סערת סרטון הקברים של הליכוד TV, וכל הנוהל שבא בעקבותיו (זעזוע, התנצלות, השעיה, חזרה לסדר יום) הוא הלחם והחמאה של מערכות בחירות. יוצרים רעש או פרובוקציה, מגיבים בטירוף מימין ומשמאל, ושולטים בשיח ליממה או שניים תוך שמקווים שהמסר הרצוי עבר. אבל בעניין השימוש בשכול, מי שעוקב אחרי מפעלות נתניהו וספיחיו בשנים האחרונות – יכול להבין שכנראה לא מדובר ב"טעות מצערת". השכול כבר מזמן אינו קדוש, ומזמן הפך לכלי פוליטי יעיל וזמין לכל דורש.
לא צריך זיכרון פוליטי ארוך מדי כדי להיזכר בסצינה שנחשבה לקשה אז (ואחרי סרטון הקברים, אולי כבר לא, כי היי הרף כל הזמן יורד) בוועדה לביקורת המדינה בדיון על מסקנות דו"ח צוק איתן, ב-2017. במהלך הדיון, לאה גולדין והורים שכולים אחרים שבאו לשאול שאלות בעקבות הדו"ח ומות ילדיהם, ננזפו על ידי דוד ביטן ומיקי זהר, והואשמו בכך שהם משקרים ומוציאים את דיבתו של כבודו, ראש הממשלה נתניהו, שישב באותה עת בדיון ושתק לנוכח ההתגוששות המכוערת לפניו.
אילן שגיא, אחד ההורים השכולים שהיו בדיון, סיפר לרותי קדוש במעריב על התחושות. "הסתכלתי לנתניהו בעיניים, אבל הוא לא הגיב. השתיקה שלו בעיניי הייתה אמירה בפני עצמה, שמחלחלת כלפי מטה לבוחריו ולשאר חלקי העם. אנשים אומרים לעצמם: אם ראש הממשלה לא מתערב כשחברי כנסת משפילים הורים שכולים, אז גם אנחנו יכולים”.
זמן קצר אחר כך, בפגישה עם נשיא המדינה ריבלין, הגדיר יו"ר ארגון לבנים, אלי בן שם, את האירוע כ"קו שבר" של המשפחות השכולות. אבל מה שב-2017 היה קו שבר, שנתיים אחר כך כבר נהפך לחלק מהנורמה. אפשר להשתמש בשכול בקמפיין, להזדעזע עם כולם ביחד, להוציא איזה הודעה על תקלה מצערת ולהמשיך הלאה. קו השבר כל הזמן הולך ומיטשטש עד שנעלם.
עוד דוגמה, ממלכתית יותר או פחות, היא טקס הזיכרון הישראלי פלסטיני, שכמדי שנה מושך אליו את פלוגות הסער של לה"בה, הצל ומייסדי עוצמה יהודית – שעמדו, מחו וירקו בכניסה על באי הטקס. ליברמן כשר הביטחון אסר על כניסת המשפחות הפלסטיניות עד הרגע האחרון, והשיח המיינסטרימי כולו רצה לומר – ככה לא זוכרים. גם לשכול יש גבול, והשיח הנוכחי הוא זה שיסמן אותו. דויד גרוסמן אמר בנאומו בטקס האחרון כי "איש לא יכול לצוות על אדם אחר איך להתאבל.
זה נכון לגבי משפחה פרטית, וזה נכון גם לגבי 'משפחת השכול' הגדולה בישראל". אותו גרוסמן קיבל למחרת את פרס ישראל לספרות, כשלצידו מרים פרץ, שאף נבחרה לנאום בשם הזוכים וקיבלה פרס ישראל על חיזוק "הזהות היהודית", ובאופן רחב יותר על ההתמודדות הנערצת שלה עם השכול של שני בניה. שכול שחובק באופן חסר תקדים על ידי הממסד והממשלה הישראלי, שמה אף הוזכר כמועמדת ראויה לנשיאות המדינה לאחר ריבלין. אפשר רק לנחש מה היא חושבת היום על הסרטון של הליכוד.
איילה כץ, ששכלה את בעלה רמי ז"ל באסון צאלים א', ב-1990 אומרת שכשראתה את הפריים המדובר של הקברים "זה הרגיש כמו דקירה בלב, כמו חרב שנעצו ועכשיו מסובבים. אמרתי לעצמי, על מה הוא בזבז את החיים שלו? זאת המדינה שנלחם לחיות בה? זו המדינה שאנחנו חיים בשבילה, עם כל הכאב אחרי שנפל“
"אני גם לא מאמינה ל'התנצלות' שנתניהו הוציא", הוסיפה כץ. "זו לא התנצלות. הוא אמר שזה טעות מצערת? לכל מי שמבין משהו בעריכה והפקת וידאו, ברור שזו לא טעות עריכה. פריים של בית עלמין צבאי לא נכנס בטעות. זו טעות בשיקול דעת, לא בעריכה. גם המשפט שאומר שהוא כאח שכול מבין את הכאב הזוי משהו. כאב לא מבינים, כאב מרגישים".
"אני חושבת שכל השיח, כמעט בכל נושא, התבהם ונהיה רדוד יותר בשנים האחרונות. אין כבוד לכלום. זה חלק מהטרלול המכוון שמשתלט על כל המדינה. אני ממש לא חושבת שזה מקרי. פוליטיקאים משקרים על ימין ועל שמאל, בלי להתרגש מזה בכלל או להתנצל. נוצר מצב שאי אפשר להבחין בין טוב לרע, בין מותר לאסור, בין מוסרי לבין מה שאינו מוסרי. בתוך הרעש הזה אפשר לעשות הכל. גם לבזות את השכול. וכשזה קורה פעם אחר פעם, זו הופכת להיות הנורמה. עצוב לראות איפה אנחנו נמצאים היום".
המסקנה מכל ה"טעות המצערת" של סרטון הקברים של הליכוד הוא בעיקר שהשכול הוא כבר מזמן לא דבר קדוש, אלא יותר אבן שזורקים למים, לזעזע, לבדוק את הגבולות. והגבולות לגביו כבר כמעט נעלמו. נתניהו שפנה ליו"ר ועדת הבחירות בבקשה לשימוש בחיילי צה"ל בקמפיין שלו וסורב, יודע לפרוט על נימי הרגש הישראלים בצורה הטובה ביותר לצרכיו וגם לחצות ולטשטש כל קו אדום כשצריך. הפעם פרטו על נימי השכול כדי להזהיר מהשמאל המסוכן לביטחון, פרטו חזק מדי לכאורה, התנצלו, אבל מיתרי הרגש האלו כבר חלשים, עייפים וקרועים. גם את השכול אפשר לנצל לצרכים פוליטיים.