לפני כמה שבועות חבר התקשר אלי כדי לספר לי שכואב לו הגרון. הוא אמר, בלחישות צרודות, שהרופאים גילו במיתרי הקול שלו נקודות לבנות חשודות ושלחו אותו לביופסיה. נבהלתי. הוא המעשן הכבד ביותר שאני מכיר, חוץ ממני. נפגשתי איתו עוד באותו הערב, וניסיתי לעזור לו למצוא הסברים מרגיעים לדברים שהרופא אמר, עבור עצמי לפחות כמו שעבורו. חיפשנו הונאות עצמיות מנחמות, ודווקא מצאנו אחת טובה – אולי השיעולים מהעישון גרמו לזה, וכל מה שצריך זה קצת מנוחה, אז נחנו. שתינו קצת, הדלקתי סיגריה, והוא שלף מהכיס מכשיר שחור גדול שנראה כמו שילוב של ויברטור ואקדח. הוא הניח את האקדח בתוך הפה, לחץ על מין הדק, ואז, לקח שאיפה עמוקה ושחרר לחלל הפאב עננה סמיכה.
"מה זה?" שאלתי, והוא נתן לי טעימה. הסתכלתי עליו בזמן ששאפתי מזה – החרדה העבירה אותו מיד מסיגריות לסיגריה אלקטרונית. ולי יש את אותה חרדה ממש. אם זה גרם לו להיפרד מיד מסיגריות, אולי גם אני יכול? בדיוק באותו בוקר בת קול יצאה מהרשויות ואמרה – גם על הטבק יחול מס, כמו על סיגריות. הידיעה הזאת היתה הדבר היחיד שחשבתי עליו באותו יום, כל היום, כי בהתחשב בכמות הטבק שאני מגלגל, אני אצטרך למצוא עוד עבודה רק כדי להמשיך לנשום. ולכן, השאיפה מהאקדח של החבר הצרוד שלי הרגיעה אותי כפליים. הטעימה דווקא היתה מפתיעה, היא לא היתה נוראה כל-כך. אולי יש תקווה? אבל הוא ניפץ את החלום מיד: "אני נושם יותר טוב, אבל גם זה מסוכן".
בלילה סיפרתי לאשתי על המצב, וגם היא אמרה – "אבל גם האלקטרונית מסוכנת, לא?" למעשה, כל אדם שדיברתי איתו על סיגריות אלקטרוניות היה משוכנע שיש ספק כבד לגבי הבטיחות שלהן. לדעתי, החשדנות מגיעה משני מקורות: האחד הוא חוסר ידע, כמו במקרה החיסונים, שמגובה במאמרים מאסכולת ה"לך תדע". הסיבה השניה היא, לצערי, העולם הרפואי. כמעשן שכל חייו זוכה לנזיפות מרופאי משפחה, אני יכול לדווח שהקהילה הרפואית מתכחשת באופן עקבי לתרומה של תחליפי עישון לחיי מעשנים כבדים. בכל פעם שהגעתי לרופא נשאלתי אם אני מעשן, וכשהשבתי בחיוב קיבלתי נזיפה מנומסת. אם ציינתי שאני מנסה מדי פעם להשתמש במסטיקים או במדבקות עם ניקוטין, כדי לחסוך למערכת הבריאות השתלת ריאות בשבילי, הרופאים תמיד הגיבו בהתעלמות שנותנים לאבן בנעל, והניחו מולי ברושור לסדנת גמילה. החוויה שלי אינה יוצאת דופן. חבר אחר, פסיכולוג במקצועו, סיפר לי על מטופל מעשן כבד, העומד בפני קריסת ריאות ומתקשה לנשום, אבל שהרופאה האישית שלו ממאנת להמליץ לו חד-משמעית על מעבר מיידי לסיגריה אלקטרונית. לרפואה יש שאיפה למחוק לחלוטין את העישון כתופעה תרבותית, ללא קשר לבטיחות שיטת ספיגת הניקוטין. עבור רופאים, כשמדובר בעישון, זה הכל או לא-כלום. זה מוביל להכחשה של קיומה של קבוצת מכורים כבדים, שעבורה גם תחליפים זמניים וחלקיים עוזרים להפחית סיכונים, ואתם תיחשפו להכחשה הזאת כשתחפשו את עמדת הקהילה הרפואית לגבי סיגריות אלקטרוניות.
