לפני כמה שנים כתבתי כאן טור, ״נכה לא חצי בנאדם״, בנוגע להצבעותיהם של חכי״ם נגד העלאת קצבאות הנכות לשכר המינימום. בעקבות אותו טור, העלה אדם בעל ״השכלה כלכלית״ לדבריו, או כך לפחות הוא טען, פוסט תגובה ארוך שבו הוא מסביר מדוע העלאת הקצבאות אינה מוצדקת כלל, ומדוע מהלך כזה יפגע קשות בכלכלת המדינה וב"עתיד ילדינו״.
הנכים, כך השתמע מדבריו, פוגעים בכלכלת המדינה גם כך, אז אין צורך שימשיכו להפריע מהלך חייו של האדם התקין והנורמטיבי, זה שנוטל את הוויטמינים בזמן, מקפיד על פילאטיס ונמנע מגלוטן. הרי כל אדם אחראי לגורלו, לא? אז מה הנכים באים עכשיו ומנסים להתעלק עם הגורל שלהם. רוצה להיות נכה? תתמודד!
אותו הפוסט, מעבר לבחילה שגרם לי ולמי ממכריי, הסביר טוב טוב את תחושת הריחוק וההפרדה של ״אנחנו והם״ שמנסים ליצור כאן שנים בעזרת סטיגמה, אפליה ואייבליזם (התנהגות מפלה על בסיס דעות קדומות וראיית אנשים עם מוגבלויות כנחותים). הבריאים והאיתנים מול כל מי שנופל מההגדרה הזו. זה מתבטא בגנים שבהם ילדים אוטיסטים מוקעים, בשכונות שנלחמות בהקמת הוסטלים לבעלי מוגבלויות, ובכך שהמון אדם לא יצאו עם הנכים לחסום כבישים ולהפגין. חוץ מצפירת הזדהות פה ושם, נשמעו הרבה טענות כלפי הנכים, ששוב שיבשו את סדר היום עם השטות הזאת שלהם, של לחיות בכבוד.
למרות הטרוניות והביקורות, קצבאות הנכים קצת עלו מאז אותו טור, וזה שינוי מבורך, אך קשה לומר שמצב הנכים השתפר פלאים, וללא ספק הקצבה עדיין רחוקה משכר המינימום. ואני המשכתי בחיי, אבל אותו הפוסט של אותו אדם נחרט בזיכרוני ובליבי. תהיתי כיצד יכול אדם לגלות כזה חוסר רגישות כלפיי אלה שלא שפר מזלם להתהדר בבריאות ובידע כלכלי. והנה, חודשים לאחר מכן, אותו "כלכלן" בדיוק, פסע לתוך קבוצה סודית של בעלי מוגבלויות ובו חשף שהוא לאחרונה לקה במוגבלות מסוימת. הוא כתב על תחושת חוסר האונים, על הבושה, על היעדר היכולת לעבוד ועל הפחד מן העתיד. הוא ביקש חמלה והזדהות, וכמובן שכל מי שקרא, נרתם והביע רצון לעזור, או לפחות תרם חיבוקים ואימוג׳ים של לבבות. ואני בהיתי בפוסט ותהיתי מה לומר.
אשקר אם אגיד שלא עבר בי רטט של אירוניה בהשראת השיר של אלאניס מוריסט, כלפי אותו אדם שבא לבקש אהבה וחמלה מאוכלוסייה שרק לפני כמה חודשים טען שתמיכה בה מסכנת את עתידו, עד כדי רצון להפקירה. והנה, מתברר שגם הכלכלן החזק וההגיוני ביותר, לא חישב איך יכלכל את צעדיו הרגשיים והכלכליים במידה ויום אחד יכה גם בו ברק המוגבלות. ולא שחלילה איחלתי לו כזה דבר, אבל הנה מול עיני, ניתנה ההוכחה העצובה לכך שאנו צריכים זה את זה.
אני לא מאמינה בלהגיב על הוכחה בתוכחה ולכן הגבתי בלבבות ותמיכה וכתבתי שאנחנו כאן בשבילו ושיהיה בסדר – כי זה הרעיון של קהילה חזקה ושל מדינת רווחה. דאגה לזולת, חיזוק המוחלש, והמחשבה התמימה אך מוסרית, שאם יום אחד תיפול, יהיה מי שימנע את ההתרסקות. שמה שהופך מדינה לחזקה באמת היא הדרך שבה היא ערבה לחלשים בה.
