בשנת 98' עבדתי בעיתון "העיר", כתבתי מדור חדש על עובדים זרים. הם התחילו להגיע לישראל בראשית העשור, אבל רק אז החלו ממדי התופעה להתברר. קראנו למדור "התל אביבים החדשים".
הקושי ליצור קשר עם העובדים הזרים של אותם ימים היה גדול, מדיניות הגירוש היתה בימיה הראשונים והפחידה את כולם, שמועות על אנשים שמוחזקים בכלא מעשיהו תקופות ארוכות לקראת גירוש התחילו להגיע – אבל להגיע אליהם לא היתה דרך. בלית ברירה פתחנו תיבת טלמסר.
התיבה יועדה לעובדים זרים שישבו בכלא, בניסיון לעקוף את החסימה של שב"ס, ולזרים בכלל. במסגרת מיוחדת בכל הכתבות ביקשנו למסור כל מידע או בקשה לעזרה לטלפון שהשארנו. היו שם הודעות קשות מנשוא, קולות נואשים באנגלית אפריקאית או בשפה מזרח אירופאית שלא הכרתי (כנראה רומנית), שמבקשים להגיע אליהם לכלא כי אין להם מושג מה לעשות ומתי יצאו.
אחרי מספר שבועות יצרו שלוש נשים ישראליות קשר דרך התיבה. יהודית אילני, מרים דרמוני-שרביט וסיגל רוזן שאלו איך אפשר לעזור לאנשים שעליהם קראו בכתבות. בהhעדר תשובות, חיברתי ביניהן כדי שינסו למצוא דרך, בהמשך הצטרפו אליהן עוד מתנדבים, ויחד הן הקימו את מוקד הסיוע לעובדים זרים – שמאוחר יותר שינה את שמו ל"מוקד לפליטים ולמהגרים", ארגון זעיר שניסה להגיע למקום שאיש לא הצליח לחדור אליו – כלא הזרים במעשיהו.
בשלב מסוים אישר שב"ס לי כעיתונאית ובהמשך גם להם להיכנס לכלא, ושם התגלו מאות אנשים שישבו במן מעצר לא ברור במשך חודשים או שנים מעטות, ללא משפט, מחוץ לחוק, איש אינו מודע לכך או דואג להם בעולם כולו.
"סיפרו לנו ששילמו המון כסף כדי לעבוד באופן חוקי בישראל – אז למה פתאום עוצרים ומגרשים אותם, אחרי ששילמו כל כך הרבה כסף עבור אשרה חוקית?"
"הגענו בעקבות שיחות טלפון ממערב אפריקאים שנעצרו לקראת גירוש והותירו מאחור נשים בהריון מתקדם שלא יכלו להצטרף אליהם", מספרת רוזן, "אבל בביקור הראשון בכלא ניצן פגשנו בעיקר עובדי בניין רומנים, תורכים וסינים, כמאתיים איש במתחם מגודר גדוש באוהלי בד שנראו כמו אוהלי צבא, כביסה הייתה תלויה ליבוש על החבלים של האוהלים הצפופים. היו שם בעיקר עובדי בניין, חקלאות וסיעוד שלא הבינו למה הם כלואים שם. סיפרו לנו ששילמו המון כסף כדי לעבוד באופן חוקי בישראל – אז למה פתאום עוצרים ומגרשים אותם, אחרי ששילמו כל כך הרבה כסף עבור אשרה חוקית?
"אז התגלתה בפנינו מדיניות הכבילה במלוא כיעורה: עובדים משלמים הון במדינות מוצאם תמורת הזכות לעבוד באופן חוקי בישראל. המעסיק הישראלי "מוכר" או "משכיר" אותם למעסיק אחר ללא ידיעתם, והם חשופים למעצר וגירוש בעוד הוא יכול להביא על אותה אשרה ש"פינו" לו עם גירושם, עובד חוקי חדש שגם הוא בתורו משלם הון עתק.
"היינו קבוצה קטנה של נשים שנראו לא מזיקות בעליל וביקשו רק לעזור לכלואים עד לגירושם, כך ששב״ס לא ראה סיבה לסרב. בשנים הראשונות באמת סייענו רבות לשב״ס במניעה ובקיצור שביתות רעב ובפתרון בעיות כלואים".
זה היה הרגע שבו מסך העיוורון של הישראלים כלפי הקהילה הזרה הוסר. אבל הסיפור רק התחיל.
