"העור שלי שחור זה בא עם בעיות/ הממשלה רוצה לשמור אותי בתוך הבלוק", מטיח טדי נגוסה בתוך פריים מתנדנד ומעורער בשחור לבן בקליפ לשיר "מאמא", סינגל ראשון מתוך אלבומו החדש "נגוס" שהושק לפני שבועיים.
"בביצה התלאביבית רק רוצים לטעום/ מהתהילה, זה עושה לי רע", הוא המשיך בתמימות מחאתית של אחד שיודע שהבלוק בלוד ממנו מגיע, כבר מזמן מגרה את בלוטות הסקרנות ואת קולטני הקצב של עסקני הברנז'ה וגם בני נוער בבלוקים דומים ברחבי המדינה.
מופע ההשקה לאלבומו הביא למועדון הבארבי ביום שני בשבוע שעבר תמהיל מגוון של קהל – נערות ונערים מראשון לציון, רחובות, קריית עקרון ושאר הארץ מילאו את המקום לצד היפסטרים בני דור הY מפלורנטין ודמויות בולטות בתעשיית המוזיקה המקומית. כשהתאורה התייצבה ניתן היה להבחין גם במחסום משטרתי עטוף בססל שניצב לצד עמדת הדיג'יי, כמו מזכיר את המציאות שבצילה מתקיימת החגיגה.
ההייפ סביב נגוסה התחיל ב-2017, ומאז צמח והגיע למיינסטרים התל אביבי כולל הופעת אורח אצל סטטיק ובן אל. אולי זה בגלל השילוב המוזיקלי בין ראפ הארדקור לפופ מנחם להמונים, אולי זה כישורי ההגשה שלו, המסרים הנוקבים. אולי זה החיוך הכובש. השילוב של כל אלו, גורם לנגוסה להביא באופן מדויק את האישי ללב הסוגיות החברתיות הבוערות. קולו של דור במה שנתפש כשוליים.
"שקיות של דם זרקו אל המרתף"
נגוסה הבליח לתודעה המקומית כגיל 16 באולפן שקוף של גלגלצ שצולם בעירו לקראת תחרות "עיר הראפ". ברגע הוויראלי הבוסרי ההוא, נגוסה התהדר בכישורי ריפרופ מרשימים לגילו ועד היום הוא מודה בכל הזדמנות פומבית למי שהחלו לעקוב אחריו מאז.
הפריצה הגדולה היתה עם השיר "אזיקים על הידיים" ב-2017. "הם רוצים אותי כנוע עם/ אזיקים על הידיים/ שמים עליי עשר אלף עיניים/ רואים בי כולה צבע אז דוחפים 'תי לשוליים" הוא קרא בהווה מתמשך זועם וסחף אחריו עשרות אלפי מאזינים, ופירט "הכל התחיל רק כשעלינו/ הם התחילו לקטלג/ שקיות של דם זרקו אל המרתף/ אותו העם שזרקו לו תינוקות אל היאור/ זורק אוכלוסיות בדיוק כמו כלבים אל הרחוב/ זה הכאב שלי מדבר/ התסכול שאתה שומע/ אין אבשה שבשעת צרה פה יחייג למאה".
"כתבתי אותו בלילה בבסיס, בצבא", הוא מספר. "הייתי בטוח שהשיר גרוע. לא זיהיתי את כוחו". כיום הוא מבין ש"פרקתי שם רגשות של קהילה שלמה. כל אחד מאיתנו יכול לכתוב אותו ואני זכיתי בקטע הזוי וגדול להיות מי שדרכו המסר הזה יוצא ככה לעולם. אלה רק אנשים מבחוץ שלא מכירים מקרוב את מה שמדובר עליו בשיר, שאין להם מושג מה הקהילה שלי ואני עוברים".
