עסקת החטופים הביאה לציבור הישראלי סוף סוף קצת נחת. הלב מתרחב למראה החטופים שחוזרים מהגיהנום לחיק משפחתם. ואז גם מתכווץ בחזרה. המחשבה על החטופים הרבים שעוד כלואים מאחור והכוחות שפועלים כדי שלא ישובו לביתם לא נותנים מנוח. במקום להתמסר לנחת שאנחנו כל כך צמאים לו, במציאות של נתניהו וממשלתו אי אפשר להרפות לרגע. המאבק על שלב ב' של העסקה קיים כל הזמן. המאבק על השלמת העסקה והשבת החטופים עוד לא נגמר. אחרי שננצח את כל הספינים, את המניפולציות, חובה עלינו יהיה לדבר על חמשת הדברים הבאים.
1. מה קרה ב-7 באוקטובר ו״איפה היה צה"ל?״
אם יש דבר שמחנה הימין צודק לגביו הוא הביקורת על הסחבת של צה"ל בפרסום התחקירים הצבאיים על ה-7 באוקטובר. 500 ימים והצבא לא מצא עדיין את הזמן לתת דין וחשבון על המחדל המודיעיני החמור בישראל, על ההיערכות הלקויה בגבול עזה ועל איך הצבא לא רק הופתע, אלא גם נעשה משותק. במשך שעות לא הייתה למטכ״ל תמונת מצב מהימנה של הזוועות בעוטף בזמן שקומץ חיילים נלחם עד טיפת הדם האחרונה באלפי מחבלים, שטבחו בהם בזה אחר זה והותירו עשרות אלפי אזרחים מופקרים לנפשם.

תחקיר אחד בודד פורסם עד כה על מחדלי הצבא ביום שייזכר לדיראון עולם: התחקיר על הטבח בקיבוץ בארי, היישוב שספג את מספר האבדות הגדול ביותר. מדובר בתחקיר דל שקשה להבין ממנו את השתלשלות האירועים. הצבא לא פרסם את העדויות שהובילו לממצאי התחקיר אלא בעיקר את השורה התחתונה שלו, שפחות או יותר מסתכמת בזה שברק חירם זך כשלג, ומעלה ספק ביכולת הצבא לבדוק את עצמו.
לדאבון הלב, גם סוגיה בסיסית כמו פרסום שרשרת האירועים ב-7 באוקטובר הפכה פוליטית. כיצד אפשר לסמוך על שיקול הדעת של המפקדים שהביאו את מחדל ה-7 באוקטובר ולקוות שהפעם יפעלו נכון?
השבוע צה"ל הודיע שחלק מהתחקירים יפורסמו לציבור החל מתחילת השבוע הבא בטפטופים עד לסוף מרץ. אך הם לא יכללו מסקנות אישיות. שניים מהתחקירים על זירות המחדל המדממות ביותר בולטים בהעדרם מרשימת התחקירים שנקבע פרסומם: תחקיר הטבח בפסטיבל הנובה שגבה את חייהם של 400 נרצחים והוביל לחטיפתם של 42 מבלים, מתוכם ארבעה נרצחו בשבי, אחד נהרג מאש כוחותינו ושמונה נרצחו ב-7 באוקטובר וגופתם נחטפה; ותחקיר המחדל בבסיס נחל עוז בו נפלו 52 חיילים וחיילות, שתי גופות נחטפו ושמונה נחטפו בחיים.
לדאבון הלב, גם סוגיה בסיסית כמו פרסום שרשרת האירועים ב-7 באוקטובר הפכה פוליטית. במקום שהמטה הכללי יבין שעליו לפנות את מקומו, טענו שם כי תחילה עליהם להתמקד בהבסת חמאס והשבת החטופים. זה תעתוע במוחם ולבם של הישראלים. כיצד אפשר לסמוך על שיקול הדעת של המפקדים שהביאו את מחדל ה-7 באוקטובר ולקוות שהפעם יפעלו נכון? במבט לאחור, כפי שהפיקוד העליון שיתף פעולה עם האינטרסים של נתניהו והמשיך את המלחמה גם כשלא היה צורך מבצעי וכשהיה ברור שמהלך מדיני הוא שנדרש בשטח, הוא עשה זאת גם לפני ה-7 באוקטובר, כששיתף פעולה עם מדיניות שנבעה מאינטרסים פוליטים ולא ענייניים. הסטת עוד ועוד כוחות לגדה המערבית והפקרת העוטף זו רק דוגמה לאופן בו הצבא שירת מטרות פוליטיות ולא מבצעיות. גם עכשיו, כשהסכם הפסקת האש מדבר על סיום המלחמה, המטכ"ל ממשיך להתבוסס בכסאו, לכאורה מחשש ממי שיבוא אחריו.