"אין דרך חוקית לגרש מבקשי מקלט"
במהלך עשרים השנים שחלפו מאותו יום הוקמו ועדות ביקורת על הכליאה, נערכים שימועים ואנשים מצליחים להגיש בקשות מקלט (גם אם ברובן המכריע הן לא נענות או נדחות); ב-2002 גירש רוה"מ אריאל שרון מישראל כמעט את כל הקהילות הזרות נטולות האשרה (בעיקר מאפריקה ודרום אמריקה); בשנים הבאות היו שני גלי איזרוח של ילדי עובדים זרים שנולדו בישראל;
ב-2005 התחיל גל ההגירה הבא של מבקשי מקלט מסודן ואריתריאה דרך סיני; כלא מעשיהו התחלף במתקני הכליאה בסהרונים ובגבעון; הגדר בגבול הוקמה ב-2012 ועצרה כמעט לגמרי את הזרם; הוקם מתקן חולות במטרה לגרש מישראל עשרות אלפי המהגרים שהגיעו מסיני, ואחרי שלוש שנים נסגר; רוה"מ בנימין נתניהו הכריז על גירוש של כלל מבקשי המקלט ל"מדינה שלישית"; לאחר קמפיין ענק והתערבות משפטית נעצר הגירוש.
באופן אבסורדי, המצב היום דומה יותר מכל למציאות של סוף שנות ה-90. הגירוש הגדול עליו הכריז נתניהו נבלם. האו"ם הציע לממשלה מתווה נדיב של קליטת חלק ממבקשי המקלט בחו"ל בתמורה לקליטת הנותרים בישראל – והממשלה דחתה אותו.
בית המשפט העליון עצר את הגירוש ל"מדינה שלישית" כשהתברר שאין הסכמים איתן. מתקן חולות נסגר לאחר שהעליון מנע את החזקת מבקשי המקלט שם לתקופה בלתי מוגבלת כדי ללחוץ עליהם לצאת מהארץ. אין שום דרך חוקית לגרש היום מבקשי מקלט, אולם גם לא מדיניות לגבי הנותרים בישראל. מוקד הסיוע שקם כדי להגיע לבתי הכלא, כמעט לא נדרש בתוכם.
"בכלא סהרונים נמצאים כרגע אולי 40 אנשים", אומרת אלכסנדרה רוט, מנהלת הקו החם של המוקד, "30 מהם נמצאים במצב הזה של לא מגורשים ולא משוחררים, עצורים לתקופות ארוכות. לחלק אין דרכון, יש מקרים שאין יחסים דיפלומטיים, והם נמצאים בלימבו משפטי. קורה שמגרשים ואז מחזירים, ובמסגרת הכליאה לא מצליחים לגרש אותם. יש אנשים שמוחזקים ככה בגבעון ובסהרונים חמש שנים, אפילו עשר. יצא לנו בזמן האחרון לשחרר קורבנות עינויים מסיני שהיו חמש, שש ושבע שנים בכלא.
"אנחנו מטפלים עכשיו בלשכה החדשה והבעייתית של רשות ההגירה בבית דגן, שאליה מגיעים אנשים שנעצרו וגם אנשים שהמדינה לא מצליחה להרחיק: מערב אפריקאים (מגאנה וניגריה לרוב – ע"פ), חסרי מעמד, אנשים שצריכים לחדש את האשרות תכופות, או מהגרי עבודה ומבקשי מקלט שנדחו, אתיופים או מערב אפריקאים, אין להם הגנה קבוצתית ולא מעמד, והם האוכלוסיה הכי פגיעה. הם עוברים שם אחרי שנעצרו ברחוב, לשימוע לפני גירוש, מקבלים יחס נוראי, ונתקעים שם".
"ביקרתי עכשיו בכלא שלושה אנשים מניגריה", מספרת הודא קונדוס, רכזת הכלא של המוקד, "אחד טען שיש סכנה ממשית עבורו לחזור לניגריה, אשתו ושני ילדיו בישראל והוא לא מוכן לחזור. אחר סיפר שיש לו ילדה בת 7.5 שחולה בלוקמיה ומקבלת טיפול רפואי בבתי חולים פה ויש סכנה לחיי הילדה אם יחזור. יש עצור מגיניאה, הוא מוכן לחזור, אבל לא מוכנים להחזיר כי אין יחסים, אמרו לו 'תחזור לאוגנדה'. הוא תקוע בכלא כי הוא מסרב "לחזור" לאוגנדה, נכנס ויוצא כבר יותר משבע שנים".
אתם מצליחים להבין את המוטיבציה של רשות ההגירה? הרי זה לא מעלה ולא מוריד מהמספר של מבקשי מקלט שנמצאים כאן ואי אפשר לגרש
רוט: "אחרי חמש שנים בתחום אני לא מצליחה לענות. אנחנו לא באמת יודעים מה הרציונל ולמה ההתנהלות היא כזו. אנחנו יכולים לספר לכם על אנשים שהיו המון שנים בכלא על "זהות שנויה במחלוקת", הוא אומר שהוא אריתראי – אבל הם החליטו שהוא אתיופי.