לדבריו, השיר "אזיקים על הידיים", פיתח אצלו תחושת אחריות לאוזן של הקהל ולמסריו. "וזה שיר שאנשים מגלים כל הזמן", הוא אומר ומתכוון הן למספר הצפיות המאמיר, במיוחד הקיץ, וגם לרגע בתחילת יולי שבו הוזמן לאולפן ynet כדי לבצע את השיר על רקע צילומי רכבים בוערים בצומת קריית אתא והיה צריך להבהיר למנחים שמדובר בשיר ישן ולא שיר שנכתב אחרי מות סולומון טקה.
"עוד פוליטיקאי יגיד לי שהוא מזדהה"
בימי המחאה של הקיץ כתב נגוסה שיר המשך. ב"השאלות הנכונות" הוא עדיין זועם אך בעיקר מלא בהשלמה מיואשת. עם ביט שקול וסימפולי דברי תוכחה של פעילים חברתיים הוא קובע "הם לא רוצים אותי אזוק או שארים ידיים/ הגענו לשלב הבא כדור בין העיניים / שוטרים רוצחים אבשה מן זה לא חדש / זה כבר לא מדאיג לא מזיז לאף 'חד" והוסיף, בסגירת מעגל מהודקת, "הם לא רוצים אותי כנוע/ הם רוצים ׳תי מת/ הם לא שמים עליי עיניים רק את הקנה / עוד פוליטיקאי יגיד לי שהוא מזדהה / הוא פועל כדי לשלב אותי? נו באמת"… ניידות מחכות לי כבר בבלוק למטה / מה אתם עשיתם שרצחו את טקה?"
"כעסתי ימים שלמים", הוא מספר. "כששמעתי שעוד מישהו נרצח, התהפכה לי ולכל הקהילה שלי הבטן. הרגשתי זעם מהמקום הכי אישי, כאילו זה קרה לבן דוד שלי. נדהמתי מתגובות של אנשים מסביב ומהאופן שבו התקשורת סיקרה את הפרשה. היתה תחושה שמדברים על מחאה של איזה עם אחר, נחשפה המון בורות וזרות ובתוך כך בקושי נשאלו שאלות קשות על תפקוד המשטרה, כמעט ולא דובר על כשלי המערכת המושחתת.
"היתה תחושה שמדברים על מחאה של איזה עם אחר, נחשפה המון בורות וזרות ובתוך כך בקושי נשאלו שאלות קשות על תפקוד המשטרה, כמעט ולא דובר על כשלי המערכת המושחתת"
"יצאתי לרחובות, הייתי במוקדי המחאה כמו שעשיתי רק כמה חודשים לפני כן, הייתי פעיל ברשתות- הגבתי לכולם, פירטתי, הדגמתי ואנשים עדיין המשיכו לומר 'אחי תרגע, אבל למה ככה? לא צריך לשרוף את כל העיר'. אני לא אח שלהם".
"עולים בי הרבה רגשות כשאני מדבר על המצב", הוא אומר ומנתק קשר עין, "אני רוצה שזה ייפסק, אני מת שזה ייפסק, אני לא מאמין כמה אנשים סובלים עדיין, אני מכיר כאלה שעולות להם חרדות בכל פעם שהם רואים אורות של ניידת. זו מציאות מזעזעת".
"אני מכיר כאלה שעולות להם חרדות בכל פעם שהם רואים אורות של ניידת. זו מציאות מזעזעת"
נגוסה עוצר, משחק עם תכשיט מאסיבי דמוי אזיק שנמצא על פרק כף ידו ואומר "עזבי, לא מעניין אותי לדבר על הגזענות שחוויתי או על המחאה. השאלות צריכות להיות מופנות למשטרה, לתפישות שלהם ולהתנהגותם. לא אליי".
איך היו התגובות בקהילת הראפ?
"שפויות יותר. כי זו קהילה שמחוברת לאנדרגראונד ולמחתרתיות. מחאה היא חלק מההיפ הופ. היה שם הרבה גיבוי".
ומה אתה עונה למי שאומרים שאיבדו אותך?