גם את הקרב על פרסום התחקירים הפקירה האופוזיציה למחנה הימין שטוען בצדק שהצבא לא לקח אחריות מלאה על מחדליו. הפוקוס הציבורי מוקדש לוויכוח על ועדת חקירה ממלכתית שבכלל אמורה לחקור שאלות עמוקות יותר, על איך הגענו עד הלום ואיזו אלטרנטיבה השארנו לפלסטינים אחרי שנים של התעלמות.
לפני כן ראוי שיגלו מדוע מטוסי חיל האוויר דממו במשך שעות, למה אף כוח צבאי לא הגיע לקיבוץ ניר עוז גם אחרי שחצי מהקיבוץ נטבח או נחטף, למה לקח לצבא שמונה שעות להתעשת, מה קרה במוצב נחל עוז – 16 חודשים ועדיין אין תשובות. אבלות ומרוסקות נאלצות המשפחות השכולות לנהל לבדן את הקרב על האמת. זה לא התפקיד שלהן, זה התפקיד של כולנו.
2. הדרכים בהן הממשלה טירפדה החזרת חטופים
אחרי טקס ההשפלה הפתטי של חמאס שבו הוצגו הגברים החטופים לראווה, כבר לא היה מקום לספק. היה די בשניות בודדות בכדי לנפץ את האשליות באשר למשמעות האמיתית של להיות חטוף בידי ארגון טרור בעזה. תנאי השבי האכזריים היו ידועים היטב למערכת הביטחון, לממשלה ולעומד בראשה, כפי שהעיד בראיון לדנה וייס ד״ר אורן סתר, סגן הממונה על מפקדת השבויים והנעדרים בצה״ל. וזה כולל את הפרטים הקטנים. בישראל ידעו שהחטופים כבולים בשלשלאות, משועבדים, מורעבים ועוברים עינויים וייסורי נפש כבדים.

״הפסדנו שתי הזדמנויות ממשיות לעסקת חטופים״, הודה סתר במהלך הראיון, אחת בחודש מרץ והשניה בחודש יולי. לדבריו, ישראל שיפרה את תנאיה בעסקה הנוכחית אבל שילמה על כך מחיר כבד. הפעם מספר האסירים המשוחררים עלה ומספר החטופים החיים ירד. סתר הזכיר את ששת החטופים שנרצחו בשבי באוגוסט ושכח את חמזה ויוסף אלזיאדנה שנרצחו אף הם בזמן הטרפודים. לציבור מגיעות תשובות על שתי ההזדמנויות שהוחמצו, על החיים שיכלו להינצל והייסורים שהיו יכולים להיחסך. אולם נדמה שזהו רק צד אכזרי אחד של פרשת החטופים.
הניסיונות של לשכת ראש הממשלה לסכל את מאמצי השבת החטופים ולמנף את המשבר החמור בהיסטוריה של הציונות כדי לגרוף עוד זמן של שלמות הקואליציה, עוד לא נחשפו במלואם. ממה שכן נחשף עולה תמונה של קמפיין אכזרי נגד מטה החטופים, נגד משפחות חטופים ונגד החטופים עצמם
הניסיונות של לשכת ראש הממשלה לסכל את מאמצי השבת החטופים ולמנף את המשבר החמור בהיסטוריה של הציונות כדי לגרוף עוד זמן של שלמות הקואליציה, עוד לא נחשפו במלואם. ממה שכן נחשף עולה תמונה של קמפיין אכזרי נגד מטה החטופים, נגד משפחות חטופים ונגד החטופים עצמם. תשעה ימים לאחר שבתו נחטפה, אלי אלבג כבר ספג קללות ממפגיני ימין שהגיעו לקריה ואיחלו לו שילך לעזה ו״שיהרגו אותך ואת הבת שלך", לירי אלבג. עם קריסת עסקת החטופים הראשונה, חלק ממשפחות החטופים הבינו שהשתיקה רק תרחיק את חזרתם והחריפו את המאבק, אך מיד החלה תנועת מלקחיים לדיכויין. מצד אחד מכונת הרעל פצחה בקמפיין על עצם הבעת הביקורת על הממשלה, ובמקביל המשטרה יצאה מגדרה כדי להטיל אימה על המפגינים ולהערים קשיים על המחאה. בינואר 2024, בעקבות מותם של יוסי שרעבי ואיתי סבירסקי, שנהרגו בעקבות הפצצות צה"ל, החרב על צווארם של החטופים הפך מוחשי. דווקא אז משפחות החטופים התפלגו ופחדו להשמיע קול, העיקר לא לעצבן אף אחד. גם על מסרים פשוטים כמו ״עסקה עכשיו״ נסובה מחלוקת.