באתר האגודה למלחמה בסרטן יש התייחסות לבטיחות הסיגריה האלקטרונית, אבל לצערנו, היא מערבבת בין ביולוגיה וסוציולוגיה. על השאלה "האם הסיגריה האלקטרונית מסוכנת פחות", עונים באתר האגודה שקיים סיכון שמי שיתחיל עם אלקטרונית, יעבור לסיגריה רגילה, וגם מציינים כסיכון נוסף שאולי מעשנים שישתמשו בה ימשיכו לעשן גם סיגריות רגילות. אבל, שאלת הסיכון ביחס לסיגריה רגילה היא שאלה מכאנית פשוטה, שלגביה אין מחלוקת או ספק. בסיגריה רגילה אנחנו שורפים עלים, והשריפה משחררת שני דברים: ניקוטין, ועשן שמכיל זפת, שנקראת גם עטרן. מה שמסרטן בסיגריה וגורם למחלות ריאה, הוא הזפת והעשן, והם לא גורמים לשום חלק מהסיפוק שבעישון, למעט זה שנוצר מהתניה בין תחושות הניקוטין ושאיפת עשן. לעומת זאת, ניקוטין הוא החומר היחיד בסיגריה שמשפיע עלינו עצבית ולכן גם נפשית (חומר כזה מכונה פסיכואקטיבי), והוא עצמו לא מסוכן באופן שמתקרב לסכנות של העטרן. למעשה, הניקוטין שבצמחים הוא חיקוי של אָצֵטִיל-כוֹלִין, חומר חשוב וידידותי שיש בגוף ממילא. אם היינו יכולים לעשן רק מולקולות ניקוטין, בלי זפת ועשן שנוצרים ממדורה של עלים, היינו ממשיכים להיות מכורים, אבל – לא היינו מניחים את עצמנו בסיכון של עישון סיגריה, מלבד הסיכון שבלהיות עצבניים ולא מרוכזים כשאנחנו לא מוצאים ניקוטין.
אמנם, ניקוטין, שבצורתו הטהורה הוא נוזלי, הוא רעל. במאה ה-17 הוא שימש כמדביר חרקים (יכולת ההדברה עשויה להסביר למה הצמח מייצר אותו: הגנה עצמית). לאורך עשרות שנות מחקר ביולוגי, נמצאו מנגנונים ביולוגיים דרכם הניקוטין עצמו עשוי להזיק, כמו אפשרות שיפורק בגוף לחומרים אחרים שמסרטנים, ואפשרות שיפריע במידה מסויימת לפעולת מנגנוני ההגנה של הגוף נגד תאים סרטניים כשהם מופיעים. אבל השאלה הבריאותית המהותית היא האם עבור אדם שלא יוכל להפסיק לעשן, ניקוטין מסוכן יותר מסיגריה. והתשובה היא – לא. בסיגריה אלקטרונית, המכשיר מחמם ניקוטין מומס בנוזל, ונוצרים אדים. כששואפים את האדים, נכנס לגוף הניקוטין, והמעשן מקבל את הדבר שבגללו הוא מעשן סיגריות, אבל ללא הסיכונים שבזפת ובעשן, רק עם הסיכונים הזניחים – ביחס לסיגריה – של הניקוטין עצמו. עבור אדם שלא יוכל להפסיק לעשן, מתקבל עישון הרבה פחות מסוכן.