הזכות להיות חלק מהמדינה
זמן רב לא חשבתי על אותו המקרה, אך אותו אדם, שאני מאחלת לו בריאות, צץ בזיכרוני שוב הבוקר, עת קראתי את התגובה של פעיל מפלגת "זהות" לסולן להקת הפיל הכחול, לירון אטיה, כשהאחרון שאל אותו לגבי עמדת המפלגה כלפי הנגשה לנכים במדינה:
״מדינה לא צריכה לטפל ברווחה. כשהיא מטפלת בזה היא עושה את זה גרוע וכולם סובלים מזה ומשלמים ביוקר. מי שצריך לדאוג לנכים זה השוק הפרטי והקהילה המקומית. כאשר מדובר על מבנים ציבוריים בעיר או בשכונה, קהילה יכולה להחליט שהיא תעשה את המקומות האלה נגישים יותר לנכים ובאיזה צורה הדבר ייעשה בדיוק ועל ידי מי. כשמדובר על עסקים, אם בעל העסק יהיה מעוניין בך כלקוח הוא יעשה גישה נוחה משיקולים כלכליים. אם הוא לא יהיה מעוניין, לא ייעשה וזאת זכותו. אז אתה תבחר להביא את העסק שלך לבעל עסק שדואג לך.״ (ציטוט מהפוסט)
כך, באילו המילים ביטל אותו פעיל, את כל מה ש"נגישות ישראל" וארגוני הנכים מדברים עליו שנים ומנסים להשיג: את הזכות להיות חלק מהמדינה שבה הם חיים. במחי מקלדת הזכיר לנו, שלא כולם מעוניינים בנכים כלקוחות, ושכל קהילה צריכה להחליט לבד אם מתאים לה שגם לנכים תהיה גישה למבנים, לעסקים, או סתם, לחברה. הקהילה, לדעתו, צריכה לשמש כוועדת קבלה לנכה ולהחליט מה יהיו גבולות המחיה שלו. לא הייתי אומרת מילה, אילולא באותו השבוע בדיוק התפרסמה תגובה של אישה שכתבה לאימא לשני ילדים נכים שמקבלת ביטוח לאומי בהתחלה כך:
"ההתמודדות שלך היא לא פשוטה אבל למה נראה לך הגיוני שאנשים אחרים צריכים על הילדים שלך?… " והסתיימה כך : "שכל אחד ייקח אחריות על החיים שלו עם כל הכבוד". ברשת החליטו בשביל אותה מגיבה שהיא מצביעת "זהות" אולם עיון בפרופיל שלה מצביע דווקא על שייכות לגוש השמאל.
שוב מתברר שכשמדובר בנכים, אין ימין ושמאל. הנכים מפריעים לכולם. לדעת רבים הם חיים על חשבונם, ברמה של להטיח בנכה שאין להם עניין להנגיש לו את המרחב, או באימא לנכים שתיקח אחריות על הילדים שלה, ותעזוב אותנו בשקט.
יהירות ותחושת חוסן
במשך שנים טוענים אנשים מכל הקצוות שאין שום סיבה שהאדם הנכה יחיה כשווה להם, עם טיעונים ורציונליזציות כיד הדמיון, וזה מה שמכשיר את הקרקע למפלגה כמו "זהות" לשלוח פעילים שיענו ככה לאדם נכה.
ואני מלאה בחרדה ודאגה. אנחנו כמה ימים לפני בחירות, בדרך להכריע בקלפי אם אנשים שחושבים שמדינת רווחה לא הכרחית יישבו בבית המחוקקים ויצחקו בפרצוף לכל אדם נזקק. אני חושבת על אותו פעיל שמייצג את אותה מפלגה, על היהירות ותחושת החוסן שחש ודאי, כאשר טען שראיית האחר מחלישה אותו. אני חושבת על חבר אחר, שדווקא תמיד חמל ותרם לאנשים והיה חזק כמו שור, ויום אחד לקה בדיכאון שדרדר את גופו לנכות ובסוף למוות אכזרי.
אני חושבת על הורים שעבדו כל חייהם והביאו ילדים לעולם, עם כל התקוות והחלומות, והילדים, הגיעו לעולם מושלמים, אך בעלי מוגבלויות. אני חושבת על חייל צה"ל שנפגע והפך נכה פיזית, או נפגע טראומה, שעה ששירת את המדינה הזאת. אני חושבת על אותו איש שכתב פוסט לפני שנים ובו הוא מסביר כמה המוחלשים מחלישים ואז הפך לחלק מהם בעצמו, ומה הוא מרגיש עכשיו כשהוא חלק מאלה ש"מפריעים" ואני תוהה אם עזר לו החיבוק שהוא קיבל מאותה קבוצה מוחלשת והאם הוא מבין שרק הם עמדו לצדו באותו הרגע. אירוני, לא?
נותר רק לקוות, שנצליח להנגיש לציבור הבוחרים אם לא את ראיית האחר כשווה, לפחות את ההבנה שנכות היא דבר שיכול לקרות לכולם, בכל רגע, בכל מקום, ולהפוך לעניין שלך, לא של האחר. כל אחד יכול יום אחד להתעורר בחולשתו וגלות שאין לו מקום בעולם הזה, ונותר לנו רק לקוות שנבחר נכון: אחד בשני.