בשני צמתים מרכזיים במשפט הפלילי ניצבת הפרקליטות ומביעה עמדה נבואית: כשהיא מבקשת לעצור נאשם עד תום משפטו ("מעצר עד תום ההליכים"); וכשהיא מתנגדת לשחרורו המוקדם של אסיר שריצה שני שלישים מעונשו ("שחרור בשליש"). מה יש באותם פרקליטים – שפעם נמניתי על שורותיהם – שמאפשר להם לחזות את העתיד? מה עלה בגורלם של החיזויים האלו, ואם אנו עוסקים בדיני נפשות – האם לא ראוי שנפיק לקחים מאותם ניבויים?
הנה כמה המחשות עם תובנות:
הנשיא קצב שוחרר מוקדם – ומאומה לא ארע
בראשית 2016 פרסמתי מאמר שקורא להורות על שחרורו המוקדם של הנשיא לשעבר משה קצב. הארץ געשה, ארגוני הנשים זעמו וההתלהמות שלטה ברחובות: אם קצב ישוחרר, צרחו רבים, הוא יפגע בנשים נוספות.
"רגע, לפני שאנחנו מתלהמים", כתבתי, "אבקש לטעון כי קשה להתייחס לקצב כעבריין מין רגיל – כמי שמשחר לטרף בפינת יער חשוכה. האם מישהו באמת חושב ברצינות שקצב ישוב למעמדו או לתפקיד שיאפשר לו להיות ביחידות במחיצתה של אישה ששמה אינו גילה?"
והנה חלפו להן השנים ולא ארע מאומה.
המילים החריפות שיצאו מפי הפרקליטים בדיוני ועדת השחרורים עשו דרכן אל הפרוטוקולים ונגוזו לעד. האמנם משה קצב היה מסוכן לציבור? כלום באמת היה חשש שישוב ויפגע בנשים נוספות? האם השיירה עצרה לרגע לבחון את עצמה כשקצב שב להיות אזרח מן השורה?
ומה על אותם אסירים רבים אחרים שהפרקליטות מתנגדת בכל תוקף לשחרורם המוקדם וגם הם חוזרים למוטב ואינם מסכנים את שלום הציבור?
אחת לתקופה אנו שומעים על אסיר ברישיון, ששוחרר בידי ועדת השחרורים ושב לסוּרוֹ. חרף התנגדות הפרקליטות הוא שוחרר, והנה הוא שוב הוכיח שלא ניתן לסמוך עליו. נשאלת השאלה מה על אותם מקרים רבים פי כמה שבהם מסתבר ש"לא כצעקתה": חרף התנגדות הפרקליטות שוחרר האסיר ברישיון והוא לא שב לעבור עבירות. הוא לא פגע באף אחד, הוא השתקם ואפילו שב למעגל העבודה.
מדוע אין מרכזים בטבלה מספרית פשוטה את "נתוני האמת": כמה מתוך אלפי המשוחררים שבו לסורם וכמה לעומתם עלו על דרך המלך? האם לא הגיעה העת שנתונים אלו יהיו גלויים לציבור או לפחות בפני ועדות השחרורים שאמורות להכריע אם יש ממש בנבואות האימים?
סיפור שחרורו של משה קצב הוא דוגמה מצוינת, אך לצידו יש אלפים רבים שנותרו בכלא בשל חיזוי שגוי.
"לבית המשפט אין אלא מה שקבע החוק"
אני נזכר בהחלטתו של כבוד השופט רובינשטיין, שכתב לפני כעשור, בבש"פ 6781/09 את הדברים הבאים:
"ככל שהמדינה סבורה כי גישת המחוקק שלא ראה בחומרת העבירה כשלעצמה עילת מעצר אלא כאינדיקציה למסוכנות אינה ראויה, בידה לשוב ולפנות אליו; לבית המשפט אין אלא מה שקבע החוק, שסיוֵוג עילות מעצר וחייב להידרש – בפרמטרים ידועים – לנושא החלופה.
"לעניות דעתי היה מועיל לבתי המשפט אילו הובאה לפנינו – למשל – מטעם המדינה תמונה סטטיסטית מהימנה של המקרים שבהם נאלצה המדינה להתמודד עם הפרת חלופה; זאת – תוך פילוח בין הפרות משמעותיות להפרות משמעותיות פחות, מבלי שאקל ראש בשום הפרה".
השופט רובינשטיין נזכיר, עמד בראש התביעה הכללית וכיהן שנים רבות כשופט בבית המשפט העליון. לצערי, המדינה לא "הרימה את הכפפה" ולא טרחה מאז לערוך את אותו פילוח סטטיסטי מתבקש ולהציגו לבית המשפט.