"ומה אומרים המחקרים?" התשובה הנכונה ביותר היא, שלענות במחקר מעבדה על השאלה העקרונית האם סיגריה אלקטרונית מסוכנת פחות מסיגריה רגילה, זה כמו לענות במחקר מעבדה על השאלה האם מעדן חלב דניאלה מסוכן פחות מסיגריה רגילה, או האם הירח עשוי מגבינה צהובה. אפשר לעשות ניסויים כאלו – לשלוח גשושית גבינה לירח, ולהשוות מעדן חלב לסיגריה רגילה במחקר מבוקר. ואפשר לקרוא שוב את הפיסקה האחרונה. אם נניח לרגע להיבטים טכניים שנוגעים לפיקוח על ייצור ועל חומרי טעם שיצרן הוסיף, בסיגריה אלקטרונית אין זפת ועשן משריפת עלים, שבהם כל החומרים המסוכנים. וכשאין את כל זה, הסיכון מצטמצם להשפעות העקיפות והחלשות יותר של הניקוטין עצמו. האגודה למלחמה בסרטן, כמו גורמים רבים בתחום הרפואה, מניחה בהצהרה שלה שההשוואה הרלוונטית היא רק בין סיגריה אלקטרונית לספא בים המלח, ולא בין סיגריה כזאת לטבק, ומערבבת בין השאלה "האם הסיגריה האלקטרונית תסייע לנו בהעלמת המכורים לניקוטין מעל פני האדמה", לשאלה "האם שאיפות מסיגריה אלקטרונית הן מסוכנות לגוף, ביחס לטבק". התשובה לשאלה הראשונה – הניחו לי לחיות את חיי. והתשובה הביולוגית-רפואית לשאלה השניה, היא אותה תשובה לשאלה החקרנית שוחרת הדעת האם הירח עשוי מגבינה צהובה – לא.
בחזרה לרעננות הנעורים
אם הגעתם עד כאן, אני מקווה שאתם מבינים שחישמול העישון דווקא יכול לעזור לכמה מעשנים כבדים, גם אם רופא המשפחה יחמיץ פנים. כמו למשל לחבר יקר מסוים, שהתקשר אלי לפני כמה שבועות לספר לי שכואב לו הגרון. בגלל הבהלה מהבשורה, בגלל הכפלת מחירי הטבק, ובגלל שבשנתיים האחרונות אני גם אב שמחפש דרכים לא לחשוף את הפעוט שלו לעשן סיגריות (וזה אומר, לא לעשן בבית, לא לעשן במכונית, וחמור מכל – לא לעשן בחדר שבקצה הדירה ליד המרפסת, כשאני כותב), נסעתי למחרת בבוקר למרכז העיר, נכנסתי לחנות למוצרי עישון וקניתי סיגריה אלקטרונית עם האביזרים הדרושים.
למזלי, שרדתי כדי לדווח על המסקנות.
המכשיר (120 שקלים) לא נראה ממש כמו סיגריה. הוא רחב ועבה, והאחיזה מזכירה יותר סיגר. סיגר חשמלי. הוא בנוי מחלק מתכתי בגודל של דיסק און קי קצת שמנמן, שם נמצאת הסוללה, ומפומית פלסטיק. את הפומית ממלאים בנוזל הניקוטין מבקבוקון, דרך חור קטן בתחתית. הנוזל מגיע בכמה טעמים, ואחד מהם – טעם טבק (הם חשבו על הכל). בקבוק נוזל שכנראה יספיק למעשן כבד לחודש וחצי או חודשיים, עולה בין 30 ל-70 שקלים, ואת פומית הפלסטיק, בה יש חלק שמתחמם וגורם לנוזל להתאדות, צריך להחליף כל כמה שבועות (פומית עולה בערך 15 שקלים. ג'ול, אגב, שכבש את הפיצוציות, הוא בסך הכל מכשיר כזה שהפומית שלו לא ניתנת למילוי. פומית חד-פעמית עבורו עולה כמו קופסת סיגריות, ומספיקה בערך כמוה. עשו בעצמכם את חישוב הכדאיות).
אז לא – זה לא מסוכן, וזה עשוי להציל אותי, גם מגרירת בלון חמצן על גלגלים וגם מקריסה כלכלית. אבל האם זה עושה את העבודה? עבור אחד שרגיל ל-30-40 מגולגלות ביום? הרשמים מעורבים. התגלית הראשונה – האחיזה הפאבלו-אסקוברית בסיגר היא תחליף עלוב מאוד לנדנוד הדליה-רביקוביצ'י הנוירוטי של סיגריה. ולחוסר הנוחות מתלווה קצת נעיצת מבטים, כי אני נראה כאילו שאני מעשן דיסק און קי. אבל התגלתה בעיה יותר חמורה.
