יוסי אשור נולד בכרמיאל ב-1976. הוריו היו מהתושבים הראשונים של העיר שבה כולם הכירו את כולם. אביו היה אזרח עובד צה"ל, ואחיו הגדול ממנו בשמונה שנים התגייס לגולני. כשהגיע תורו להתגייס, בנובמבר 1994, ביקש גם הוא להגיע לחטיבה וניסה להתקבל לסיירת – אבל נשלח לגדוד 13.
כשסיים את האימון המתקדם ועלה לגדוד, עשה קו אחד של בט"שיות בגזרת רכס רמים. אחר כך יצא לקורס מ"כים, והיה מפקד כיתה של אחת מפלוגות המסלול. כשגם זו התפרקה, נשלח להיות סמל מחלקה של טירונים בבא"ח גולני, אולם בקיץ 1997, הוחלט להעביר אותו מתפקידו. הוא נשלח להעביר את ארבעת החודשים שנותרו לו לשירות בפלוגה הרובאית שהייתה בקו במוצב טייבה, כארבעה קילומטרים ממערב למטולה.
בגלל שהיה מחזור אחרון לפני שחרור וכל בני המחזור שלו זכו למעמד של "ותיקים" (חיילים עם פריבילגיות שפטורים מרוב מטלות היומיום) כמעט שנה קודם לכן, הוחלט שתקופת ה"צעירות" שלו תהיה בת שלושה ימים בלבד, ולאחר שהוכרז ותיק מן המניין הוא הוצב למשימת החמ"ל.
פרנקי (פרנקלין) זקש נולד שנה לפני אשור, בניו יורק, וגדל בניו ג'רזי. בקיץ 1993, אחרי התיכון, החליט לעלות לבדו לישראל. הוא עשה שנה של מכינה אקדמית באוניברסיטה העברית בירושלים, ותכנן להצטרף לגרעין של תנועת בית"ר אליה השתייך עוד בארצות הברית ולהתגייס עם חבריו לתנועה. עם התגבשות הקבוצה גילה שהוא היחיד מבין בני הגרעין שצפוי להתגייס לקרבי, והחליט לעזוב אותה. במרץ 1995 התגייס לגולני, הראשון מבני משפחתו שמשרת בצה"ל.
בטירונות נחשף לראשונה למתח בין מי שכונו בגולני "צהובים" (אשכנזים) לבין מי שכונו "שחורים" (מזרחים), כששמע ויכוחים בין בני ערי הפיתוח לבין בני הקיבוצים בפלוגה שלו. הוא היה פטור מהוויכוחים או מהצורך לבחור בהם צד, כי נספר בקבוצת העולים, שלא נשאו עמם את המטען הרגשי-לאומי שנולד בעשורים הראשונים לחייה של המדינה.
זקש הוצב בפלוגה הרובאית בסוף המסלול, ושובץ למחלקה 2. אחרי שיצא לקורס חובשים חזר לפלוגה, ועלה לקו בטייבה, שם פגש שוב את אשור שהיה מ"כ בפלוגת המסלול שלו. מחלקה 2 הייתה מוכרת בשם "מחלקת האו"ם": היו בה חיילים עולים מארצות הברית, משוויץ, מבריטניה, מצרפת, מרוסיה ומאתיופיה – כל אלה לצד צברים. בגלל בעיות בריאות שמהן סבל המ"מ, הוחלט כי המחלקה לא תוציא מארבים או פעילות אחרת מחוץ למוצב אלא תסתפק רק בשמירות בעמדות ובתורנויות. לחיילים זה נחשב עלבון נורא, בעיקר כשראו את חבריהם משתי המחלקות האחרות יוצאים למארבים של 72 ו-96 שעות.
