השקיעו בנו ועזרו לנו לממן את התחקירים של שרון, להתגונן מפני תביעות ההשתקה ולעשות עיתונות עצמאית:
הרגעים הקשים בעדותו של דודו דגמי הבוקר, הרבה לפני שהתפרץ וכינה את העיתונאית שרון שפורר "נוכלת" או לפני שעורך דינו עמוס ון אמדן קרא לעורך דינה של שפורר שקרן וכמעט הביא להפסקת הדיון – היו דווקא הרגעים השקטים, בתחילת העדות, בהם שאל קידר ודגמי השיב על הפרטים הקטנים של עיסוקו הקודם, סחר בנשים.
דגמי השיב בלקוניות, מונה עשרות נשים שבהן סחר והעסיק בבתי הבושת שלו, מסביר שהן עבדו בזנות מרצונן החופשי, שלא איים עליהן או על משפחותיהן – אבל הוא לא יודע אם שותפיו לסחר לא איימו. הוא ניסה להבהיר שאחזקת בתי בושת היא לא כזאת עבירה קשה, וגם אם כן, הוא מבחינתו פרש מהעיסוק ב-2006 ובהמשך גם מחיים פליליים בכלל. "אתה חושב שהיית בנאדם רע באותה תקופה?", שאל אותו קידר, ודגמי השיב שלא. אחר כך הוסיף: "לא הייתי מלח הארץ, אבל לא הייתי רע".
עורך דינה של שפורר, אורי קידר: "כמה בתי בושת ניהלת?"
דגמי: "לא זוכר".
קידר: "לא זוכר אחד או שלושים?"
דגמי: "אחד, שניים, לסירוגין גם".
ובהמשך:
קידר: "כמה נשים עברו לך מתחת לידיים בסחר?"
דגמי: "40-50".
קידר: "וכמה סרסרת בלי להיות סוחר?"
דגמי: "אני לא סרסרתי, כל אחד חופשי לעבוד כמה שהוא רוצה מתי שהוא רוצה. היו לי בערך 20 תיירות ו-30 ישראליות. היינו משלמים על כל הדרך שהן עוברות 5-6000 דולר, רק על הדרך, בלי האישה".
קידר: "ובכמה היית מוכר?"
דגמי: "אני אישית לא מכרתי".
(בניגוד לעדות שלו עצמו במסגרת הסכם עד המדינה שנחתם עימו והעדויות המלאות ממנו מופיעות כאן).
ובהמשך:
קידר: "הרבצת בעצמך לנשים בהן סחרת?"
דגמי: "פעם אחת".
קידר: "מתי?"
דגמי: "לא זוכר, עבר הרבה זמן".
קידר: "בוא אני אזכיר לך".
קידר החל להקריא את העדות הבאה, בעוד דגמי מקשיב ללא הבעה:
"הגעתי למכון, הבחורה הייתה נעולה בחדר, ואז הגיע גם רמי. רמי ניסה להסביר לי שהיא תכננה לברוח עם איזה ערבי מאילת ולכן הוא העביר אותה לברבי ועכשיו כנראה היא דיברה אתו, עם הערבי הזה. רמי אמר לי 'לך תביא את האקדח שלשמעון אני רוצה לאיים עליה'. אני אמרתי לו שלא יירה בה בטעות.
באתי לשמעון ואמרתי לו שיביא את האקדח כי רמי רוצה לאיים על הבחורה. שמעון נתן לי את האקדח, הבאתי אותו לרמי, רמי נכנס לחדר יחד איתי. בחדר הייתה הבחורה הזו, הוא שאל אותה איזו שאלה ברוסית ואז התחיל להרביץ לה. רמי נתן לה בעיטות, אגרופים בפנים, זרק אותה בתוך החדר, בעט בה בכל הגוף, היו לה אחר כך סימנים בפנים ובגוף. כשרמי הרביץ לה הוא צעק משהו ברוסית.
אני עוד לא הבנתי רוסית אז פחדתי שרמי יפגע קשה בבחורה ולכן ניסיתי לעצור אותו, תפסתי אותו והוצאתי אותו מהחדר. ואז שוב פעם רמי פרץ לחדר עם האקדח של שמעון ביד והצמיד את האקדח לראש של הבחורה והמשיך לדבר ברוסית. הבחורה הייתה בהלם ולא זזה. אחרי זה רמי הושיב את הבחורה בסלון כדי שכל הבחורות יראו מה יכול לקרות לבחורה ובאמת אחרי המקרה הזה לא היו שום בעיות עם הבחורות כי הן מאוד פחדו. רק הייתי אומר להם שאני אקרא לרמי הן היו פוחדות מאוד ומקשיבות לי ועושות מה שאני אומר, הכוונה שהבנות לא עושות את עצמן חולות, עובדות כמו שצריך, ממושמעות".