בין סיגריות רגילות יש הפוגות, וכל סיגריה נגמרת בסוף. לעומת זאת, לסיגר החשמלי אין כמות שאיפות שמקבילה לסיגריה אחת. אפשר לינוק באופן רציף ובלי סוף. בכל רגע פנוי היד נשלחת לכיס. בדרך מהחניה למעלית, מהחנות למכונית, מהחנות לחנות שליד. לפני שהתחלתי לעשן סיגר חשמלי יכולתי לא לעשן למשך שעה, אפילו לשעתיים, בזמן הרצאה או בנהיגה. ואילו עכשיו אני לא מסוגל לעבור רבע שעה בלי שאיפה. התרגלתי לספוג ניקוטין בלי הפסקה. אולי זאת הסיבה שהסתגלתי במהירות מטאורית למינון, והתחלתי לחפש מינונים יותר גבוהים – בתוך שבוע עברתי מנוזל במינון 3 מיליגרם למיליליטר, לנוזל במינון 18 מיליגרם למיליליטר. כלומר, בתוך שבוע העליתי את המינון פי 6 (משרד הבריאות קבע לנוזל מינון מירבי של 20 מ"ג/מ"ל, שנמוך כנראה משמעותית מסיגריית לייט, אם כי ההשוואה רק משוערת, כי ספיגת הניקוטין בגוף שונה בין המכשיר וסיגריה). יומיים אחר כך הרגשתי שוב צורך לעלות במינון. בינתיים אני עומד בפיתוי, אבל המגמה ברורה: המכשיר מחריף אצלי את התלות בניקוטין ללא גבול. אם אחזור לסיגריות רגילות כנראה אעשן פי שניים.
אפשר להבין שזהו לא מוצר ללא-מעשנים – הוא צפוי לשאוב אותם להתמכרות קיצונית, ובמהירות. בנוסף, אדי המכשיר מכילים ניקוטין, ולכן אני לא מעז לעשן ממנו ליד הפעוט, כי חשיפה קבועה תגרום לו לתלות בחומר. וגם יש לזכור שתמיסת הניקוטין עצמה רעילה לבליעה – יש שטוענים שדי בכפית ממנה להרוג מבוגר, וכבר נפטרה בארץ תינוקת שבלעה טיפות מנוזל הניקוטין. החומר מגיע בבקבוקון חמוד שכל פעוט ינסה למצוץ – מי שרוצה לחסוך מהילדים שלו עשן סיגריות, צריך לזכור לשמור את הנוזל בתחתית באר חסומה בסלע שישן עליו דרקון עם הפרעות שינה (עם האקונומיקה).
מצד שני, החבר שלי צדק. מיד יכולתי להרגיש שינוי מפתיע בנשימה, במיוחד בהתעוררות. בתוך שלושה ימים התחושה המוכרת של פקיחת עיניים בתוך מאפרה, נעלמה, כבר לא צריך להסיר מהפנים את הקרום השקוף של טשטוש ושנאה קיומית. במקום הופיעה רעננות נעורים מוזרה, הנשימות הפכו עמוקות להפליא ונתקפתי זכרונות ילדות.
האדים המתוקים לא מספקים כמו סיגריה, אני ממשיך לעשן. אבל, ירדתי מ-30-40 מגולגלות ביום, ל-4-5, שאני מעשן כל כמה שעות כשהפמפום החשמלי כבר לא מספק. אבל גם לא התכוונתי להפסיק. רק להיות פחות קרצינוגני לילד שלי, לא לקרוס כלכלית מהמס החדש, ולהפחית את הסיכון האישי לרמה הנסבלת של חיים אנושיים שממילא יסתיימו מוקדם מהצפוי, כמו כל חיים. אני מרגיש יותר טוב, ואני צובר כמות קטנה פי עשרה של חומרים שיקצרו את חיי. אפילו אם רופא המשפחה שלי ייתן לי על זה מבט חמור, וברושור, לי כמעשן, זה מספיק. אם הקהילה הרפואית תצהיר באופן חד-משמעי וללא עמימות, שעבור מעשנים כבדים, סיגריה אלקטרונית היא בטיחותית יותר ובריאה יותר ללא ספק, פחות אנשים יעברו אליה רק אחרי שכבר נשלחו לביופסיה.