בטירונות נחשף פרנקי לראשונה למתח בין מי שכונו בגולני "צהובים" (אשכנזים) לבין מי שכונו "שחורים" (מזרחים), כששמע ויכוחים בין בני ערי הפיתוח לבין בני הקיבוצים בפלוגה שלו
בראשית אוגוסט 1997, רק כמה שבועות לתוך הקו, התחלף המ"מ של מחלקה 2, וגם מפקד הפלוגה הוחלף. דרוק, מפקד המחלקה החדש, הבחין מיד עם הגעתו במורל הנמוך של החיילים ובעצה אחת עם המ"פ שאך הגיע, אופיר ליוויוס, הוחלט כי צוות של 15 מלוחמי המחלקה, בפיקודם של שני הקצינים, ייצא למארב של 72 שעות. זקש, החובש, הופיע ברשימה של היוצאים למארב, וכך גם אשור שנותרו לו כשלושה חודשים עד למועד השחרור מהצבא.
בשיחה בין דרוק לזקש אמר המ"מ כי משמעות ההצטרפות שלו למארב תהיה ויתור על שבועיים מחופשת השחרור שלו. כחייל עולה, זקש אמור היה לשרת רק 30 חודשים ולהשתחרר בסוף החודש. הוא סירב לוותר על החופשה, ובמקומו הוצב החובש רועי שוקרון, יליד נתניה שגדל בירושלים. זקש ושוקרון היו ביחד מהטירונות, דרך המסלול ועד הרובאית, והיו חברים טובים. כמו שאר לוחמי המחלקה, שוקרון שמח על ההזדמנות לצאת לפעילות "אמיתית" והודה לזקש על כך שוויתר עליה.
על אשור הוטל להיות הקשר של המ"מ דרוק, סגן מפקד כוח המארב. בתרגולות שעשו ליד המוצב, הוא תורגל בין השאר בהפעלת הארטילריה במקרה של היתקלות. הוא למד בעל פה את מילות ההפעלה למטרות השונות, ואת מילות הדיווח שעליו למסור עם התקדמות המארב.
זה לא נהיה יותר טוב מזה
בלילה שבין יום שלישי ורביעי, 26 ו-27 באוגוסט, יצא הכוח בפיקוד המ"פ ליוויוס ממוצב טייבה להציב מארב לא רחוק מהכפר קנטרה, ממזרח לנחל סלוקי, שהיה מוכר כנתיב כניסה מרכזי של חיזבאללה לאזור דרום לבנון. בגזרת רמים ההררית, הסלוקי היה אחת הדרכים הנוחות היחידות לחצות לתוך רצועת הביטחון בלי להיראות על ידי תצפיות צה"ל, ולכן כמעט ולא היה לילה שבו לא הוצבו מארבים בפתחי הוואדיות השונים הנשפכים לתוך הנחל. בנקודה שאליה הלכו לוחמי רובאית 13 הוצבו בשבועיים הקודמים מארבים שעשו צוותים של יחידת אגוז, כחלק ממאמץ ה"סגירה" של נתיב החדירה.
הכוח של הרובאית נע בסבך השיחים והחיילים נשרטו מהענפים היבשים ומהקוצים של שיא הקיץ. למרות המרחק הלא-רב שהיה עליהם לעבור, כשלושה קילומטרים מהמוצב, התנועה ארכה כמה שעות. לאחר התמקמות קצרה בעמדת מארב בפתחת הוואדי, עברו החיילים לשלוש עמדות "היטמעות" בתוך שיחים, לשהות בשעות היום.
אשור הוצב בעמדה האחורית, הקרובה ביותר לקודקודו העליון של הוואדי, עם דרוק המ"מ ושלושה לוחמים נוספים. המ"פ ליוויוס פיקד על העמדה הקדמית, במורד, ואילו סמל המחלקה חן נחום פיקד על העמדה השלישית, שהייתה סמוכה לעמדתו של ליוויוס.
