ניר הוא צעיר חרדי, תושב עיר שקטה בצפון הארץ. ההיכרות שלי איתו התחילה לפני שנה, בתקופת הבחירות המקומיות. ניר הוא עוזרו הצמוד של נציג ש"ס המקומית ומועמדה לראשות העיר. ההיכרות בינינו הייתה נעימה. אני נעזרתי בו לאייטמים, הוא נהנה מחשיפה, כדרכו של עולם. לפני כחודש הוא החל לשגר אלי הודעות נאצה מושקעות. היה זה בתוך גל מחאות שונות שהופנו כלפי בעוון ציוץ לא מחמיא על בכיר ש"ס.
ישבתי מול הטלפון ובהיתי. ניסיתי לכתוב ומחקתי. רציתי לשאול אותו בכנות, "אנחנו מכירים לא מעט, יש לנו קילומטראז' ארוך, אנחנו לא זרים או אנונימיים, למה אתה מסכים להוריד את הכל לטמיון? מה גורם לך לשלוח לי הודעות נחותות?" בסוף החלטתי להניח.
כמוהו מסתובבים בינינו רבים. הם יכולים להיות אנשים אדיבים, רחבי לב ומקסימים – עד שתפגע להם בנקודת ההשתייכות. שם הם יאבדו את זה. אם העזת לדבר נגד הקהילה שלהם, המפלגה שלה הם סוגדים, או אם ערערת על ראש השבט הלאומי שלהם – הם יאבדו כל זכר לסימפטיה ולאנושיות ויהפכו לשדים משחת.
הם יכולים להיות אדיבים, רחבי לב ומקסימים – עד שתפגע להם בנקודת ההשתייכות. שם הם יאבדו את זה
הם לא אנשים רעים, והם מתגלים במגוון וריאציות. יש כאלה שמבחינתם ברגע שביטאת דעה בעד שמאלנים או ערבים, הפכת לסכנה אמיתית. המעשה הכי נאצל וקדוש מבחינתם הוא לסתום לך את הפה, אין דרך אחרת מלבד להשמיד אותך מהשיח. יש את אלה שלעולם לא יקבלו מילת ביקורת על הקהילה שאליה הם משתייכים. מילה אחת לא במקום, ואתה הופך למטרה נייחת. ההיגיון הבריא נדחק, הלוגיקה שמנהלת אותם כל חייהם מתאדה, הכל נהיה כשר במלחמת המצווה נגד מי שחלילה מערער על יסודות קיומם, אמונתם, קהילתם.
ערערת על ההיררכיה? תענש!
דוד אומן הוא בחור חרדי עם נוכחות דלה ברשת. ציוץ שהעלה בימים האחרונים ממדרגות הרבנות הראשית לאחר אחד הדיונים על גירושיו – לכד תשומת לב רבה.
דוד קיבל על עצמו באהבה את סכום המזונות שהושת עליו לשלם על שתי בנותיו, אך תהה מדוע רק עכשיו נזכרו הדיינים לגלות לו כמה עולה לפרנס ילד? הוא תהה איך מערכת חינוך שמוציאה אנשים השואפים לגדל משפחות מקצבת כולל, מעמידה אותם חסרי כל הכנה וכלים מול החיים האמיתיים, ודורשת מהם לקחת אחריות כלכלית?
כמויות הרפש והרעל שהוטחו בדוד היו מעוררי חלחלה. הוא עלה על המוקד באינספור קבוצות ווטסאפ, וספג בליסטראות. "שק אשכים חבוט, ילד נזלת שגילה את עצמו במראה", התפייט אחד. "מפגר עם כלבת ופרצוף מעוות", סיפק אחר דיאגנוזה מפורטת.
כן כן, הם אנשים רגילים, עד שנגעו להם בנקודת ההשתייכות. העזת לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ? ניסית להעביר ביקורת – ולו המנומסת והמנומקת – על ההגמוניה השלטת? ערערת על ההיררכיה? אחת דינך לסקילה.
בהשפלתם ציוו את החיים
בימים אלו, עם התקרב יום הכיפורים ובאווירת הימים הנוראים, אנחנו עמוסים בבקשות סליחה. החבר והשכנה, האחות והקולגה, כולם מחפשים לסגור מעגל, לנקות שולחן, להשקיט מצפון ולהגיע זכים יותר לקראת השנה החדשה.
כולם יהיו שם חוץ מלוחמי הקודש. הם ביזו ולעגו, השפילו וירדו נמוך, אבל הם עשו הרי את המעשה המתבקש, הנאצל. בהשפלתם ציוו לך את החיים. למעשה, הקללות וההעלבות יעמדו לזכותם ביום הדין, שהלא מיום שחרב בית המקדש, שערי קללות לא ננעלו.
האמת? קשה לכעוס עליהם. אם להשאיל מליל הסדר את ארבעת הבנים, הם לא בקטגוריה של הבן הרשע, לא של החכם, גם לא תם – הם בנים שאינם יודעים לבקש סליחה. לא קיימת בהם תשתית של הבנה, לבם אינו רחב דיו להכיל דעה שונה, להבין כי לדעות אין גבולות, לבטא אחווה גם כלפי השונה מהם, להיות בטוחים באמת שלהם בלי שהשונה יערער אותם עד כדי רצון להשתיק אותו, למעוך, לכתות, לשבר ולפרק.
השונה מערער אותם עד כדי רצון להשתיק אותו, למעוך, לכתות, לשבר ולפרק
אז אליכם, אחים ואחיות שלא זוכים לבקש סליחה, נתונה סליחתי גם נתונה. ובהיעדר דיאלוג, כל שנותר הוא לשלוח איחול ליקום, לשגר משאלה לשמים, לייחל בכל לב: מי ייתן ומאגר מבקשי המחילה יגדל. אלוקיי, תן בכולנו המודעות, התבונה והיכולת להכיל גם את השונה והמורכב. תן בנו את השלווה להרגיש טוב עם דרכנו, בלי להיות מאוימים מכל בדל התנגדות, המצא לנו מחילה, לא נעילה.