הורשע בסחיטה באיומים
עדותו של דגמי נשמעה הבוקר באולם בית המשפט המחוזי של השופטת מרים ערקובי, במסגרת תביעת הדיבה שהגישה חברת אורבן נדל"ן נגד שפורר על סך כ-1.7 מיליון שקל, בעקבות פוסטים בפייסבוק שבהם הזהירה שפורר מעסקים עם החברה שבבעלות סוחר הנשים לשעבר. הפוסטים הגיעו כהמשך לכתבות בנושא דגמי וחברות הנדל"ן בבעלותו שפרסמה שפורר, היום כתבת "המקום הכי חם", בעיתון "הארץ".
את דגמי ייצג עו"ד עמוס ון-אמדן, ואילו שפורר מיוצגת על ידי עוה"ד אורי קידר, עמוס נוה ודן רוזנטל מטעם מטה המאבק נגד סחר בנשים. הדיון הבוקר נסב סביב הטענה של שפורר, שחברה שהקים אדם שעסק והתפרנס מסחר בנשים היא "חברה מפוקפקת" והיא הזהירה את הציבור מלעשות איתה עסקים. דגמי טוען כי חדל מלעסוק בסחר בנשים לפני יותר מעשור, היטיב את דרכיו, שולל כל קשר בין עיסוקו זה לבין עיסוקו בנדל"ן, ומתאר כיצד נאלץ לעזוב את החברה שהקים, בגלל שפורר.
ב-2010, לאחר שעבר לדבריו לתחום הנדל"ן ועבד בפינוי דיירים עבור אנשים שביקשו לבנות על שטחים שרכשו, הקים דגמי את חברת "מיזמים", שבהמשך הפכה לאורבן נדל"ן. קידר מפנה אליו שאלות רבות בנושא עיסוקו בפינוי, ודגמי משיב: "אתה אומר כאילו זו עבודה פלילית. זו לא עבודה פלילית, יש אנשים שקונים שטח, יש עליו אנשים, פולשים, יש כאלה שיותר או פחות טובים במו"מ.
"למשל אחד קנה שטח בפלורנטין, כל הדיירים בשכירות חודשית, אף אחד לא דייר מוגן, אני קיבלתי ממנו (מיוסי תורג'מן, שהעיד באחד הדיונים הקודמים; ע"פ) תקציב לפנות אנשים. הדיירים מנסים לסחוט את הבעלים, עשיתי מו"מ בשביל תורג'מן, כל מי שפונה משם קיבל פיצוי למרות שהיה בשכירות חופשית".
השקיעו בנו ועזרו לנו לממן את התחקירים של שרון, להתגונן מפני תביעות ההשתקה ולעשות עיתונות עצמאית:
קידר שואל ודגמי מביא את גרסתו לתלונות שהוגשו נגדו על איומים כלפי דיירי המגרשים אותם פינה, אחת מהם הסתיימה בהרשעה: "מיכאל רחמים גם היה אמור להתפנות, הוא היה בשטח חודשים בלי הסכם, היה במו"מ איתי, והוא פנה בשלב מסוים אלי, אני לא פניתי אליו. שילמתי לו 350 אלף שקל על הפינוי. לא הרגיש ממני מעולם מאוים, היינו חברים, הייתי קונה ממנו חומרי בניין, אני לא ראיתי במקום אחד שהוא בא ואמר 'דודי איים עלי או מישהו שאפנה את השטח'. גם לא היה צריך לאיים, הוא היה בשכירות, הוא העבריין ולא מישהו אחר. זה כל הסיפור. עובדה שקיבלתי בתיק הזה רק קנס, לא יודע למה הסכמתי".
דגמי: "עיתונאית נוכלת"
בהמשך עבר קידר בחקירתו למועדון ה"בייבידולס", שבו לטענתו היה דגמי שותף ב-2010, לאחר שלדבריו כבר פרש מפלילים ב-2006, במהלך התקופה שבה עסק בנדל"ן. דגמי טוען שמצד אחד לא היה שותף, ומצד שני שהבייבידולס אינו בית בושת אלא מועדון חשפנות ולכן חוקי.
קידר: "אחת העובדות שם העידה שהחתמתם את כל הבנות פיקטיבית, שתהיה כסות חוקית, שאסור להן לגעת בלקוחות. אתה יודע שהיא חתומה על הצהרה – מאיפה אתה יודע? אתה עדיין טוען שלא היית שותף?"
