מחסור במורים? 11 אלף נשות חינוך ערביות מחכות לעבודה

הצהרתו של ח"כ איימן עודה בראיון ל"ידיעות אחרונות" על נכונותו להמליץ על בני גנץ להרכבת ממשלה ולהצטרף לקואליציית מרכז-שמאל, תיזכר כאחת האמירות הבולטות של מערכת הבחירות המשמימה הזו. 

עודה הצית את הדמיון לאורכו ולרוחבו של הספקטרום הפוליטי. בשמאל נראה לכאורה שחזון הממשלה היהודית-ערבית קרוב מתמיד (הוא לא), ובימין-מרכז פרץ דיון מעמיק בשאלה: מי יותר אוהב ערבים – הליכוד או כחול לבן? 

שאיפתו של עודה להיות גורם רלוונטי בשיח המיינסטרים הפוליטי הסיטה את תשומת הלב מהתנאים שהציב יו"ר הרשימה המשותפת להצטרפותו לקואליציה. לצד ההצהרה הבלתי נמנעת על סיום הכיבוש ומחויבות לצדק חברתי לכל, דורש עודה הקמת עיר ערבית נוספת, הקלות על מגבלות הבנייה ביישובים ערביים ומאבק באלימות בחברה הערבית.

 ואולי בכך ההישג הגדול של הצהרה זו – באותיות הקטנות, בהצבת מראה מול החברה הישראלית שנסערת כל כך משיתוף פעולה יהודי-ערבי, עד כי דרישות בסיסיות למיגור אלימות ולשוויון בהשקעות נתפסות כעמדות קיצוניות. 

---

אלא שבין הדרישות לצדק לכל, לפתרון הסכסוך ולמציאת מענה למצוקת הדיור בחברה הערבית, חסרה בדבריו של עודה התייחסות לאחת הקבוצות המוחלשות ביותר: הנשים הערביות. קבוצה שהיא הרבה יותר מקורבנות של אלימות בתוך המשפחה, ומי שזוכות לכל כך מעט ממה שתוכנן ולא בוצע על ידי ממשלות ישראל השונות. 

רק 35 אחוז מהנשים הערביות בישראל מועסקות. אמנם הנתון הזה לא רחוק מהיעד שהציב משרד העבודה והרווחה ל-2020 – 41 אחוז תעסוקה – אלא שהמספרים מתעתעים. למ"ס מזהה כאישה עובדת גם מי שעובדת רק שעתיים ביום. כך הפכו סייעות ומורות מחליפות המשוועות לעבודה מסודרת לבעלות מעמד של "מועסקת". 

בנינו עיר ערבית, ואז מה? 

דרישת יו"ר הרשימה המשותפת להקמת עיר ערבית ראשונה מאז קום המדינה, נתפשת כדרישה בסיסית, ובצדק. בייחוד כשבמקביל מתמודדת החברה הערבית עם הלאמת קרקעות והעדר תכניות מתאר. ואולם, אם או כאשר תוקם עיר כזו, היא עלולה למצוא את עצמה מתמודדת עם התחלואים שאיתם מתמודדות ערים ערביות נוספות בתחום התעסוקה (בין היתר היעדר אזורי תעשייה בסמיכות ליישובים) והתחבורה הציבורית. 

על פי עמותת "סיכוי", מספר יעדי הנסיעה אל היישובים הערביים ומהם, ותדירות הנסיעה של הקווים הקיימים נמוכים באופן משמעותי ביותר בהשוואה ליישובים היהודיים. מבדיקה של צמדי יישובים ערבים ויהודים (שוהם וכפר קאסם, למשל או פרדס חנה ואום אל-פחם) עולה כי מספר יעדי הנסיעה גבוה פי 2-14 ביישובים היהודים, ומספר הנסיעות גבוה פי 3-10 ביישובים היהודיים. 

בישובים הבדואים המצב חמור עוד יותר. לפי נתוני הפורום לדו קיום בנגב, עד 2009 לא פעלה תחבורה ציבורית באף אחד מהיישובים הבדואים בנגב. בשנה זו החל לפעול קו התחבורה הציבורית הראשון, מרהט לבאר שבע. גם כיום קיימים קווים פנימיים רק בשני ישובים. המגבלות הללו מכבידות מן הסתם על כלל העובדים בחברה הערבית, אך על נשים במיוחד. 

החסמים שמונעים מנשים עבודה 

חשוב לומר: מחקרים של בנק ישראל, המכון לדמוקרטיה ומרכז אדוה מצביעים על כך שלצד חסמים מבניים כמו מחסור במסגרות טיפול בילדים, ישנם חסמים פטריאכלים, בהם איסור על נשים לעבוד מחוץ ליישוב מגוריהן ובעיסוקים שאינם נתפסים כנשיים. 