הצעות להשיב את החטופים הביתה במהרה, במכה אחת, הונחו על שולחן הממשלה כבר ביום הטבח ב-7 באוקטובר, אך הן זכו להתעלמות. המרכזית שבהן גרסה כי יוחזרו כל החטופים תמורת שחרור כל האסירים הפלסטינים. כעבור שנה, באוקטובר 2024 חשף גרשון בסקין בראיון למקום הכי חם בגיהנום כי גורמים בחמאס עמם שוחח אישרו שהארגון מסכים לשחרר את כל החטופים בבת אחת תמורת סיום המלחמה ונסיגת צה"ל מהרצועה. "יש הסכמה מפורשת של חמאס, נתניהו הוא המכשול", אמר. גם איתמר בן גביר התגאה שהצליח פעם אחר פעם לטרפד עסקאות להשבת החטופים כאשר איים על נתניהו, שהעדיף את שלמות הקואליציה על חיי החטופים.
ההבנה שחודשים על גבי חודשים של משא ומתן התבררו כטחינת מים לשמה ומשיכת זמן לא נותנת מנוח. לציבור מגיעות תשובות מי טרפד את שתי ההזדמנויות הללו ומדוע לקח כמעט 500 ימים להחזיר אותם? מסקנה אחת כבר ברורה: המשא ומתן כולו, כפי שתוכנן, האנשים שלקחו בו חלק ואלו שלא, גבולות הגזרה שלו והשיח אודותיו הם חשובים, אך העיסוק בהם לבדו הוא הסחת דעת מהאופן העמוק והמפחיד יותר של סיכול עסקאות החטופים – קמפיין ההשפעה שהגיע מלשכת ראש הממשלה ולא בחל באמצעים כדי לסכל את השבת החטופים.
3. להסתכל בעיניים על החורבן שהמטנו על עזה
מחדל ה-7 באוקטובר הוא אסון שעוד לא נמצאו המילים לתאר את גודלו והיקפו, אבל התגובה של ישראל אליו הייתה חסרת כל רסן מראשיתה. כבר בשעה 13:00 של ה-7 באוקטובר, כפי שעולה מתחקיר הניו יורק טיימס, ניתנה בצה"ל פקודה ששינתה את הכללים ואפשרה הרג המוני של אוכלוסייה אזרחית בעזה. הוראות הפתיחה באש החדשות הנמיכו את הסטנדרטים המקובלים, והתירו עד 500 אזרחים הרוגים ביום כ"נזק אגבי" של מטרות צבאיות לכאורה שהופצצו. כפי שנחשף ב"שיחה מקומית", הפצצות אושרו גם כשבצה״ל ידעו שמשפחות שלמות עלולות להיהרג.
בניגוד לאשליה שרוב הציבור הישראלי שבוי בה, רובם המוחלט של ההרוגים אינם מחבלים. בינואר הכריז צה"ל שהשמיד 17 אלף מחבלי חמאס, במה שהתברר כשקר שנועד להסיט את תשומת הלב ממספר האזרחים הפלסטינים שנהרגו. לצבא אין מידע ודאי על מספר המחבלים שחוסלו.