"שיסתכלו על התמונה המלאה. מבחינתי, הלקח מהמחאה הזאת הוא עד כמה התקשורת חזקה ויכולה לסובב ציבור שלם, לשלוט בו".
התחיל מטופאק וביגי
נגוסה בן ה-24 נולד וגדל בלוד, הוא אח בכור לשלוש אחיות, "תמיד חלמתי שיהיה לי אח גדול דווקא", הוא מספר, "מישהו שיהיה גב בשכונה". אימו הגיעה לישראל בשנת 85 בסמוך למבצע משה בתוכנית שבה נשלחו בני נוער לפנימיות בגפם. אביו הלך ברגל מסודן לישראל ובחזרה מספר פעמים, "הוא עבד עם המוסד", מספר נגוסה ולא יכול לפרט מעבר.
"הורי הם הלוחמים הכי גדולים שהכרתי, והיו להם נסיבות רבות להלחם נגדן- העלייה לכאן, המגורים בשכונה שקשה לשמור בה על הילדים, ההתאקלמות של סבא וסבתא והטיפול בהם. הם התקשו לתמוך בדרכי", הוא מתוודה, "אין להם מושג מה זה שהילד רוצה לעשות מוזיקה. הם מאג'נדה אחרת. מבחינתם זה 'ילד, תביא מקצוע. תהיה קצין'. אבל הם עשו מאמצים כבירים לקבל אותי ואת אחיותיי בגובה עיניים וגידלו אותנו הפוך מאיך שגדלו. אבי היה בקושי מדבר עם אביו, בילדותו היו קודים תרבותיים אחרים לגמרי".
"לא מעניין אותי לדבר על הגזענות שחוויתי או על המחאה. השאלות צריכות להיות מופנות למשטרה "
נגוסה נשאב להיפ הופ בגיל 13. "זה התחיל מטופאק וביגי", הוא אומר, "אבל החבריה האתיופים שעשו ראפ בארץ הם מי שגרמו לי להתחיל לכתוב". הוא מתכוון בין השאר להרכב קפה שחור חזק מנתניה ול-KGC מקריית גת, "הסצינה בפריפריה ובשכונות התבססה על סוני אריקסונים. היינו מקליטים שירים ברשמקול של שקל וחצי ומעבירים את השירים בבלוטות' לשאר השכונה.
ככה מוזיקה נדדה מבלוק לבלוק והגיעה מקריית גת לאוזניים של לוד. הטריף אותי להאזין למי שנראים כמוני ומדברים כמוני על מה שמעסיק אותי". כנהוג, נגוסה וחבריו החלו מכתיבה שמאדירה את העצמי ומקטינה את האחר, "שירי ירידות אחד על השני. אני לא גאה בזה היום, אבל ככה הכל התחיל".
במהרה, גילה נגוסה שלוד היא בירת היפ הופ – התקיימה בה תחרות לנוער בשם "עיר הראפ", היו בה סדנאות כתיבה, והמפיק המוזיקלי אמיר שכטר שהיה דמות בולטת בעיר לקח את נגוסה תחת חסותו.
"המצב בלוד היה קשה כשנהייתי ראפר- היה הרבה פשע, אסור היה לי להסתובב בחוץ אחרי 20:00. לא היה שום ביטחון אישי, לא מצד התושבים ולא מצד המשטרה. אבל מאז העיר נרגעה וגם אני נרגעתי. כולנו התבגרנו והבנו שזה לא לעניין לחיות איך שחיינו. מי שלא התבגר נמצא בכלא, או שאיננו נמצא איתנו".
"האווירה בלוד נרגעה"
תחנת התבגרות טראגית עבור נגוסה היתה רצח אשגרי גברו בפורים 2013. "הוא היה בשכבה שלי", מספר נגוסה, "היינו בטוחים שייצא מכאן עם משהו ביד. ויום אחד הוא באמת יצא. היה בזמנו סכסוך של חבריה אתיופים מלוד עם חבריה אתיופים מנתניה, הייתה שיגרה של מכות ודקירות במועדונים. הוא נרצח באכזריות על ידי בני גילו שקפצו עליו בסמטה.