עומד תובע, מעשה של יום ביומו, ומבקש מבית המשפט לעצור את הנאשם עד תום ההליכים. הוא משתמש במילים מפחידות: שום חלופת מעצר לא תסכון בעניינו; לא ניתן לאיין את מסוכנותו. האמת צריכה להיאמר: יש מקרים שהמילים הקשות מתאימות להן. כאשר שכיר חרב מקפד חייו של אדם אחר, כנראה שהוא צריך להיעצר עד לתום ההליכים; אך מה באשר לרובם של המקרים, לאלו שאינם עוסקים ברצח או בקרבות אלימים בין ארגוני פשיעה?
בחודש מאי 1996, ממש לפני 23 שנים, בא לעולם חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996, או בכינויו הפחות רשמי "חוק המעצרים". מאז הלכו ובאו – לעיתים גם נשארו – עשרות אלפי חשודים ונאשמים שנעצרו לצרכי חקירה ומשפט בבתי משפט שונים הפזורים ברחבי המדינה.
מדוע אין מרכזים בטבלה מספרית פשוטה את "נתוני האמת": כמה מתוך אלפי המשוחררים שבו לסורם וכמה לעומתם עלו על דרך המלך? האם לא הגיעה העת שנתונים אלו יהיו גלויים לציבור או לפחות בפני ועדות השחרורים שאמורות להכריע אם יש ממש בנבואות האימים?
שופטי כל הערכאות דנים מדי יום בגורלם של אנשים. מתא העצורים מובאים אליהם אנשים מכל שדרות החברה: מוכי גורל, נוכלים, מכורים, עובדי המגזר הציבורי, אנשי עסקים, עבריינים רצידיביסטים, אנשי מלח הארץ, בני העיר ובני הכפר, מי שפשעו ומי שידם לא הייתה במעל, מי שיישלחו בסופו של יום למאסר עולם ומי שישוחררו ותיקם הפלילי ייסגר בעילה של "חוסר אשמה". אלו גם אלו, כפותים באזיקים, התהפכו בשנתם על משכבם, חוו זרות, חוסר אונים . וכעת עיניהם נשואות לעבר השופט או שמא מבטם מושפל מפני השופטת – וכמיהה אצורה בתוכם, אנא עשו צדק!
ביקשתי לפני כמה שנים לקבל נתונים מהמשטרה לגבי מספר הנאשמים ששהו במעצר בית במהלך השנים האחרונות. מתברר שבכל שנה נשלחים כ-10 אלפים נאשמים שונים לחלופה בתנאי מעצר בית. נזכור כי מדובר באלפי משפחות שבאחת חייהן משתנים: מציאת חלופה לנאשם והשגחה תמידית שמשמעותה, לא אחת, שבני המשפחה הסובבים נאלצים לעזוב את מקום עבודתם ולהירתם למלאכת הפיקוח וההשגחה.
חוק המעצרים מצווה על השופטים להעדיף חלופת מעצר על פני מעצר ממש. ברירת המחדל תהא שחרור ורק באין ברירה יוותר הנאשם במעצר. האם אנו מממשים את רצון בית המחוקקים?
כי מה יש לו לשופט בארגז הכלים של הכרעתו האם לשחרר לחלופת מעצר או לעצור עד לתום המשפט? יש באמתחתו הגיון צרוף, תחושת בטן, זכרונו ממקרה אחר שבו הכריע, אולי אפילו החלטת ערר שהפכה את קביעתו הקודמת, ופסיקה מנחה – בעיקר של בית המשפט העליון – שהכריעה במקרים דומים האם יש מקום לעצור או לשחרר. אבל רגע, מה עם הנתונים הכי חשובים? מה עם "תוצאות האמת"? מה עלה בגורלו של המקרה הדומה הקודם שהכריע בו, שהכריעו בו חבריו לכס השיפוט?
זה לא ספורט – אלו דיני נפשות
נתתי פעם דוגמה מעולם הכדורסל. במחצית המשחק, ודאי בסופו, הצוות המקצועי מקבל נתונים סטטיסטים לגבי טיב תפקודו של כל שחקן ושחקן. טול מהמאמן את הנתונים, והצנחת את יכולתו לקבל החלטות מושכלות. מאמן כדורסל! לא שופט; "זה רק ספורט"! לא דיני נפשות. וגם: דמיינו שתי קבוצות כדורסל שמתמודדות על המגרש כאשר בצידו אין לוח תוצאות. בתחילת המשחק עדיין זוכרים כמה-כמה, אבל ככל שחולף הזמן הבלגאן שולט: הקבוצה האדומה יותר טובה (הסניגור משכנע יותר שהנאשם יכבד את תנאי החלופה)? הקבוצה הכחולה קלעה יותר (התובע צודק שהשחרור יסכן את הציבור באופן ממשי)?