בלילה יצאו שלושת הכוחות החוצה מהשיחים, חברו מחדש לכוח אחד והתמקמו שוב למארב לילה, ובבוקר יום חמישי נכנסו שוב לשיחים שמהם יצאו כמה שעות קודם לכן. בשעות הלילה שני שלישים מחיילי הכוח היו ערים, ושליש מהלוחמים הורשו לישון. בשעות היום, לעומת זה, רק שניים מבין חמשת הלוחמים בכל אחת מהעמדות היו צריכים להישאר ערים ובתצפית, בזמן ששלושת הלוחמים האחרים הורשו לנוח.
הסלוקי היה אחת הדרכים הנוחות היחידות לחצות לתוך רצועת הביטחון בלי להיראות על ידי תצפיות צה"ל, ולכן כמעט ולא היה לילה שבו לא הוצבו מארבים בפתחי הוואדיות
אשור וחברו למחזור הצלף אורן זריף מהרצליה, היו אחראים למשמרת הצהרים בעמדה האחורית, העמדה אשר לה הייתה את זווית התצפית הטובה ביותר, משום שהייתה בנקודה הגבוהה מבין שלוש העמדות. השניים סרקו את הוואדי בעיניים מדי כמה דקות, כשלפתע הבחין אשור בשלושה אנשים הצועדים ברווחים גדולים זה מזה במדים מנומרים ועם רובי קלאצ'ניקוב בוואדי מתחתיו, במרחק של 100-120 מטרים ממנו. הוא העיר את דרוק המ"מ, שהזעיק בקשר את העמדות האחרות.
בזמן שהמ"פ ליוויוס התחיל לתאם את מכת האש שיתנו כל העמדות ביחד, נכנסו עוד שני לבושי מדים מנומרים לאזור הראייה של העמדה האחורית, חמישה בסך הכל. המ"פ הורה לחיילים להמתין ולא לירות עד שכל הכוח שמולם נכנס לאזור ההרג של המארב. כשכל החמישה היו באזור שבו היה ברור שייפגעו מהירי, ספר ליוויוס בקשר שלוש שניות לאחור עד למכת האש.
את הכדור הראשון ירה זריף ברובה הצלפים M-24, ופגע בראשון ההולכים בכוח האויב. השאר ירו גם כן, וניכר היה שלפחות שלושה מלובשי המדים המנומרים נפגעו ושוכבים מבוססים בדמם בתחתית הוואדי. השניים האחרים זחלו וחיפשו מחסה תוך שהם יורים לכל עבר, משום שלא איתרו את המקום שממנו המארב יורה עליהם.
"זה בדיוק לפי הספר. זה לא נהיה יותר טוב מזה", אמר אשור לעצמו כשהוסיף למה שראו עיניו את מה ששמע במכשיר הקשר שעל גבו – בכל שלוש העמדות אין נפגעים.
ליוויוס הורה לחיילים שנשאו מטול רימונים M-203 לשפר מעט ולירות פצצות לשיחים שמאחוריהם התחבאו השניים האחרים, ואז נשמעו נפילות בוואדי. "מאיפה זה?", שאל אשור את דרוק המ"מ, "אני לא הפעלתי את הארטילריה – אולי יורים עלינו?". בירור שערך ליוויוס העלה שבפיקוד הצפון החליטו להפעיל את תוכנית הארטילריה הסדורה שתוכננה למקרה של הסתבכות הכוח של רובאית 13, כדי לחסום באש את נתיב הבריחה האפשרי של מי שניצלו ממכת האש הראשונה ומהירי הנוסף שבא אחריה.
בינתיים הוזעקו למקום מסוקי קוברה ממחנה גיבור ליד קריית שמונה, ואלה הגיעו חצי שעה אחרי ההתקלות, והחלו לירות לעבר השיחים שבהם התחבאו ניצולי מכת האש. אחרי כמה צרורות ירי מדויקים מתותחי הוולקן 20 מ"מ שמותקנים על המסוקים, קבעו הטייסים כי פגעו בוודאות במתחבאים והרגו אותם. אף אחד מחיילי הכוח של הרובאית לא נפגע, והוחלט להשאיר את הכוח בעמדה כדי להמתין למי שיבואו לפנות את הגופות, ולפגוע גם בהם.