"זועזעתי והבנתי שעלי לעשות סוויץ': שאין לאן להתפתח בעולם שבו מתקשרים באלימות, שאין עתיד למי שחי בגישה שנובעת מ'כבוד', 'להיות גבר', 'למות על המילה', חמימות מוח ופעולה אוטומטית. לקפוץ על מלא חבר'ה בלי לחשוב בגלל עקרונות אולי נראה סקסי מהצד, אבל אין לזה תוחלת".
"מחבר את הדרום עם הצפון מזרח למערב/ מחפש את הצומת של ההיפ הופ אני המרכז"
בסדנאות כתיבה לנוער שהעביר בלוד שדרן הרדיו לירון תאני, הכיר נגוסה את אדם חמדאן וענאן חפאג'ה, בשנים האחרונות הם פועלים כקולקטיב "ZooLod". "אדם מגיע מהברייקדאנס, לקח לו זמן לתפוס מיקרופון", הוא מספר, "ולענאן יש נשמה של מפיק. המוזיקה חשפה אותי לשני האחים שלי. אני מדבר יותר על גזענות מהם בשירי, אבל עצם הקיום שלנו הוא אמירה. מה שאני מזהה כמאבק שלי הוא גם מאבקם, והפוך. זולוד זה משפחה והקהל שם לב לצלילות מערכת היחסים שלנו".
לא תמיד זה היה מובן מאליו, "הרבה שנים, אם אתיופי ראה ערבי בשכונה המשמעות היתה מכות. היינו מסתובבים בחבורות בימי כיפור ומחפשים להרביץ בקטע הכי חשוך שיש. היום אנשים רואים את זולוד וזה כבר נראה הגיוני. האווירה בלוד נרגעה".
הוא חבר לזולוד בגיל 17, אבל בטרם התמסר למוזיקה, החל להתעצב כאחד השמות המסקרנים בסצינה ולהיות חלק מתנועה שמחזירה את ההיפ הופ מתל אביב השבעה בחזרה לשכונות. בדרך הוא עשה שנה במכינה קדם צבאית ושירת בצבא. "הלכתי למכינה כי הייתי בבלקאאוט", הוא מספר, "רק רציתי לעשות מוזיקה, והמכינה נתנה לי הזדמנות לא להתגייס מיד".
"במהלך המכינה חלמתי לשרת בגל"צ, כדי להיות קרוב למוזיקה. ניסיתי להתקבל אבל הבנתי שהכל פרוטקציות, שצריך להכיר ולהתחנן, ולא הייתי מוכן. התגייסתי לקרבי, לא מממקום הציוני, אלא כאתגר אישי. הגעתי לנח"ל וכולם היו קיבוצניקים, שחקנים כאלה עם גיטרות. פתאום הרגשתי שאולי באמת הגעתי למקום הנכון.
"מבחינה אישית השירות הצבאי היה מדהים", הוא אומר אך למרות זאת מתעכב על הקושי שבביצוע פעולות שיטור בשטחים, "פיקדתי על מחסומים באיזור רמאללה בזמן ששני החברים הכי טובים שלי ערבים שגם נוסעים הרבה לשטחים. היה לי קשה שהצבא מסתכל על האוכלוסייה הערבית כמסוכנת בהגדרה. חברי ואני היינו שם פשוט כדי לבדוק את הערבים. הפער בין הדרגים הגבוהים שמציבים אותנו בכל מיני מקומות לחיילים בשטח היה ענק – התחושה היתה שהם לא מבינים את המציאות, שאין להם שום בקרה על מה עוברת האוכלוסיה האזרחית בשטחים ומה היא חווה".