אני שואל בקול רם: על רקע המעגל השוטה שבו אנו מצויים, כשהחלטה רודפת החלטה אך "הנתונים הסטטיסטיים" אינם נאספים, ודאי אינם מנותחים – האם לא הגיעה העת כי המחוקק יחדד את שיקולי המעצר? האם לא הגיעה העת שהכנסת תקבע כי ככלל נאשם ללא עבר פלילי שמועמד לדין לראשונה ישוחרר לחלופה? חריגים לכך יהיו מקרים שבהם מואשם בעבירות חמורות כגון רצח או אונס בנסיבות קשות. האם לא הגיע הזמן, בהגיענו ל-2019, כי המדינה תציג – קודם כל לבתי המשפט, ואחר כך לציבור כולו – את נתוני מעצרי הבית?
אני שואל בקול רם: האם לא הגיעה העת כי המחוקק יחדד את שיקולי המעצר? האם לא הגיעה העת שהכנסת תקבע כי ככלל נאשם ללא עבר פלילי שמועמד לדין לראשונה ישוחרר לחלופה?
תארו לעצמכם שבבדיקת הנתונים יסתבר שבמרבית המקרים שבהם עתרה התביעה למעצר עד תום ההליכים, והנאשמים שוחרר על אף התנגדות התביעה – חלופת המעצר נשמרה ולא ארעה כל הפרה. תארו לעצמכם שיסתבר שיש מכנה משותף מסוים: למשל ש-90 אחוז מהנאשמים ששוחררו למעצר בית, ושלא היה להם עבר פלילי, הקפידו על תנאי השחרור. האם לא מבצבץ כאן נתון שיכול ללמד את השופטים שכאשר מדובר בנאשם שמואשם לראשונה בחייו צריך להורות על שחרורו, גם אם התביעה מתמידה בהתנגדותה לשחרור?
בעידן הטכנולוגי, בהינתן מיחשוב מערכות התביעה והמשטרה, אין לך מהלך פשוט משליפת נתונים סטטיסטיים המלמדים על מספר הנאשמים הנתונים במעצרי בית, מספר התיקים שבהם הוגשו כתבי אישום בגין עבירה של "הפרת הוראה חוקית" (שרובם בגין הפרת מעצרי בית ומיעוטם בגין הפרת צווים שיפוטיים, דוגמת צו למניעת הטרדה מאיימת), ועוד כהנה נתונים שילמדו על המצב לאשורו. שלא לדבר על נתוני מערכת הפיקוח האלקטרוני, אשר יכולים לשקף אף את מספר ההפרות ומהותן לגבי כל מי שנמצא בתנאי איזוק אלקטרוני.
בחלוף עשור מקריאתו של השופט רובינשטיין בשלה העת לבדיקה מעמיקה של "תוצאות האמת": מה עלה בגורלם של המשוחררים ממעצר ומה בגורלם של האסירים שזכו לשחרור מוקדם.
הגיעה השעה לבדיקה מעמיקה של השאלה האם הפרקליטות אינה מחמירה בבקשות לעצור עד תום ההליכים? האם לא הגיעה העת לבנות מאגר נתונים סטטיסטי שיקנה כלים טובים יותר וצודקים יותר, הן לתביעה והן (ובעיקר) לבתי המשפט – בשקלם האם לבקש (ולהיעתר) למעצרו של נאשם עד לתום משפטו?
תפקידם של גורמי אכיפת החוק להגן על הציבור ולהפחית את הסכנה הנשקפת לאזרחים מפני נאשמים מסוכנים, אבל במקביל אל לה לשכוח את ציווי המחוקק לחתור לחלופת מעצר, במקום שניתן להסתפק בה. כיצד ימלאו תפקידם באופן מקצועי, אם אינם מצוידים בנתונים בסיסיים המלמדים על המצב לאשורו? מדוע אינם מפיקים לקחים מנתונים המלמדים על כך שברוב המכריע של המקרים נאשמים מכבדים את חלופת המעצר? מדוע כשנאשם המשוחרר למעצר בית, מפר אותו ועובר עבירה חמורה הפרקליטים מזדעקים, ולעומת זאת במקרים שבהם גייסו את מיטב כשרונם לנסות לשכנע את בית המשפט, ללא הצלחה להותיר במעצר נאשם מסוכן, ובחלוף שנה הסתיים משפטו ללא כל הפרה של תנאי השחרור קולם נדם?