לפי משרד הבריאות הפלסטיני, שצה"ל עצמו מסתמך על דיווחיו, נהרגו במלחמה כ-46 אלף פלסטינים. אלא שלפי מחקר שפורסם בכתב העת the Lancet בינואר האחרון ונערך על ידי חוקרים מוערכים מכל העולם, עולה שנתוני משרד הבריאות הפלסטיני הם רק אומדן מינימלי. לפי ממצאי המחקר מספר ההרוגים בעזה עומד על כ-70 אלף בני אדם. 60 אחוז מהם נשים, ילדים מתחת לגיל 18 ומבוגרים מעל גיל 65.
בניגוד לאשליה שרוב הציבור הישראלי שבוי בה, רובם המוחלט של ההרוגים אינם מחבלים. בינואר השנה הכריז צה"ל שהשמיד 17 אלף מחבלי חמאס, במה שהתברר כסדרת דיווחים משוללי כל בסיס שנועדו להסיט את תשומת הלב ממספר האזרחים הפלסטינים שנהרגו. למעשה, לצבא אין מידע ודאי על מספר המחבלים שחוסלו. הודעותיו מתבססות על הערכות שרבות מהן מתבררות כשגויות. גם אם אכן חוסלו 17 אלף מחבלים יוצא, בחישוב גס, שעשרות אלפי חפים מפשע שנהרגו ביודעין, אם לא ביד מכוונת.

את הכוח הלא סביר שהפעלנו בעזה ניתן לראות היטב בצילומים שהתפרסמו עם כניסת הפסקת האש לתוקף, בהם נראית הרצועה כמו הירושימה אחרי הפצצת האטום. ההרס הוא טוטאלי. ישראל השמידה מבנים, בתי חולים, בתי ספר ותשתיות אזרחיות קריטיות והותירה אזרחים רבים ללא מגורים, וללא גישה לדברים אלמנטריים כמו ביוב, חינוך, בריאות, חשמל ומים זורמים. אפשר להגיד שזה לא בעיה שלנו, אבל זאת טעות. מהר מאוד האזרחים האלה ימצאו מפלט בזרועות החמאס, שכבר הצליח לגייס אלפי לוחמים חדשים לשורותיו מאז תחילת המלחמה. פעמים רבות באמצעות סחר בסיוע ההומניטרי שהוכנס לרצועה. באחריות לכך שהחמאס עדיין מופקד על הניהול האזרחי של הרצועה, נושאת ממשלת ישראל שמסרבת לדון בכל חלופה אחרת, ומגישה לנו ולפלסטינים את הסיבוב הבא של מעגל הדמים.
התפיסה לפיה מדינת ישראל היא הקורבן ומותר לה לעשות הכל במסגרת ההגנה העצמית, אינה מציאותית ומנוגדת לחוק הבין-לאומי. ישראל אינה מדינת עולם רביעי וככל הידוע לא מעוניינת להיות כזאת, היא גם לא ארגון טרור דתי כמו חמאס ולא יכולה לאמץ את מנהגיו. ישראל היא מעצמה גרעינית, עם צבא חזק ומתקדם וטכנולוגיה פורצת דרך. עם אספקת נשק כמעט בלתי נדלית תחת הברית עם ארצות הברית, ישראל היא אימפריה, ודאי לעומת חמאס. כוחה של ישראל מאז ומתמיד היה טמון בכל מה שמבדיל אותה מארגוני טרור דוגמת חמאס. במשך שנים החזיקה ההנהגה המדינית והצבאית של ישראל בתפיסה כאילו הפלסטינים אינם בני אדם. הדמוניזציה של האויב היתה נוחה יותר במיוחד אחרי ה-7 באוקטובר. אבל דווקא ה-7 באוקטובר הוכיח שהפלסטינים לא ייעלמו מעצמם. והמלחמה האחרונה הוכיחה שלא ניתן להעלימם. הם בני אדם. יש שם אנשים בשר ודם. יש בעזה ילדה בת 14 שהלכה להביא מים ונורתה למוות בידי צלף של צה"ל, יש ילדים שגוועים ברעב ונאלצים לאכול מזון לחיות כדי לשרוד. הרג חסר הבחנה בעזה לא קידם את חיסול חמאס, אבל השחית אותנו מוסרית.