אחרי כמה צרורות ירי מדויקים מתותחי הוולקן 20 מ"מ שמותקנים על המסוקים, קבעו הטייסים כי פגעו בוודאות במתחבאים והרגו אותם
במוצב טייבה נצמדו כולם למכשירי הקשר ועקבו בהתלהבות אחרי ההישג הכביר של לוחמי הפלוגה: חמישה אנשי חיזבאללה הרוגים (לימים התברר כי היו אלה אנשי ארגון אמל) עם אפס נפגעים לכוח. שיירה תוכננה להיכנס משער פטמה לטייבה בהמשך היום, והרס"פ מיהר להתקשר לחיילים שחזרו מחופשה והמתינו לעלות בשיירה. הוא אמר להם שמחלקה 2 נתקלה, והורה להם למהר לסופרמרקט בקריית שמונה ולקנות שם את כל הדרוש כדי לעשות "פריסה" ללוחמים השבים מהקרב: חומוס וסלטים אחרים בקופסאות, בקבוקי שתייה קלה וחטיפים. "כמה שיעלה יעלה", אמר הרס"פ לאחד מוותיקי הפלוגה שממנו ביקש לקחת כמה צעירים ולעשות את הקניות, "את הכסף אחזיר לך במזומן מהשק"ם הפלוגתי". במפקדת הגדוד שמחו לתרום רכב צבאי שיקפיץ אותם לאחד המרכולים בעיר. הגזרה כולה כבר עודכנה בהצלחה הכבירה של רובאית 13.
מערבה משם, בסלוקי, הבחינו החיילים בשלוש העמדות באש הבוערת בגדת הוואדי אשר מולם, תוצאה מהמפגש בין ארטילריה לבין צמחיה וסבך יבשים בשיא הקיץ. בעמדות התחתונות, הקרובות יותר לאש, דיברו המפקדים ביניהם בקשר וניסו לנתח האם האש מסוכנת.
מסוקי הקרב שחגו מעל המשיכו לסרוק את הוואדי, יורים מדי פעם למקומות חשודים כדי לפגוע במי שעלולים להתחבא שם, כאשר לפתע נכנס משב רוח חזק לערוץ הצר ומילא אותו בעשן לבן וסמיך, שעיוור לחלוטין את חיילי שלוש העמדות. באמצעות מכשיר הקשר המוגבר שעל גבו, העביר אשור את הדיווחים של העמדות התחתונות על השרפה למפקדת הגדוד, וגם את הבקשה שהגיעה מהן להתקפל ממקום המארב. בעמדות התחתונות היו מכשירי קשר קטנים, והוא שימש ממסר בינן לבין העולם שמחוץ לוואדי. בינתיים, נאמר לו בתשובה, אין אישור להתקפלות של הכוח.
אני ועוד אחד שרדנו בינתיים
העמדה הראשונה להיפגע מהאש הייתה העמדה של סמל המחלקה חן נחום. "עוד שנייה אני נשרף", הוא זעק בקשר בקול חנוק מרוב עשן. אושרי שוורץ, יליד 1977 מאור עקיבא, הבחין בערך באותו הזמן בקיר האש שעולה גם על העמדה שאותה חלק עם המ"פ. ליוויוס הורה לכולם לזרוק את הציוד הכבד שנשאו עליהם, ולברוח מהעמדות ומהאש שדילגה בינתיים לגדה שעליה היו החיילים.
בגלל מבנה הערוץ – צר בקודקודו ורחב בתחתיתו – ובגלל הרוח שנשבה מהפתח התחתון כלפי מעלה, ליחכה האש את שתי גדות הוואדי אל עבר נקודת מפגש מעליו ויצרה מעין חרוט שבמרכזו ניצבו החיילים. עם כל שנייה שעברה, הצטמצמו סיכוייהם של 15 הלוחמים לצאת בשלום ולא להילכד בתוך הוואדי. הלהבות על שתי הגדות הגיעו לגובה של כשלושה מטרים.