"הדעה שרווחת אצל הרבה משפחות אתיופיות היא שעליך להיות קצין", מסביר נגוסה את ההכוונה היעודית שלו לשירות צבאי, "ואז אתה גדל ומגלה על משפחות במדינה שמעודדות את הילדים בכלל לעשות כסף או ללמוד בחו"ל. הייתי חייב לומר משהו על הצבא בשירי, כי צה"ל הוא חלק ענק מחיים של כל מתבגר אתיופי בארץ. אנשים בעדה צריכים להפסיק להסתכל על הצבא כמקפצה לחיים. אתה ממש לא חייב להיות קצין בקבע כדי להצליח כאתיופי במדינה. למה שלא נהיה כמו שאר הישראלים?"
"ישראל היא ניכוס תרבותי אחד גדול"
בינתיים נגוסה מתאושש מהופעת השקת האלבום בשבוע שעבר ומתכונן לסיבוב הופעות השקה שלם מחוץ לתל אביב. "האלבום החדש הוא כמו סיכום של גיל ההתבגרות מבחינתי", הוא אומר, "אני מגיע ממקום מאוד תחרותי. באלבום הראשון הגישה שלי היתה של אנדרגראונד, מחתרת, ראפ של 'זין עליך-אני הכי טוב במה שאני עושה'. הפעם החלטתי לחשוף יותר, לדבר גם על מערכות יחסים, לשיר על נשים, לשיר לנשים, רציתי שאנשים יגלו את הצד הזה בי, שיידעו מה אני מרגיש, מה אני חווה ולהתמקד פחות על הקול והמגניב".
אנשים בעדה צריכים להפסיק להסתכל על הצבא כמקפצה לחיים. אתה ממש לא חייב להיות קצין בקבע כדי להצליח כאדם אתיופי במדינה
אבל הוא גם חולם כבר על אלבום שלישי בו יצלול לסיפורים משפחתיים ולמורשת של אביו וסבו. כבר באלבום הנוכחי ישנה רצועה כמעט דוממת בשם "קייס ימנו תמייט" המוקדשת לסבו. "סבי נפטר לפני 4 חודשים", הוא מספר, "הוא היה קייס מכובד מאוד ומנהיג רוחני עבור רבים", הוא מראה לי תליון על צווארו שעליו חרוטים תווי הפנים של הסב, "לפני שעליתי לבמה בבארבי נתתי לזה נשיקה וביקשתי ממנו הצלחה. הוא הגיע ממקום שקייסים נחשבו בו למשהו, ופתאום כאן הרבנות היא מי שהחליטה מה קורה. היה לו קשה מאוד עם המצב, אבל עד יומו האחרון בגיל 97 הוא הסתובב על הרגלים ברחבי הארץ, השכין שלום ודאג לשלום בית".
בצל הילת סבו והאחריות הקהילתית והחברתית עליה מרבה נגוסה לדבר, היתה דווקא שערוריה קטנה שנקשרה בשמו לאחר שהשתתף בקליפ לשיר "בננות" של סטטיק ובן אל תבורי. היו מי שכעסו עליו ששיתף פעולה עם האופן המוגזם בו נדחסו אלמנטים אפריקאיים לקליפ ומעצבנת במיוחד היתה העובדה שנגוסה והראפר צגאי בוי פשוט הופיעו בקליפ כאובייקטים דוממים ולא התארחו בו בשל כשרונם ואמנותם.
"היה שם ניכוס תרבותי. אי אפשר להתחמק מזה", הוא מגיב בפומבי לראשונה, "אבל אנחנו גם לא יכולים לייבא את כל השיח שלנו מארה"ב. ישראל היא ממילא ניכוס תרבותי אחד גדול. מה שכן, זו היתה הפעם הראשונה שלי בחיים על סט גדול כל כך, התרגשתי מאוד כשקראו לי לבוא ולהצטלם בקליפ, אבל לא הבנתי לאן אני נכנס. זה בכלל הלקח שלי להמשך כל הקריירה – לברר עד הסוף מה כולם רוצים ממני, להתעקש על השאלות הנכונות".