"יש אנשים שמוחזקים ככה בגבעון ובסהרונים חמש שנים, אפילו עשר. יצא לנו בזמן האחרון לשחרר קורבנות עינויים מסיני שהיו חמש, שש ושבע שנים בכלא"
"היה בנאדם בכלא, עם תעודת זהות של אמא מאריתריאה, עשינו שיחת טלפון, הבאנו הרבה הוכחות ועדיין המדינה התעקשה שהוא אתיופי. היו אנשים שהאו"ם זיהה כאריתראים, התחיל תהליך של הגירה ויישוב מחדש בארה"ב, ובארץ עוד מתעקשים שהוא אתיופי, כלומר לא זכאי למעמד פליט. ככה אנשים נתקעים בכלא שנים. מה האינטרס? קטונתי. לא מבינה".
יכול להיות שהעבודה של המוקד נגמרה בשלב הזה, אם אין גירוש ואין כמעט אנשים בבתי הכלא?
רוט: "בכל פעם שאומרים הגענו לנחלה ואפשר לעשות בדק בית, לראות לאן פנינו מועדות, קורה משהו ושוב אנחנו עובדים מסביב לשעון על תופעה חדשה. עכשיו הלשכה בדרך סלמה בתל אביב נסגרה לחידושי אשרה וגיליתי שכל בעלי המוגבלויות שאמרו להם לעבור לבני ברק, אין להם שום דרך להגיע לשם. 12 דקות בשביל עפר שנכה לא יכול לעבור. או שיש רגע שקט והופה, משבר הקונגולזים. פתאום האנשים האלה, שנמצאים כאן תחת הגנה שנים, נתקלים בהתעמרות, ויזה לחודש, גג חודשיים, כל הדברים שאריתראים וסודנים רגילים אליהם, היו עבורם מקור ללחץ ודאגה. ירינו לכל החזיתות והגירוש הזה נעצר".
במהלך השנים, הרבה מזה בזכות עבודת המוקד, מערכת ההגירה והכליאה סגרו את החורים שאפשרו לאנשים להיעלם בתוכם. מה יש לכם לעשות במקרי קצה קשים כמו אלה שנמצאים בבתי הכלא?
"התפקיד שלנו הוא להגיע אליהם, לשמוע אותם, לשקף להם את המצב המשפטי בצורה הכי כנה. בהרבה מקרים אנחנו נצטרך להסביר ואז לקבל את הבחירה שלהם, גם אם בנאדם אומר אני מעדיף למות בכלא ולא לחזור למדינת המוצא. יש לנו עכשיו עתירה על זה – מהו הרף העליון שאפשר להחזיק אנשים בכלא אם מסרבים לשתף פעולה? עשר שנים ישב בכלא אדם מחוף השנהב שסירב לחזור לשם. האם זה סביר?"
"אין סיבה להילחם, הילדים במצב מזעזע"
הערב עורך המוקד אירוע התרמה גדול לרגל עשרים שנות פעילותו, במרכזו הופעות של תיאטרון חולות ושל אסף אמדורסקי. שלושת אנשי השטח שלו, רוט, קונדוס וגבריהיווט (גרא) מלס, מתראיינים עכשיו לרגל האירוע, מנסים להבין מה השתנה במציאות וגם אצלם בתקופה הזו.
"הקהילות האריתראית והסודנית נמצאות במשבר קשה", אומרת רוט, "באופן אבסורדי, דווקא סגירת חולות, בלי שום פתרון אחר, פירקה אותן. בשנים שלפני היו המון מוטיבציה וכוח וסיבות להילחם, היום המצב הוא גרוע מאוד. הקהילות מתפזרות, האנשים החזקים עזבו לקנדה, מנהיגים שגדלו פה עוזבים, אנשים נשארים פה עם האשרות הזמניות שלהם בלי זכויות, לא בודקים להם בקשות מקלט.
"חוק הפיקדון שמוריד 20 אחוז מהשכר ומביא משפחות לרעב, הילדים במצב מזעזע. החיים נהיו עוד יותר קשים ומייאשים. אני מקבלת הרבה הודעות ממורים ועובדים סוציאליים שהילדים שמגיעים לגיל 18 – ואלה כבר הרבה – מגלים שהם מסתננים ולא יכולים להתגייס לצה"ל.
"אנשים קצת החזיקו את הראש מעל המים כי היתה סיבה והיה על מה להילחם, בחולות קמו מנהיגים שאמרו שיאבקו בשביל כולם, ואין את זה יותר. כל אחד בענייניו, פוסט טראומטיים מגיעים לרחוב בלי טיפול ומענה רפואי (חוץ מהארגונים שנותנים כמה שיכולים), אבל כשאין סיבה להילחם ומשהו שמאחד את הקהילות האנומליה של המצב עולה לפני השטח".