רונן ללוש, אחד החיילים בעמדה של ליוויוס, הרגיש שרצועת הקסדה נמסה על פניו מהחום העז וניסה להסיר אותה. הוא נכווה קשות בכפות הידיים, והחל לטפס החוצה מהשיח שבתוכו שכב, בעקבות המ"פ. הוא נעזר במרפקים כדי להתקדם, כי לא הצליח להשתמש בידיו. כשהתרחק מעט מהשיח שמע את צעקות הלכודים, ואת שוורץ הקשר זועק "אני נשרף", והחל לרוץ בחזרה לעבר העמדה כדי לחלץ את הנותרים מאחור.
בדרך פגש באחד הלוחמים וזינק עליו כדי לחבק אותו, וכך לחנוק את האש שאחזה בבגדיו של חברו שנכווה וזעק לעזרה. הוא נשא את הפצוע על גבו עד למעלה. אחר כך ירד שוב לעבר העמדה כדי לחפש נפגעים נוספים. בדרך הבחין בשומטו קסהון, אחד מחבריו לעמדה שוכב על הקרקע, וניסה לכבות את האש שאחזה בו, אולם עד שהגיע קסהון כבר נכווה קשות.
הוא נעזר במרפקים כדי להתקדם, כי לא הצליח להשתמש בידיו. כשהתרחק מעט מהשיח שמע את צעקות הלכודים, ואת שוורץ הקשר זועק "אני נשרף"
בינתיים, בעמדה האחורית, יוסי אשור התחיל לרוץ למעלה יחד עם צוות העמדה שלו. הוא רץ באמצע הכוח בין דרוק המ"מ, לבין אורן זריף הצלף ורועי שוקרון החובש. ההוראה שנתן ליוויוס הייתה לזרוק את האפודים ולרוץ, בין השאר בגלל שידע שבאפודים של כל החיילים יש שני רימונים, והאש תביא לפיצוצם ולמוות ודאי של לובש האפוד. שוקרון סירב להוריד את אפוד החובש הכבד שלו, כדי שיוכל לטפל בפצועים אם יהיו.
אשור הסתכל רק קדימה, מנסה למצוא פתח בעשן שיעיד על הכיוון שאליו עליהם לברוח כדי להיחלץ מהשרפה. הוא שמע את זריף כמה צעדים מאחוריו, והושיט יד אחורה כדי לעזור לחברו להתקדם. "אני בסדר", אמר לו זריף, "אני סוחב רק את הרובה".
בחלקו העליון של הוואדי היו סלעי ענק, בולדרים, שעליהם צריך היה לטפס כדי לצאת מהערוץ. הסלעים התלהטו מהאש העזה, וכל נגיעה בהם גרמה לכוויות בכפות הידיים, אבל לחיילי הכוח לא הייתה ברירה. הם טיפסו עליהם, מנסים לנשום. אשור כבר לא הצליח להכניס אוויר אל הריאות. עיניו צרבו, אפו זב והסנטר שלו התמלא ברוק, ניסיון של הגוף למנוע מהעשן הכבד להכריע אותו.
הוא לא סחב עמו את מכשיר הקשר הגדול, שאותו השאיר בעמדה, אבל נשא מכשיר קשר קטן שהיה איתו בעמדה ונכנס לכיס המכנסיים. תוך שהוא מנסה לנשום, שמע את נחום מדווח "אנחנו נשרפים. שלושה כנראה נשרפו. אני ועוד אחד שרדנו בינתיים. אנחנו ממשיכים למעלה. בקצב הזה אנחנו הולכים להישרף עוד כמה דקות".