התקשורת הישראלית הסתירה מהציבור לא רק את תמונות ההרס והסבל, אלא גם את עצם קיומו. לעומת זאת היא אימצה לחיקה את דובר צה״ל והפיצה את הודעותיו כדבר תורה ואמת מקודשת, גם כשאלו הוכחו כאסופות מגמתיות של שקרים. הרבה יותר קל להכחיש ולעקם את האמת. הרבה יותר קל לחיות במחשבה שהעם השני פשוט לא קיים. אולם זה בעיקר מאד מסוכן לחשוב שהצד השני הוא דמון. ב-7 באוקטובר ראינו מה הוא מסוגל לעשות. אז מי יודע למה הוא מסוגל מאז?
4. גל משיחיות בצה״ל והתבהמות החיילים
עוד לפני המלחמה ההפקרות הייתה מוחלטת. חיילי צה"ל תעדו עצמם ב-360 מעלות והעלו לרשת. מידע יקר הכולל מיקומי בסיסים, מוצבים, חמ"לים ועמדות שמירה נחשף ללא הרף. אלא שאחרי ה-7 באוקטובר הוסר כל רסן. הרשת מלאה בסרטונים ופוסטים שקוראים ל"מחוק את עזה", "להרוג אותם ללא רחמנות", "בלי להבחין בין פעילי חמאס לאוכלוסיה אזרחית כי אין דבר כזה". גם אם נשים בצד את ביטחון המידע המופקר מבלי שנלמד שום לקח מהמחדלים שהובילו לטבח, החיילים מספקים לבית הדין הבין-לאומי הפלילי בהאג ראיות חותכות לאופן שבו צה״ל הפך לצבא גזען, אנטי מוסרי וחסר חמלה.
הם קוראים למחוק את עזה ומפיצים תמונות של הריביירה שאפשר להקים ברצועה. הרשת מלאה בתיעוד של כתובות גרפיטי של חיילים שקוראים לכיבוש, גירוש והתיישבות יהודית ברצועה. כתובות אחרות מבטיחות נקמה, "במקום למחוק גרפיטי, תנו לנו למחוק את עזה". לא מדובר בפליטת פה של חיילים זוטרים או צעירים. זה לא מקרה אחד או שניים, ולא מדובר בעשב שוטה. מדובר במאות אם לא באלפי חיילים בסדיר ובמילואים, לוחמים ומפקדים בכל הדרגות, גם הבכירות ביותר. "אין אף בן אדם או בת אדם בעזה. יש רק בני ובנות מוות, מהקטן עד הגדול", כתבה בפברואר 2024 קצינה בדרגת רב סרן באחת הרשתות החברתיות.
מיום ליום הפרקטיקות של צה"ל הלכו והפכו דומות לאלו של אויבינו. חיילים שורפים בתים של פלסטינים, מצלמים ומעלים לרשת. מתעדים עצמם חוגגים כשהם מפוצצים מאגרי מים, משחיתים מסגדים, משפילים נשים כשהם מעלים את עצמם לבושים בהלבשה התחתונה של פלסטיניות שפונו מבתיהן. בוזזים וגונבים רכוש. באחד הסרטונים נראה חייל דורש מעשרות פלסטינים שנלקחו מעזה ויושבים באוטובוס בעודם קשורים ומכוסי עיניים לומר אחריו שהם עבדים של משפחתו "לנצח נצחים".
הינד ריג'אב, ילדה בת שש שבהוראת צה"ל התפנתה מהעיר עזה בינואר 2024. זה לא הפריע לצה"ל לירות לעבר המכונית בה נסעה עם משפחתה. כולם נהרגו, חוץ מהינד. בשארית כוחותיה היא הצליחה להזעיק את כוחות החילוץ. שמה ופניה פורסמו בכל העולם. כעבור 12 יום נמצאה גופתה. הקרן שמנטרת תיעודים של פשעי מלחמה שחיילי צה״ל העלו לרשת, פעמים רבות כשהם לועגים לקורבנותיהם, ומדווחת למדינות בעולם שבתורן פותחות נגדם בהליכים משפטים בגין פשעי מלחמה – נקראת קרן הינד ריג'אב.
הסרטונים האלה רודפים היום את החיילים שיצאו לחופשות בחו"ל ומגלים את ההשלכות למעשיהם. בישראל מגיבים לכך פעם אחר פעם כאילו מדובר בצעדים אנטישמיים נגד יהודים ולא במאבק נגד פשעי מלחמה. בצה"ל מפצירים בחיילים להעלים ראיות ומסבירים כיצד למחוק תמונות וסרטונים שהעלו לרשתות במקום לדרוש מהם לנהוג כמו חיילים בצבא מערבי, שמתיימר לקרוא לעצמו מוסרי.
