כשקיבלתי את ההודעה שבישרה שנטלי ויסברג התאבדה, נזכרתי בנחמן תלמיד הישיבה מירושלים. בחור שקט, ביישן, מוזר. תמיד מכונס בעצמו, ממעט לדבר. הסתכלנו עליו כמוזר של הכיתה. היה מסתובב עם מחשב כף היד שלו בו היה לומד ספרי חסידות ברסלב.
היינו צעירים, בני 17 בערך, כשבוקר אחד רצה השמועה בישיבה ש"נחמן ויסברג התארס". צחקנו. טוב, זה היה מצחיק. העב"מ של הישיבה, זה שמסתובב עם החבר'ה המוזרים של הישיבה, ומשפיע עליהם שיתקרבו לברסלב. זה שממעט להתקרב לבחורים שסביבו, שחי בבועה מוזרה משל עצמו, הולך להתחתן פתאום בגיל צעיר כל-כך, גם במושגים שלנו.
אף פעם לא לקחנו אותו ברצינות. זלזלנו בו תמיד. אולי יהיה נכון יותר להעיד על עצמי. כן, אני אף פעם לא לקחתי אותו ברצינות ותמיד זלזלתי בו. לא מולו חלילה. מעולם לא צחקנו בפניו. אבל אתם יודעים איך זה.. אף פעם לא ניסיתי להיכנס למוחו ולנסות להבין מה עובר עליו. מי הוא בכלל. מה מסתתר מאחורי הדמות הזו.
אני זוכר שהתגרש. דיברו סביבו שהוא נפל לאלכוהול או סמים. אין לי מושג אם זה נכון או קשקוש. מה זה משנה בכלל? העיקר שיש במה לזלזל.
פגשתי אותו כשהוא הסתובב כבר בלי זקן ופאות, עם כיפה קטנה. סיפר שהוא הולך להתחתן. שמחתי בשבילו.
מאז לא שמעתי ממנו.
לפני כמה חודשים נפוצה השמועה. נחמן ויסברג הוא נטלי מהיום. תמונת הלפני ואחרי רצה בין כולם, ושוב האדם האומלל הזה הפך לבדיחת היום. אני כבר לא צחקתי.
אחרי תקופה קצרה התפרסמה עליו כתבה ב'רשת 13'. סיפור חייו האומללים. לראשונה שמעתי על האונס שעבר בגיל 6, על ההטרדות, החיים הקשים. פתאום אתה מבין מה הנפש המסכנה הזו, שאנחנו נהגנו לצחוק עליה, מה היא עברה. מזעזע.
החלטתי לכתוב לו בפייסבוק. לא ידעתי מה, רק רציתי שירגיש טיפה אמפתיה. שיידע שגם בין החבר'ה האלה מפעם יש כאלה שלא שופטים, שמבינים, שמסוגלים להכיל אותו, שמצטערים מעומק ליבם שלא ניסו מעולם להבין אותו ולקבל אותו למרות המוזרות. אבל הימים עברו כמו שימים עוברים, ושכחתי. לא כתבתי לו.
למה אני כותב עכשיו את המכתב הזה? לא יודע. עצוב לי. עצוב לי כי אני מרגיש שאם היה לי שכל אז בגיל 17, לי ולחבריי, אולי היינו יכולים לגרום לו לחיות את חייו יותר ברוגע, אולי בשמחה. עצוב לי כי אולי אם כן הייתי כותב לו לפני כמה חודשים, אחרי הכתבה, אולי הייתי יכול לעזור לו. לא יודע.
אני מרגיש רע מאד עם המחשבה שכנראה מסתובבים בינינו עוד כמה חבר'ה כאלה שחיים את חייהם האומללים בשקט, מכונסים בעצמם, נאכלים מבפנים לאט לאט, ולנו לא אכפת.
את נחמן/נטלי כבר לא נחזיר. הוא כבר נכנע לקושי. אבל אולי לאחרים שעדיין לא נכנעו כן נוכל לעזור. אולי אם במקום לבקר ולשפוט ולהסתלבט ולרוץ לספר לחבר'ה, אולי אם במקום זה פשוט נעצור לשנייה וננסה להבין מה עובר במוחם של אומללים, אם במקום להתרחק מהם נקרב אותם, במקום לשפוט נכיל, אולי נמנע את האובדן הבא.
בזמן שאנחנו חיים את החיים השקטים שלנו ומתלוננים על זוטות, אנחנו מפספסים את העובדה שיש כאן בינינו אנשים שמתמודדים עם קשיים אמיתיים. שלא רואים את המחר מגיע.
לכל אדם יש נפש משלו, וכל אחד מתמודד עם הקשיים שהעולם הביא לו. בואו נביט שניה לצדדנו וננסה לזהות את אלה שצריכים את העזרה, ובמקום לשפוט אותם נושיט להם יד תומכת. בואו ננסה לעשות את העולם מקום טוב יותר. בואו נהיה אנחנו טובים יותר.
סליחה נחמן. אני מקווה שלפחות עכשיו טוב לך. יהי זכרך ברוך.