דרוק, המ"מ של אשור, התחיל לרוץ שמאלה לעבר אזור שהלהבות כבר עברו דרכו, כשראה שהן מונעות את האפשרות להגיע לקצהו העליון של הוואדי. אשור זיהה את אחד מחיילי המחלקה שלו, שהגיע מעמדה אחרת, עומד באזור שעדיין לא נשרף כשהלהבות מתקרבות אליו. הוא ניסה לזעוק לחייל להצטרף אל הקבוצה שלו, אבל פיו היה מלא בפיח. תנועות הידיים שעשה ביחד עם הזעקות שהצליח להפיק מגרונו היבש גרמו לחייל להתקרב אליו, ממש לפני שקיר אש עבר במקום שבו החייל עמד שניות אחדות קודם לכן. השניים חברו למ"מ דרוק על הכביש שעבר בסמוך לכניסה לוואדי, ואז התברר כי שוקרון וזריף לא הגיעו למקום, עם שאר חיילי העמדה.
דרוק לקח את מכשיר הקשר הקטן שאשור הביא עמו, ועלה מול מסוקי הקרב שחגו מעל. הוא דיווח להם כי שניים מחייליו נעדרים, וביקש מהטייסים לסרוק ולחפש אותם. המ"מ הורה לחייליו להישאר מחוץ לוואדי, וחזר פנימה, לתוך האש, כדי למצוא את הנעדרים. בסיוע ובהכוונת המסוקים, הוא איתר את גופותיהם של שוקרון וזריף פחות ממאתיים מטרים ממקום מבטחים, הכביש שאליו נמלט עם שאר הכוח.
הסלעים התלהטו מהאש העזה, וכל נגיעה בהם גרמה לכוויות בכפות הידיים, אבל לחיילי הכוח לא הייתה ברירה. הם טיפסו עליהם, מנסים לנשום
באותו הרגע הגיעה למקום שיירת מכוניות מרצדס ממוגנות ירי של מפקד החטיבה המערבית ביק"ל, שהגיע מאזור בינת ג'בל עם החפ"ק שלו לסייע. הוא פגש את שלושת החיילים המפויחים על הכביש, והרופא שהיה עם המח"ט בדק אותם והורה להם לא לשתות מים, למרות הצמא הכבד, כי בליעת מים עם כמויות העשן שאליהן נחשפו עלולה לסכן אותם. המח"ט הורה להם לעלות לאחד הבתים בקנטרה, במרחק כמה עשרות מטרים, ולהמתין שם עד שיחזור לאסוף אותם. אשה לבנונית מבוגרת, בעלת הבית, נתנה להם לעלות אל הגג והביאה להם מים בכד חרס. הם שטפו את הפנים, הרטיבו את השפתיים, וחיכו.
ידיעה של 23 מלים
אחרי זמן חזר המח"ט ולקח את אשור ושאר הקבוצה בחזרה למוצב טייבה, שם נחשפו לראשונה לגודל האסון שפקד את הכוח שלהם. ארבעה מחיילי הכוח נהרגו – ידג שמעון, רועי שוקרון, אושרי שוורץ ואורן זריף. שישה נוספים נפצעו מכוויות, אחד מהם באורח אנוש.
פרנקי זקש היה בדרך לפאב ירושלמי עם צעירה שהכיר רק כמה ימים קודם לכן כשיצא לחופשת השחרור. בדרך שמע ברדיו על היתקלות בלבנון, ולבו אמר לו שמדובר בפלוגה שלו, ושזה המארב שאליו אמור היה לצאת. בדרך חזרה מהפאב שמע כי היו פצועים בהיתקלות. הוא רץ לראות חדשות בטלוויזיה, וראה אלונקה שמגיעה לרמב"ם, וממנה משתרבבת יד ועליה שעון שאותו זיהה כשעונו של אושרי שוורץ. הוא החל למרר בבכי כששמע שיש הרוגים.