מה שמאפשר את הדמוניזציה של העם הפלסטיני זו, בין היתר, ההדתה שצוברת תאוצה בצה״ל ובפרט גל המשיחיות ששטף את הצבא. עוד ועוד חיילים עונשים את פאץ' המשיח, שרים את "אני מאמין" וקוראים להקמת בית מקדש שלישי. לצד כתובות כמו "כהנא צדק" ו"גוש קטיף שלנו לעד", חיילים תועדו מניפים דגלים כתומים בתוך הרצועה. "מהיום אפשר להוסיף לביטוי סדום ועמורה את העיר עזה", כתב קצין בחטיבה 55 באוקטובר 2023. "בעזה לא מתחיל בכלל הדיון אם יש צדיקים בעיר. אז גם היום צריך להחריב את העיר הזאת. באש ובגופרית".
5. חברה בפוסט טראומה
אל תיתנו לבתי הקפה המלאים להטעות אתכם. החברה הישראלית היא חברה בפוסט טראומה שעסוקה בהדחקה כדי לשרוד. הישראלים ימשיכו לעצום עיניים, לאטום אוזניים, אבל את מה שמאות אלפי חיילים ראו וחוו במלחמה בעזה הנפש תתקשה למחוק. מלחמת יום כיפור נמשכה בסך הכל 19 ימים והגדירה את החברה הישראלית עשרות שנים קדימה. הפעם מדובר בטראומה מתמשכת וממושכת. אפשר רק לדמיין איך ישפיעו 15 חודשים של לחימה אינטנסיבית מסכנת חיים על הדור שיבנה את המדינה. רק בשבוע שעבר כמעט חוסל מי שנמצא קורא "אללה אכבר" ליד גבול עזה. רק בדיעבד התברר שמדובר בחייל פוסט טראומטי. יש לוחמים רבים שמבקשים עזרה ולא מקבלים. ויש את אלה שבכלל לא מבקשים. ללא טיפול קולקטיבי יצמח פה דור אגרסיבי, כבוי יותר, עצבני יותר. מחקרים מלמדים שהמצוקה והסטרס לא ייעלמו עם המלחמה. במידה מסוימת, להפך. האבק ישקע והתסמינים יגברו.
בשבוע שעבר פרסם מבקר המדינה דוח שחושף את השלכות ה-7 באוקטובר והמלחמה על בריאות הנפש בחברה הישראלית. לפי הדו"ח כשלושה מיליון איש מקרב האוכלוסייה הבוגרת דיווחו על תסמיני פוסט טראומה, דיכאון, חרדה או שילוב שלהם, ברמה בינונית או חמורה. במשרד הבריאות דיווחו על כ-340 אלף איש הסובלים מפגיעה תפקודית משמעותית בעקבות האירועים ואנשיו צופים הכפלה של מספר המטופלים ל-680 אלף איש. מתוך הסובלים מתסמינים נפשיים, 900 אלף לא פנו לטיפול, בעיקר בשל מחסור בכוח אדם.
מאז ה-7 באוקטובר הציבור הישראלי מתמודד עם עיסה של רגשות כמו פחד, דאגה וכעס שנדבקו אליו כדיבוק. החרדה הקיומית, אובדן הביטחון האישי, קריסת האמון במוסדות המדינה – משהו ביסודות שלנו התערער באופן כל כך עמוק שקשה לדעת מתי, אם בכלל, נצליח להירפא. יש את אלה שלא יכולים להדחיק ולהמשיך בחייהם. משפחות שכולות, ישראלים שחיו חודשים ארוכים בבתי מלון, מילואימניקים שאיבדו את העסק שלהם, אנשים שבני משפחותיהם נחטפו לעזה, עשרות אלפים שנעקרו מבתיהם בצפון. כל כך הרבה אנשים שחווים את ההפקרות על בשרם. ומי ידאג להם? אם יש משהו שלמדו ב- 7 באוקטובר הוא שהם חייבים לדאוג לעצמם. המדינה לא תעשה את זה עבורם.