מרשי הביע חרטה
חנוך לוין, גדול מטילי הספק ואבי הכפירה, הגחיך את מושג החרטה וקילף אותו ממחלצותיו האינקביזיטוריות. אם חרטה היא מושג חביב על מדבירי הכופרים, לוין נתן בידיהם את כתב החרטה המושלם. טקסט מתרפס, קצף מילולי ריק מכל משמעות, שמאפיין הודאת נחקר שעבר מניעת שינה ממושכת במשטרים עריצים.
מסמך החרטה המוחלטת שתרם לוין למורשת ישראל לפני 44 שנה, ומפשיט עירום ועריה את כל המתחרטים בעבר ולעתיד, לא הפריע כלל למוטיב החרטה להתנחל עמוקות בתקשורת הדמוקרטית שלנו. אם "הבעת חרטה" היא מטבע עובר לסוחר בבית-המשפט בזמן הטיעונים לעונש ובתקופת המאסר בשדרוג תנאי הכליאה – בתקשורת הפכה החרטה לכלי טיהור צעקני. כלי ריק.
ענת קם, המבקשת לחזור לחייה, מיהרה לעבור את מקלחת הטיהור ההכרחית, ובחרה להעניק ראיון גלוי לב, חד אבחנה וחתרני בחלקו לעיתונאית עינת פישביין, ממייסדות האתר "המקום הכי חם בגיהנום". במקביל פורסם הראיון במקום של כבוד ב"מוסף השבת" של המקמבק הלאומי "ידיעות אחרונות".
"לא שיניתי את העולם", כותרת הראיון עם ענת קם באתר "המקום הכי חם בגיהנום", 7.2.14
ההבדלים בין שתי הפלטפורמות העיתונאיות ברורים לעין. גם אם טקסט הראיון זהה, הכותרות שונות בתכלית זו מזו (ב"ידיעות" צ'לסי מנינג היא שהעבירה מסמכים ל"ויקיליקס" ובאתר ברדלי מנינג הוא שהעביר; שתי זהויות הן של אותו אדם). בעוד שהכותרת באתר מדויקת וממצה: "לא שיניתי את העולם", "ידיעות" עסוק במוטיב החרטה ומעמיד אותו בראש רשימת מסרי הראיון.
"חופשייה ומתחרטת" היא הכותרת הנוסחתית ש"ידיעות" בחר לתת בראש העמוד הראשון של מהדורת שישי. וכדי להסיר ספק מובא בשער מוסף השבת ציטוט נוסף, ככותרת. בתגובה לשאלה "הִבעת חרטה?" (ב"ידיעות" ללא סימן שאלה), קם משיבה: "ברור […] אני מתחרטת על הכל. זה מעשה שלא הייתי חוזרת עליו לעולם. מעשה שבכלל לא הייתי צריכה לעשות". "ידיעות" מדגיש את "אני מתחרטת על הכל".
"אני מתחרטת על הכל", כותרת הראיון עם ענת קם ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", 7.2.14
אם לשפוט על-פי דבריה בראיון, ה"חרטה" של קם מבטאת חשבונאות ולא חשבון נפש, שיסודה במאזן ההישגים הדל שהניבה הדלפת המסמכים מול המחיר האישי הכבד ששילמה. אפשר היה לעשות את זה אחרת, היא מסבירה, לשמור טוב יותר על החומר, לדרוש יותר בטחונות. היום ברור לה שלא היא זו שהיתה צריכה לעשות זאת (ולעשות זאת כך). את המשימה היא מפקידה בידיהם של הסנודנים, אלה המוכנים לשלם את המחיר הכבד הנדרש כדי לחולל שינוי. שום כומר לא היה נותן מחילה על וידוי כזה, ובעצם אין בו צורך כלל.
ענת קם העזה להשמיע בכתבה משפט ביקורתי כמו "למדתי לראות שמאחורי המפלצת שמציירת התקשורת, יש [בכלא] נשים בלי קרניים וזנב". האם היא עצמה אינה אחת המפלצות שמציירת התקשורת? אפשר להניח כי כמי שבאה מן התקשורת, ברורה לה משמעות ראיון הגאולה בתפוצת "ידיעות": תני חרטה, קבלי מחילה.
לזכותה של ענת קם יש לזקוף את העובדה שלא התפתתה למירוק עוונות תיאולוגי, גם אם הבינה שזה מה שמצופה ממנה. ואם כך, החרטה שמביא "ידיעות" ככותרת לראיון העשיר והמגוון הזה, ושיבוצה בתבנית מירוק העוונות של החוזרת בתשובה, הם קלישאות שיש ליידות בהן את אבני הספק.