דגמי: "אמרתי שלא הייתי שותף וזה גם לא מועדון מין כי אם היה מועדון מין היו סוגרים אותו. אם זה מועדון מין – לך תתבע אותם על מועדון מין".
קידר: "בתיקים אחרים קיבלנו פסיקה שמועדון חשפנות זה כמו בית בושת וצריך לסגור אותו".
דגמי: "עובדה שעד היום הבייבידולס עובד, אם היה כמו בעולם שלך היה סגור".
קידר: "הוא ייסגר עוד השנה. איך אתה יודע שיש לבנות שם דיסקליימר שאסור לספק שירותי מין"?
דגמי: "כי זאביק (הבעלים – ע"פ) אמר לי".
קידר: "הוא היה השותף בחמישים אחוז?"
דגמי: "הוא היה במאה".
קידר: "מה הוא עושה היום?"
דגמי: "לא יודע".
קידר: "הוא לא עובד באורבן נדלן?"
דגמי: "לא יודע".
קידר: "אז אני אספר לך שכן".
דגמי: "שיהיה במזל טוב ".
החלק האחרון של העדות נגע בתביעה עצמה, בין היתר בהחלטתו של דגמי לתבוע בשם חברת אורבן, ולא כאדם פרטי (אם כי הבהיר שהוא שומר לעצמו את הזכות לעשות זאת), ולא את עיתון "הארץ", שבו פורסמו הכתבות המקוריות, אלא את שפורר עצמה בלבד. לאחר עדות הזו, האחרונה בסדרה, יוגשו סיכומים והשופטת ערקובי תכריע האם היתה דיבה.
"למה הפסקת לעבוד באורבן?", שאל קידר, ודגמי השיב: "כל דבר שהיינו עושים היא (שפורר; ע"פ) היתה כותבת, לא משנה מה עושים – היא כותבת. נשמע לי לא הגיוני שיושב בנאדם וכל הזמן כותב עליך בפייסבוק. הבנתי שאם אשאר בחברה או שהיא תקרוס ותפשוט רגל, החלטתי החלטה מאד מושכלת לפני הנזקים שהיא תגרום לי, וכבר נגרם נזק גדול, להעביר לאדם אחר את המניות שלי, בנאדם שלא הסכים לתת כסף עליה".
קידר מזכיר לו שהוא עדיין מקבל 45 אחוז מרווחי החברה, ודגמי עצמו מודה שהוא עושה לה שלושה פרויקטים כרגע, ואז מתפרץ: "כל עסקה של תמ"א (תמ"א 38, תכנית פינוי בינוי שאורבן משתתפת במכרזים רבים שלה; ע"פ) מגיעים מתחרים, וכל אחד שולף את הכתבה של שרון שפורר. זה נזק עצום מבחינתי שאני לא יודע אפילו איך לתאר את זה. מה מפוקפק בחברה? זה שפעם ב-2007 עשיתי ככה או אחרת? מה מפוקפק בחברה עצמה?".
ובהמשך הוא אומר: "הגברת החוקרת שרון שפורר שהיא חוקרת ידועה כתבה שאורבן היתה חברת מפוקפקת ולא הצליחה להביא דייר אחד מ-3000 איש שעבדנו איתם, שאמר במה היתה מפוקפקת".
שפורר: "אני עיתונאית מפוקפקת".
דגמי: "ברור שאת עיתונאית מפוקפקת! עיתונאית נוכלת, לא מפוקפקת".
כשקידר שאל אותו מדוע לא תבע את עיתון הארץ, ענה דגמי כי תבע על דברים ששפורר כתבה בפייסבוק שלה. קידר טען כי הוא עשה זאת כיוון שידע שכך יטיל עליה אימה, שכן אין לה אמצעים לממן את ההגנה, ושזו תביעת השתקה. עו"ד ון אמדן קרא ממקום מושבו: "יש לה מימון המונים".
"אין לי מימון המונים", השיבה לו שפורר, "תפסיק לשקר לבית המשפט. יש לי התחייבות, שום מימון".
עיתונות עצמאית היא כזו שאינה נתמכת על ידי בעלי ההון או על ידי שלטון ולכן אינה מחויבת אליהם אלא רק לציבור – זו הסיבה שעיתונות עצמאית חייבת את התמיכה של הציבור כדי להמשיך ולפעול. בזכותך נוכל להמשיך לעשות עיתונות חופשית, עיתונות עצמאית, עיתונות שדבקה בעקרונות האתיקה ושאינה מוותרת לעצמה או לאחרים. השקיעו עכשיו בעיתונות כמו שהיא אמורה להיות: