הצבעה אסטרטגית או אידיאולוגית? להצביע למפלגה גדולה או ללכת עם הלב? מצביעים מימים ומשמאל, נקרעים בין ריבוי המפלגות ועסוקים בחישובי מספרים ומנדטים לקראת הבחירות בשלישי. עורך המקום הכי חם והמו"לית לקחו את זה אישי ושטחו את טיעוניהם בפומבי, פה בטורים למטה ובראיון בגל"צ.
תלמדו מביבי: בשביל ניצחון צריך לצופף שורות // תומר מיכלזון
אם יש מפלגה שאין טעם להצביע לה בבחירות האלו, כלומר מעבר לגרעין הקשה שלה – זו מפלגת העבודה. תצביעו למרצ, כחלון, גשר, חד"ש, או כל מפלגה שקרובה ללבכם או שתרצו להציל. רק לא לעבודה. אני אסביר: יש משמעות מסוימת למפלגה הגדולה ביותר, במיוחד בפער ניכר. ביבי אפילו ניסה לקבוע את זה בחוק לא מזמן. חמישה-שישה מנדטים יותר לכחול לבן לעומת הליכוד, ושאר השותפות, שלכאורה ימליצו על נתניהו, כבר ידברו אחרת. בבחירות הקודמות המחנצ הפסיד, בין היתר, כי לא שתה מספיק את לפיד שסיים עם 11 מנדטים (מספר המנדטים של העבודה כיום בסקרים). ב-2009 לבני הפסידה, בין היתר, כי עברה את הליכוד במנדט אחד בלבד. זה לא מספיק.
גנץ צריך פער משמעותי וברור מהליכוד, והפער הזה – מלבד סחיבת קולות מהימין הרך (משימה שקשה להצליח בה מעבר למנדט או שניים) צריך להישען על סחיבת קולות מהשמאל. מפלגת העבודה היא היחידה שיש לה את בנק המנדטים העודף הזה. אסור לתת לעבודה להיות יש עתיד של 2015 עם 11 מנדטים מיותרים שלא יוסיפו כלום לאף אחד, חוץ מלאגו של העומד בראשה. נתניהו ניצח ב-2015 כי שתה את בנט היטב בקש, מ-12 ל-8 מנדטים. ולעניין הגוש: הוא יהיה באותו גודל עם מפלגת מרכז גדולה או מפלגת עבודה קטנה יותר, העבודה מרבה לדבר על "חזרה לדרך" ועל האמת שלה, אבל עם גבאי בראש, שאמנם מסתתר עכשיו מאחורי "הנבחרת" למרות שעד לפני חודשיים קרץ לימין ורצה לחבור לגנץ – היא בעצמה עוד מפלגת מרכז, רק קטנה יותר. רק שמפלגת מרכז גדולה יותר יכולה להיות המפתח להקמת ממשלה אחרת. מפלגת עבודה גדולה היא פשוט קול מיותר, עם כל הכבוד לקמפיין המצוין או ערן חרמוני במקום ה-11.
ברור וידוע איך מרכיבים ממשלה, ועד כמה גודל הגוש הוא הקובע ורוב הסיכויים שגוש הימין ינצח. ועדיין אף אחד לא יודע איך תיראה מפת הגושים ביום שאחרי. אנחנו בבחירות עם מרוץ מטורף לתחתית ומספיק מפלגת ימין אחת (נגיד ליברמן או כחלון) שלא עוברת את אחוז החסימה, ואנחנו במקום אחר. סיכוי קלוש למדי, אבל קיים. מה גם שהפסד של הליכוד בפער של כמה מנדטים – משדר מסר חזק וקריטי לשותפות ובכלל.
אם יש סיכוי למפלגת מרכז גדולה וסבירה, שתכריע את הבחירות – בעיני שווה לתת לה את הצ'אנס הזה. מפלגת עבודה גדולה, חוץ מכמה ח"כים מצוינים, לא תתן הרבה. בסוף, בין שתי מפלגות מרכז, מרכז שמאל או מרכז ימין תלוי ביום ובמצב רוח של היו"ר – עדיף כבר את מפלגת המרכז הגדולה יותר. העבודה תשרוד גם עם שמונה מנדטים הפעם.
וכן, אני יודע. נורא סאחי ועלוב להצביע אסרטגית, וזה נורא לא מעניין אותי. הבחירה בבחירות האלו היא בין המשך הנוכלות, הגזענות, השחיתות, שלטון הפחד והקיצוניות, ומינוי בן גביר ליו"ר ועדת חוקה וסמוטריץ' למשרד החינוך – לבין משהו די מעורפל, בין מפלגת מרכז לליכוד של פעם, שיש לו סיכוי קטן מאוד, אבל קיים, לשינוי. וזה מספיק לעכשיו. אני לא חושב שגנץ או חבורתו מושלמת, רחוק מכך. הם לא יביאו את השלום מחר או עוד ארבע שנים, אבל הם לפחות לא מושחתים, קנאים וגזענים, שמאיימים להטביע את הדמוקרטיה הישראלית והממלכתיות. ובמצב הנוכחי זה לא מעט.
הפעם אין צורך בתחושת מהפך מזויפת או V15. צריך פשוט לעבוד בשקט, לשכנע את הסובבים ולשים את הפתק הנכון. כן, שמענו, רק לא ביבי זה לא אג'נדה. אבל זה מזמן זה כבר לא "רק לא ביבי", זה יותר לא לביביזם, שמתקרב בצעדי ענק לארדואניזם, בולסונריזם, פוטיניזם ועוד מנהיגים מעוררי השראה מפולין והונגריה וציר הרשע המתחדש. הגיע הזמן שהמטוטלת פה תנוע חזרה שמאלה, לפחות עד למרכז בשלב הזה. ויסלחו לי כל הערכים הנעלים מפעם, האמת ו"החזרה לדרך". קודם כל שתהיה בכלל קרקע לצעוד עליה.
מצביעה כמו ערבייה // עינת פישביין
ביום שבת התעוררתי בשעת צהרים וגיליתי להפתעתי טור במקום, הקורא להצביע למפלגת כחול-לבן ובשום פנים ואופן לא לעבודה, מסיבות המכונות בימינו "אסטרטגיות". ולא סתם טור: טור שכתב העורך הראשי המוכשר של המקום, והוא כמובן כתוב מעולה ומאד רציונלי ומלא מספרים וכבר שכנע כמה מחברותי הטובות להצביע לגנץ, ללפיד, לבוגי יעלון ולעוד כמה אנשים שהן לא חשבו שידן תיגע אי פעם בפתק עם שמם (וזה נחסך מהן, בזכות יועצי התקשורת שהרכיבו את המפלגנץ והשכילו להזיז את השם לפיד, שבעצמו זכה כך בטוטו – גם הרוויח שנתיים קדנציה מדומיינת, וגם לא הבריח מצביעים), אבל החלטתי שעלי להגיב. מותר לי לדבר. מה אני, ערביה?
אז יש לי שני דברים להגיד. אחד זה סיפור. בבחירות
של 99' החליט העורך שלי דאז הנערץ רמי רוטהולץ שאם אני כתבת חברתית די מוצלחת,
חזקה עלי שאהיה כתבת פוליטית מעולה, והטיל עלי משימה: ללוות את מפלגת המרכז. הוא
כבר דמיין איך אני מוציאה תוך כמה שנים ספר כמו ספרו של אמנון רובינשטיין על
ד"ש, ועוד שניה זה – נחום ברנע, מאחוריך. התברר שלא כצעקתה, לקח שבועות מעטים
עד שנשלחתי חזרה לשכונות דרום ת"א ולמהגרי העבודה בהם התעניינתי, אבל עד אז נגררתי
בשבילי מפלגת המרכז, מנסה להבין מה עושה כתבת פוליטית. אם היו נותנים לי עשר דקות
נדירות לראיון עם רוני מילוא נגיד, הייתי תוהה מה שואלים, אם לא "איך הגעת
לארץ מאפריקה" ו"למה לילדים שלך אין טיפול רפואי".
יום אחד נשלחתי ללוות את הרמטכ"ל לשעבר
אמנון ליפקין-שחק לסיור בחירות בחולון. גילוי נאות: עשור שנים לאחר מכן הוא הפך
לסבא של הילדות שלי, אבל אז היינו זרים מוחלטים ואני פעלתי בנוהל המקצועי הרגיל
שלי ככתבת פוליטית – ממציאה שאלות שנשמעות כמו של כתבים פוליטיים, ומנסה להבין מה
קורה שם. בשיאו של האירוע הגענו לחומוסיה בחולון. כולם התעלפו למראה הרמטכ"ל
לשעבר, שעד יום מותו היה (בצדק) דמות נערצת בציבור הישראלי, והביאו לו ולצוות
חומוס. ברגע מסוים, כשהמקום המה אדם, אנשים שהתקרבו לגעת בו, יועצי תקשורת
מתרוצצים מצד לצד, הוא ביקש בעדינות מהמלצר כוס יין לבן. יבש. רץ נשלח מיד להביא
יין לבן, יבש, שכמובן אין בחומוסיה, ובשיא האירוע ראיתי אותו יושב שם, לבד – לא
בדיוק הטיפוס לשיחות על כלום וחיבוק תינוקות – ליד צלחת החומוס וכוס היין הלבן.
כמו בתוך פעמון זכוכית.
דבר אחד הבנתי באותו רגע: האיש הזה לא רוצה להיות ראש ממשלה. מה הוא כן רוצה? למה הוא הלך לשם, האיש שיכול היה להיות מנהיג בסדר גודל נדיר, אבל פשוט לא היה מעוניין בזה? מסיבה אחת ויחידה: להעיף את ביבי. לפני עשרים שנה בדיוק.
הוא אכן סייע בהורדת נתניהו לטובת ממשלת ברק (א גרויסע מציאה, היתה אומרת סבתי), גם אם 20 ומשהו המנדטים המדומיינים של מפלגת המרכז נגמרו בשישה, הוא קיבל את תיק התיירות ולאחר שמרדכי עזב את הכנסת בנסיבותיו – את תיק התחבורה. עשר שנים שקטה הארץ, ואז חזר נתניהו – חזק ומחוזק לאחר שקיבל את הוירוס המוחלש של ישיבה באופוזציה וכשר בממשלה וכל מה שהוא לא ראשות ממשלה. עד יומו האחרון ראה ליפקין-שחק בנתניהו סכנה אדירה, ועשה כל שהיה ביכולתו, עד הרגע שהמחלה הכריעה אותו, להציל את ישראל ממה שהוא ראה בבהירות כבר בשנות ה-90'.
עכשיו נחזור לגנץ, שהוא בטח איש טוב וראוי שלא דבק בו כמעט רבב (מקווה שמשהו כן, כי באמת, מי רוצה לעבור את החיים האלה בלי שום רבב?), וגם היה קרוב ואהוב על ליפקין-שחק (וגבי אשכנזי כמוהו). הדמיון גדול: הוא רמטכ"ל נאה ואהוד, גם הוא אסף סביבו חבורה מוזרה שלא ברור על בסיס מה התחברה, וגם הוא מציע רק דבר אחד: להעיף את ביבי.
אז אני רוצה להגיד שלמרות שהמצב חמור והדמוקרטיה קורסת וההיא שרוצה לעלות עם שופל על בית המשפט וההוא שהולך להמציא חוקים צרפתיים שיהפכו אותו למלך, וכל הליצנים שלהם מקפצים וכל קפיצה הורסת משהו אחר (אופס, היה פה תיאטרון? רכבת?) – אני לא מוכנה להשתתף במשחק של "כן או לא ביבי". אחרי 70 שנה שהמקום הזה, האהוב עלי מאד, קיים, אין מצב שהחובה האזרחית מספר אחת מסתכמת בכך.
אני יודעת שהיה פה מספיק רע הרבה לפני 96' ו-99', לפחות בנושאים הקרובים לליבי, ושאף ראש ממשלה לא ניסה לתקן את זה, וגם העשור "הזוהר" בין תקופות נתניהו היה מלא בעיות חברתיות בוערות, שנתניהו אכן השכיל ללבות, אבל בטח לא המציא (ראו פרויקט טרום בחירות שעולה כאן מחר). ואי לכך, החובה היחידה שלי היא להצביע לפי מה שאני מאמינה בו.
שאלתי מקודם – מה אני, ערביה? אז כן, אני מצביעה כאילו אני ערביה, כי הדמוקרטיה הישראלית תקום ותיפול על היחס למיעוט ולחלש, ולא על הגועל של המעמד הבינוני מאחד נתניהו, שהוא באמת נוראי ביותר – אבל בואו, שמאל יקר, נסתכל לעצמנו בעיניים וניקח אחריות על העלאתו עם כל התופעות שהביא איתו: כלכלה אכזרית, סקטוריאליות, הסתגרות מעמדית. רציתם להישאר סקטור עם חיים יפים ופריבילגיות, אבל בלי לשלם את המחיר? איך אומר ראמפל סטיל-סקין ב"עד עצם היום הזה": "כל קסם בא עם מחיר". במקרה הזה, המחיר באמת יצא מאד מאד גבוה.
מה זה אומר להצביע כמו ערביה?
א. שלא באמת אכפת לי מי ירכיב את הממשלה הבאה.
ב. להצביע למפלגה ערבית-יהודית, חד"ש. אני מצביעת חד"ש מבטן ומלידה, כמו שאתם מצביעי מרצ (גם אם לא מתחברים לזנדברג), או מצביעי עבודה (כן, גבאי הוא לא עבודה. אבל הרשימה? יחימוביץ', שפיר ומיכאלי לעומת – תזכירו לי מי הנשים אצל גנץ?), ונלחמים למען מה שיש והוא שלנו, לא להמצאות של פרסומאים.
ג. זו גם הצבעה אסטרטגית! כנסת ישראל בלי ערבים? אין מצב. אם הקול שלי יכניס ערבים לכנסת אז אני אסטרטגית גאונית לא פחות מהמחשבונים האנושיים, שיודעים לחשב גושים ואחוזים כאילו יש להם מושג מה יצביעו אחרים, או הם בעצמם, או זו שאומרת להם "בסדר, בסדר, גנץ", ובקלפי היא עומדת מול אלוהים או מול הלב שלה ועושה רק מה שהיא באמת מאמינה בו.