"אנחנו יכולים לספר לכם על אנשים שהיו המון שנים בכלא על 'זהות שנויה במחלוקת', הוא אומר שהוא אריתראי – אבל הם החליטו שהוא אתיופי ולא זכאי למעמד פליט"
"יש לישראלים תחושה שהסיפור נגמר ברגע שהוא לא בכותרות", אומר מלס, שהגיע לישראל דרך הגבול עם סיני לפי 12 שנה, עבד במוקד כמתרגם והפך לאיש שטח מרכזי שלו. "אנחנו נשארנו עם כל מה שקרה, וגם עם הטראומה. הטראומה הכי קשה שעברנו היא מה שקרה למבקשי המקלט במחנות סיני, העינויים והאונס. קיבלנו את הסיפורים מיד ראשונה, מהאנשים שהגיעו רזים, עם הפציעות והסבל והיו צריכים לספר מה קרה להם שם. כמו מעשנים פאסיביים, קיבלנו את הטראומה שלהם, עד שבקושי יכולנו לחזור לילדים שלנו אחרי זה.
"שמעתי גבר בן 17 שתיאר עינויים בלתי אפשריים ואונס. התברר לנו שזה קרה גם לגברים. הוא בכה וכולנו בכינו איתו. התמונה שלו נשארה איתי הרבה זמן. זה פוגע בקשרים עם הילדים, עם המשפחה. הייתי מתרגם ועושה כל מה שאני יכול כדי לא לזכור מה שתרגמתי. אתה שומע המון סיפורים, כל אחד גרוע מקודמו, וכל אחד שונה. הטכניקות שלמדנו כדי להתמודד עם זה עזרו קצת, אבל בשבילנו, כמו בשבילם, הסיפור הזה לא נגמר".
מלס: "השנים הקשות בסיני היו 2009-2012, ואז קמה החומה, אבל היינו מקבלים טלפונים אחרי זה. יש לנו מישהי שהגיעה ב-2014, וזה היה גרוע מכל מה ששמענו לפני זה".
"שמעתי גבר בן 17 שתיאר עינויים בלתי אפשריים ואונס. התברר לנו שזה קרה גם לגברים. הוא בכה וכולנו בכינו איתו. התמונה שלו נשארה איתי הרבה זמן.
יש פה עשרות אלפי אנשים שמגיעים ממזרח אירופה ומגורשים במאסות אדירות. אתם מגיעים אליהם?
רוט: "כמעט ולא. רוב רובם מגיעים דרך מאפיות שהבטיחו להם עבודה כאן, לוקחים אותם משדה התעופה, הרבה מהם מרומים ואנחנו מנסים להציף את התופעה – ויש הרבה שזה משתלם להם. עשינו תחקיר במשך חצי שנה, להבין מה קורה בתורים של ההגירה, מה בבתי הכלא. לצערנו אין שיתוף פעולה מהצד שלהם. הם פוחדים מהרשויות, מהמאפיה, אחרים אמרו שהיה שווה להם והיו עושים את זה שוב. קורים מתחת לפני השטח הרבה דברים שאנחנו לא מצליחים להגיע אליהם".
יש היום סחר בנשים ממזרח אירופה לזנות?
קונדוס: "הוא מאד שינה את פניו. אנחנו חושדות שהוא אכן חזר ושהגירוש המהיר מעלים את זה".
רוט: "אני חושבת שההבדל שהיום הרוב יודעות למה הן באות. איתרנו השנה מגמה חדשה של סחר בנשים – אני לא יכולה להרחיב, אבל העברנו את זה הלאה למשטרה, שזה חלק מהמנדט שלנו. שיתוף פעולה עם הרשויות כדי לפתור בעיות עומק, בדיוק כמו שסיגל והאחרות עשו בימים הראשונים של המוקד".
"השאלה הקשה היום היא מה אחרי כל השנים האלה אנחנו יכולים להציע לקהילה, והתשובה היא שהמון", אומרת קונדוס, "ילדים שמגיעים לגיל 18, אנשים בסהרונים ללא מענה, מגמות סחר שאף ארגון לא מחפש באופן סיסטמטי, איך לעשות את כל זה ברמה הרבה יותר טובה. עד עכשיו, עשרים שנה, המוקד רק עונה למצבי חירום. לא שאין עכשיו, החירום הבא מעבר לפינה – אבל גם יש שניה לחשוב".
המוקד לפליטים ומהגרים יחגוג הערב עשרים שנה לקיומו ב-8 ביולי, מהשעה 19:30, במוזיאון תל אביב. באירוע ישאו דברים שופט העליון בדימוס אליקים רובינשטיין ומוטסים עלי, ממנהיגי קהילת יוצאי דרפור בישראל.
בהכנת הכתבה השתתפה מאשה אברבוך