי) נאבקת בבושה שמנהלת אותה הרבה מאוד שנים. הבושה היא שמעכבת אותה מלתרום את ניסיונה להורים אחרים. עכשיו סוף סוף היא מרשה לי לשתף בסיפור שלה, בעילום שם. אני מביאה את השיחה בינינו כפי שהתנהלה.
את ברטוקן הכרתי בתקופת השירות הלאומי שלי, לפני 27 שנים, כשעבדתי כמורה סייעת באולפנים לעברית. זכרתי אותה כנערה יפהפיה, חיננית ומלאת חדוות למידה. כשנפגשנו שוב לפני חודשיים בחתונה של קרובי משפחה, לא זיהיתי אותה. היא נראתה מבוגרת לפחות בעשור וחצי מגילה. עד מהרה התברר שהחיים לא האירו לה פנים. היא סיפרה שהיא עוקבת אחרי במאבק נגד אלימות משטרתית, ושמזמן חשבה לצלצל אלי כדי לשתף אותי בסיפור שלה, כדי להעביר דרכי מסר להורים אחרים.
"אבל הבושה הורגת אותי עדיין", אמרה עם חיוך של מבוכה.
"בושה ממה?", שאלתי.
"בושה מהבושה שלי בבן שלי. התביישתי שהוא הבן שלי. לפעמים הייתי אומרת לעצמי: 'עדיף היה שלא היה נולד'".
הבן של ברטוקן היה בן פחות מ-12 כשהמשטרה עצרה אותו על פריצה לקיוסק בשכונה.
"הייתי מטומטמת!", אמרה בכאב, "בעלי היה יותר גרוע. לא היה לנו השכל שיש לי היום. זה אוכל אותי". היא סיפרה שבאותו יום שהמשטרה עצרה את הילד, החברים הגיעו לביתה לספר שהשוטרים לקחו אותו לתחנה. היא ובעלה החליטו לא ללכת לתחנה. הם חשבו שדווקא טוב שהמשטרה תפחיד אותו קצת, תעזור לו לסור מדרך רעה.
הדמעות מציפות אותה כשהיא נזכרת בהחלטה ההיא, כולה בושה, חרטה וכאב. בתנועת יד ביקשה שאחכה עם השיחה ושאפסיק את ההקלטה. לוקח לה זמן להתגבר על הבכי.
"את יודעת, שולה, בעדה שלנו אנחנו מטומטמים! בעלי אמר: 'אסיי!' (מגיע לו, באמהרית) כשאמרתי לו שהמשטרה לקחה את הילד. למחרת בבוקר התקשרו אלינו מהמשטרה ואמרו שנגיע. בעלי לא הסכים, הוא אמר שזה עונש טוב בשבילו והלך לעבודה שלו. אני הלכתי, חתמתי והוצאתי אותו".
ברטוקן דיברה איתי במקטעים. שותקת הרבה ולפעמים ממלמלת לעצמה דברים, ואז שוב מציפות אותה דמעות. באחת הפעמים העזתי לשאול אותה, "מה גורם לך לבכות ככה?"
"הכל", היא ענתה, "אני כועסת על עצמי, שאפילו לא שאלתי אותו מה קרה. מה עשו לו. רק כעסתי עליו וקיללתי אותו".
"את לא ידעת", אמרתי לה, "אני לא חושבת שאם היית יודעת שכדאי לעשות אחרת לא היית עושה. אני בטוחה בזה".
"אני בוכה כל יום מאז שקיבלתי אותו ככה".
"מאיפה קיבלת אותו?", שאלתי.
"זה סיפור ארוך". היא שתקה רגעים ארוכים, בלי לבכות. "שולה, חבל שלא ראית אותו! הוא היה ילד יפה. באמת. הוא היה מיוחד כזה. כל דבר עשה מהר, את לא תאמיני, הלך בגיל 10 חודשים, דיבר בגיל שנה וחודשיים. היה ילד כזה פיקח, חבל על הזמן", ומחייכת. "את לא ראית את היופי שלו?"
אמרתי שאשמח לראות והיא לקחה את הסמארטפון שלה ומצאה תוך שניות תמונה שלו בגיל גן בערך. והיא צודקת. רואים שם ילד יפיפה עם עיניים גדולות וחיוך גדול מקסים.
"אבל אין לי תמונה שלו אחרי שהוא… את יודעת", היא שוב הפסיקה לדבר ובבת אחת הדמעות חנקו אותה. עכשיו גם אני בוכה, ואני עדיין לא יודעת מה קרה לבן שלה. ואני מפחדת ללחוץ עליה, חוששת לשמוע.
"לא הבנתי שהבן שלי סבל. הוא סבל מכיתה א'. אפילו מהגן", אמרה. הקשבתי, אבל המחשבות שלי נדדו לכיוון אחד: איפה הילד הזה? האם הוא מת או חי?
"היו לו בעיות ריכוז", היא המשיכה, "הוא לא יכול היה לשבת בשיעור. הוא הפריע וכל הזמן הוציאו אותו מהכיתה. היו שולחים אותו למנהלת לעונש. הרבה עונש היו נותנים לו. לא היו נותנים לו לצאת בהפסקה… גם היו מתקשרים ואומרים לי להגיע מהר. כשגדל יותר, נהיה יותר גרוע. כעסנו עליו כל הזמן… כמה מכות קיבל מאבא שלו".
"אנחנו מטומטמים!", לחשה לי אחרי עוד גל של בכי, "היינו בצד של בית הספר כל הזמן. כעסנו עליו. כשהתלונן אמרנו לו – אסיי, מגיע לך! אף פעם לא הקשבנו לו. בית הספר לא ראו אותו כמו ילד. הם רק ראו את הבעיות שעשה והם רק התאמצו להעיף אותו. הם רצו לשלוח אותו לחינוך מיוחד. אנחנו לא הסכמנו".