מפרסומי הלמ"ס בקיץ האחרון עולה כי 82 אחוז מהנשים הערביות מדווחות כי לאחר לידת הילד הראשון הפסיקו לעבוד או ששינו את מקצוען או את היקף עבודתן. הקמת עיר ערבית חדשה? עבור רבות מהנשים הערביות אין בכך בשורה גדולה. אולם תחבורה ציבורית מהישוב (רק ל-36 אחוז מהנשים יש רישיון נהיגה) ומקומות תעסוקה בסמוך למקום המגורים, היו כנראה מסייעים בצמצום החסם הפטריאכלי. 

ואם כבר מדברים על "חסמים תרבותיים וחברתיים", כפי שמכנים זאת במשרד העבודה והרווחה, חשוב לבחון את החסמים התרבותיים שמציבה החברה היהודית לעובדות ערביות. 

82 אחוז מהנשים הערביות מדווחות כי לאחר לידת הילד הראשון הפסיקו לעבוד או ששינו את מקצוען

שפה והשכלה הם מה שבמשרד העבודה והרווחה אוהבים לכנות "חסמי יכולת". לטענתם בניגוד לחסמים מסורתיים, בזה אפשר לטפל. אלא שגם רכישת השכלה או שפה ברמה גבוהה לא מונעת מנשים ערביות מפגשים עם חסמי השמרנות. ולא, אין הכוונה לשמרנות בחברה הערבית. על פי דוח "שוק העבודה בישראל – יולי 2019" שפרסם משרד העבודה והרווחה, רק 60 אחוז מהנשים הערביות הדוברות עברית ברמת שפת אם מועסקות. 

בתחום ההשכלה הגבוהה חלה עלייה משמעותית בשיעור הנשים הערביות שמסיימות תואר ראשון; מנתוני משרד הכלכלה עולה כין בין 2001 ל-2015 עלה מספרן פי 3.3, לעומת עלייה של 1.8 בקרב הגברים הערבים. אולם בשוק העבודה הכללי שינוי זה עדיין לא מקבל ביטוי משמעותי. 65 אחוז מבוגרות התואר הראשון מועסקות, לא בהכרח בתחום לימודיהן. 

צורך תעסוקתי וממד ערכי 

תחום ההוראה הוא מקרה בוחן חשוב לאקדמאיות ערביות. הצורך לעבוד ליד הבית, הציפייה לנהל משק בית ודעות קדומות מצד הציבור היהודי מנתבים אקדמאיות ערביות לתחום החינוך. ואולם, מאחר שמדובר בענף המרכזי לתעסוקת נשים, ממתינות 11 אלף נשות חינוך ערביות לעבודה. 

הפתרון פשוט: מערכת החינוך היהודית משוועת למורים, אך רק 868 מורים ומורות ערבים מלמדים בה. ההשמה הזו, שכרוכה בהכשרה למורים וגם לעובדי ההוראה בבית הספר ולהורים, נעשית כיום על ידי עמותות מרחבים וקרן אברהם. שילוב רחב יותר יחייב את המדינה להבין כי לא רק "חסמי יכולת" כהשכלה מונעים שילוב עובדות ערביות בשוק העבודה, אלא גם "חסמי חברה ותרבות" של החברה היהודית.

מדרישותיו של עודה להצטרף לקואליציה עתידית נעדרה הקריאה לשילוב נשים במערכת החינוך הכללית. דרישה שמשלבת צורך תעסוקתי בממד ערכי. שהרי המפגש היומיומי של תלמידים יהודים עם מורות ומורים ערבים הוא הבסיס ליצירת תפישת שוויון עתידית.

מערכת החינוך היהודית משוועת למורים, אך רק 868 מורים ומורות ערבים מלמדים בה

מרכיב חשוב ביציאה של נשים למעגל העבודה הוא יצירת מסגרות איכותיות לגיל הרך. 76 אחוז מהילדים היהודים בגילאי 3-0 נמצאים במסגרות פרטיות לא מפוקחות ולא מסובסדות, ורק מעטים נמצאים במעונות יום או במשפחתונים מפוקחים. 

המצב במגזר הערבי קשה יותר: ב-2016 רק 16 אחוז מהפעוטות נמצאו במסגרות מפוקחות. מעון יום אחד לכל 2,000 ילדים לעומת מעון לכל 250 ילדים במגזר היהודי. כך עומדות נשים ערביות עם דילמה: לרשום את הילדים למסגרות לא מפוקחות ולא מסובסדות או להישאר בבית ולשלם מחיר מקצועי וכלכלי.

למרות ההצהרה של עודה, הרשימה המשותפת לא תהיה חלק מהממשלה הבאה, גם אם בני גנץ יקים אותה. ועדיין הדברים שלו היו בעלי משמעות. רק חבל שנעדרה מהם ההתייחסות לצורך הדחוף בשיפור מעמדן של הנשים הערביות בחברה הערבית בפרט ובחברה הישראלית בכלל.