זקש עלה על מדים, ומיהר לבית החולים רמב"ם לבקר את הפצועים. בגלל שהיה חובש, הוחלט לאפשר לו להיכנס לחדר ולראות את שומטו קסהון, הפצוע אנוש, עם כוויות המכסות יותר מתשעים אחוזים מגופו. הוא לא זיהה את תווי פניו של חברו למחלקה, שהיה מורדם ומונשם. אחד המשפטים האחרונים שאמר קסהון למחלצים מיחידת 669 שאיתרו אותו שרוע על גבו ושרוף, היה "תעזרו לחברים שלי". הוא מת מפצעיו כמה ימים אחר כך, ובכך עלה מספר ההרוגים בסלוקי לחמישה.
בגלל שעדיין חש עצמו חלק מהפלוגה, זקש התרוצץ בין ביקורים אצל הפצועים לבין המשפחות השכולות ואיבד תחושת זמן. כשהגיע לדירה שלו בשעת לילה מאוחרת באחד הימים שאחרי ההיתקלות, צלצל הטלפון. על הקו היה הסמ"פ שלו מהרובאית ששאל אותו מדוע לא הגיע להחזיר את הנשק הארוך שאיתו יצא לחופשת השחרור. זקש לא הבין מה רוצים ממנו. "אתה היית אמור להשתחרר היום בבקו"ם", הזכיר לו הסמ"פ, "ואתה עוד צריך לעשות טופס טיולים בגדוד". בסופו של דבר, זקש השתחרר כמה ימים אחרי תאריך השחרור שתוכנן לו. הוא ניסה לחזור ללימודים באוניברסיטה, אבל לא הצליח להתרכז בהם במשך חודשים ארוכים.
"אתה היית אמור להשתחרר היום בבקו"ם", הזכיר לו הסמ"פ, "ואתה עוד צריך לעשות טופס טיולים בגדוד"
בלילה שאחרי ההיתקלות נלקחו לוחמי הכוח ששרדו לבית החולים רבקה זיו בצפת כדי לעבור בדיקות. הם חוברו לחמצן כדי לעזור עם פגיעות שאיפת העשן, ומשם הלכו להלוויות שהתקיימו ביום שישי. ביום ראשון כבר חזרו לפעילות רגילה במוצב, אחרי סוף שבוע בבית. חלקם ביקשו לא להגיע לארוחות שבהן הוגש בשר, בחודשים שבאו אחר כך.
החייל שאשור קרא לו להצטרף אליו סירב לחזור מחופשתו, וקיבל היתר להישאר עוד כמה ימים בבית. לאחר שלא חזר גם בתום זמן ההארכה שניתן לו, איימו עליו שיוכרז נפקד – ורק אז חזר, בלית ברירה. בפלוגה העדיפו לא לערוך שיחות עם הלוחמים, אלא להחזיר אותם כמה שיותר מהר לפעילות מבצעית. שבועיים אחרי ההיתקלות כבר הספיקו כל הנותרים מצוות המארב ההוא לצאת למארב נוסף אחד לפחות.
ביום שישי, בזמן שחיילי הרובאית חזרו מההלוויות בדרך חזרה למוצב טייבה, התייצבו כשלושים מחברי תנועת ארבע אימהות להפגין מול משרד הביטחון בקריה בתל אביב. "די", כתבו שם באותיות גדולות על שלטים שהוכנו מבריסטולים לבנים. ליד המילה הודבקו הכתבות מהעיתון אודות השרפה וההרוגים. המפגינות והמפגינים, שעמדו במקום זמן רב, זכו למבטים משתוממים מהעוברים ושבים. הידיעה אודות ההפגנה, שפורסמה בעיתון מעריב הייתה בת 23 מלים בלבד – אורכה לא שיקף בשום צורה את מבול הפניות שהגיעו למחרת למובילות ארבע אימהות, מצדם של הורים לחיילי גולני ונח"ל שהיו בקו באותה העת.
חיים הר-זהב הוא עיתונאי ומחבר הספר "לבנון: המלחמה האבודה", שעתיד לצאת לאור בסוף השנה. לחצו כאן כדי לסייע בפרויקט מימון ההמונים להפצתו