למה לא?
"הוא היה ילד חכם. הכל הבין. גם בהתנהגות, בבית התנהג בסדר. אבל המורים כולם, כמעט כולם, התייחסו אליו כמו ילד עבריין. המורים העבירו אחד לשני דברים עליו מגיל קטן. לא העבירו בשביל לטפל בו, העבירו בשביל להעיף אותו מבית הספר. בנו לו תיק אפשר להגיד. הרגשתי שהם שנאו אותו. בסוף הם שנאו גם אותנו, בגלל שלא הסכמנו לחתום לחינוך מיוחד".
"היינו בצד של בית הספר כל הזמן. כעסנו עליו. כשהתלונן אמרנו לו – אסיי, מגיע לך! אף פעם לא הקשבנו לו"
אחרי שנעצר בגיל 11 וחצי בחשד לפריצה לקיוסק, בית הספר לא הסכים יותר לקבל אותו, והוא נשלח לפנימיה. עד מהרה התחילה הנדידה המוכרת ממוסד למוסד. בגיל 16 נעצר מחדש על עבירת פריצה, שוד ותקיפת שוטר, נשפט ונכנס לכלא אופק, כלא הקטינים היחיד בישראל.
כשברטוקן דיברה על הכניסה לכלא אופק היא פרצה שוב בבכי והחלה לקונן, הפעם באמהרית, על גורלה ועל קללת אביה. הצלחתי לקלוט הרבה מילים על "החמצה" של הילד שלה.
אמרתי לעצמי: "מסכנה, הוא מת", אבל לשאול עדיין לא העזתי.
"התביישנו בו", אמרה, "אבא שלו כמעט השתגע בגללו. היינו מסתירים את זה שהוא בבית סוהר. הוא היה מתקשר ומבקש שנבוא לבקר אותו. בהתחלה לא רצינו. אבא שלו אמר שזה עונש, שמגיע לו. בהתחלה הקשבתי לו, אחר כך הייתי הולכת בלי רשותו.
"היינו מסתירים את זה שהוא בבית סוהר. הוא היה מתקשר ומבקש שנבוא לבקר אותו. בהתחלה לא רצינו. אבא שלו אמר שזה עונש, שמגיע לו"
"פתאום התחלתי לשמוע על עוד ילדים מהעדה שלנו שנכנסו לבית סוהר. שכנה קרובה אמרה שהבן שלה הלך לעבוד בירושלים, בסוף התברר שאמרה סתם. כשהתחברנו קצת סיפרה שגם הוא באותו כלא בגלל משהו. התחלתי להבין שזה לא הילד. זה נורא ואיום שאנחנו מתביישים בילדים שלנו. היום אני לא מתביישת בגללו, אני מתביישת בגללי. שלא שמרתי עליו מספיק, שלא הגנתי עליו מהסבל והשנאה של בית הספר".
במחשבה לאחור, איך לדעתך הייתם צריכים להתנהג כהורים?
"לא ידענו איך לטפל בקשיים שלו בכיתה א'. לא היו לו בעיות אחרות, רק 'קשב וריכוז'. אומרים שיש פתרונות לזה. גם להם (לישראלים לבנים – ש״מ) יש הרבה בעיות קשב וריכוז, אבל הם יודעים מה לעשות עם זה. לא שולחים ישר לחינוך מיוחד. את הילדים שלנו, את האתיופים, כן".
למה לדעתך שולחים את הילדים האתיופים לחינוך מיוחד?
"בגלל שהם רואים בנו מטומטמים. אין לנו את הידע והכסף שיש להם, אנחנו לא מספיק יודעים את החוקים. אנחנו רק מתנגדים למשהו, וישר הם חושבים שאנחנו נגדם ונגד הילדים שלנו. טיפשים אנחנו. איך אבא שלו אמר כל הזמן: 'אסיי! מגיע לו', במקום להחזיק אותו ככה (בציפורניים – ש"מ) ולהילחם בהם".
משתררת שתיקה ארוכה. אני חייבת להבין מה קרה לילד הזה.
"כל כך הרבה זמן רציתי לדבר איתך, ולא יודעת, לא יצא לי", היא אומרת בסוף, "אני עדיין מרגישה לא נוח שסיפרתי ככה, זה מבייש אותי. זה הבן שלי וזה אחריות שלי מה שקרה, וזה שורף אותי לחשוב ככה. הוא לא יהיה שוב בן אדם. לפעמים אני חושבת שאולי עדיף למות".
מה הכוונה?
"הוא לא בסדר בראש. הוא לא מכיר את עצמו, לא יהיה בן אדם שוב (היא אומרת באמהרית)".
"לא משנה", היא אומרת. הבנתי שהיא לא רוצה לספר על מצבו של בנה.
הוקל לי לדעת שהוא חי. לא מת בכלא, לא חושמל מטייזר או נורה באקדח של שוטר, גם לא התאבד. הוא רק "איבד את הראש".
"המטרה שלי היא להעביר מסר להורים מהעדה שלנו", היא אומרת תוך כדי שהיא מזדקפת ומעבירה את כף ידה על הפנים, לנקות את סימני הדמעות. "המסר הוא לחבק את הילדים, ולא משנה מה עשו. לא להיות תמימים. הם (הרשויות – ש"מ) לא ידאגו לילדים שלנו. לא, לא. אם הייתי מטפלת בילד שלי, שהיה לו 'קשב וריכוז', הוא לא היה ככה. אין אף אחד בעולם שידאג לבן שלך. לא מורה, לא גננת, ובטח לא משטרה".