יותר משנה של הכנות הובילה את תומר איתמרי לרגע הזה. ניחוח החציר כבר מילא את האוויר, האגם הקטן נשקף מן המרחק, ועשרות העיניים של קרוביו עוקבות אחרי דמותו עד שעוצרת מתחת לחופה. בעקבותיו צעדה סיוון בשמלה לבנה, זו שתהפוך בעוד רגעים ספורים לאשתו לעתיד. תומר הושיט יד אל עבר זוג טבעות זהב מבריקות וענד את אחת מהן על אצבעה. למתבונן מהצד יהיה נדמה כי מדובר בחתונה שגרתית של זוג מאושר, אך הטבעות הכילו רמז למה שחסר. בתוך טבעות הנישואים של הזוג הטרי היו השרידים האחרונים שנותרו מבית הוריו של תומר בכפר עזה. זה כל מה שנשאר מהם.
טבעת הנישואין של סיוון. צילום: באדיבות המשפחה
שנה ושלושה ימים בדיוק לפני החתונה, ב-7 באוקטובר 2023, רם ולילי איתמרי היו בביתם. בנם תומר וארוסתו היו אז בנופש במונטנגרו. המקום שבו גדלו, כפר עזה, נכבש בידי עשרות מחבלים. בית משפחת איתמרי נשרף כליל, כאשר בתוכו היו לכודים רם ולילי.
יחד עם תומר שכלו את יקיריהן באותו היום עוד 1,163 משפחות. כמו תומר, רבים מקרובי קורבנות ה-7 באוקטובר בחרו בהנצחה ייחודית, ויחד הם מסמנים מפנה בהנצחת החללים בישראל. בעוד ימי הזיכרון בישראל והנצחת חיילים ונפגעי פעולות טרור ידועים זה עשורים דרך מצבות, אנדרטאות וטקסים, ההנצחה בטבעות הנישואים של תומר וסיוון, לדוגמה, אישית ביותר וקשורה ישירות לאדם אותו איבדו, למה שאהבו ולמי שהיו. ככה הם מצליחים, כל אחד ואחת בדרכם, לשמור חלק קטן ממנו בחיים.
״המחבלים אצלנו״
ענת ציקוני, כבת 50, חיה את מרבית שנותיה בכפר עזה. בשנים האחרונות היא מתגוררת עם בעלה וילדיה בהוד השרון, אך כאשר מתבקשת להציג את עצמה היא עדיין בוחרת בצמד המילים "בת משק". "כשגדלים בקיבוץ הבית הוא לא רק זה של ההורים. הבית הוא הקיבוץ כולו ואת מכירה את כולם, עד רמת מי הילד של מי ומה עובר עליהם בבית", מספרת ציקוני. "אני לא יודעת איפה את גרה, אבל תדמייני שאנשים רעים מאוד נכנסים לתוך הבית שלך, איפה שנמצאת כל המשפחה שלך וכל האנשים הכי קרובים אלייך, מי שגדלת איתם כל החיים, ופשוט מחרבים הכול ומתעללים בכולם, באנשים ובבית עצמו במשך שעות ואף אחד לא בא להציל אותם. זה מה שקרה ב-7 באוקטובר".
כשענת שמעה לראשונה על מה שהתחולל בקיבוץ שבו גדלה, היא הייתה בביתה שבהוד השרון. כל העדכונים המצמררים על מה שקורה שם התקבלו בזמן אמת באמצעות התראות בלתי פוסקות בקבוצת הוואטסאפ של הקיבוץ. במהלך כל אותן שעות מטלטלות ענת הייתה עסוקה רק בדבר אחד: בהכוונת הכוחות הצבאיים ברחבי הקיבוץ. "קיבלנו דיווחים פשוט מזעזעים על אנשים שאמרו ששורפים להם את הבית", היא משחזרת. "הייתה משפחה שהחזיקה את הדלת של הממ"ד בקושי בזמן שהמחבלים ירו דרך חור הידית. קיבלנו דיווח שהאמא נפגעה ופשוט שכבה לדמם לצד הילדים שלה, ולי אין מה לעשות חוץ מלהמשיך להכווין את הכוחות מרחוק".
סבא קצ'קו עם נכדותיו ענבר ורות. צילום: באדיבות המשפחה
ענת זוכרת היטב את תחושת הייאוש וחוסר האונים שלה במהלך אותן שעות, שעליה התווספה דאגה רבה לאביה, דוד (קצ'קו) קציר. "כשהתחילו האזעקות התקשרתי לאבא שלי והוא לא ענה", היא משתפת. "בת הזוג שלו, איילת, ענתה ואמרה לי שהיא נמצאת בממ"ד ושאבא דיבר איתה ושהוא בדרך אליה. הוא יצא ב-6:20 לטיול ג'יפים שתכנן עם חברים, אבל כשהוא הסתובב לחזור הביתה כבר עמדו בכניסה לקיבוץ מחבלים במדי צה"ל".
"ואז הם ירו בו", היא אומרת ומתקשה להסתיר את הכאב. "התנתק איתו הקשר ולא ידענו מה איתו. איילת סיפרה שהיא שומעת קולות בערבית מחוץ לחלון ובדיעבד התברר שהמחבלים נכנסו מסמוך לשכונה בה הם גרים, טיפסו על הגגות ופשוט טבחו בכל מי שנכנס".
במהלך כל אותם רגעים מבעיתים, רם ולילי איתמרי שהו בביתם. עם קושי להתחבר לרשת סלולרית, הם ניסו לעדכן את בנם תומר במה שקורה בקיבוץ. "כשהיינו במונטנגרו התעוררתי מוקדם מאוד בבוקר מחלום של סיוון. היא אמרה שהיא חלמה שהתחילה מלחמה ושכדאי שאתקשר ואבדוק שהכל בסדר בבית", נזכר תומר. "ראיתי מטחים מטורפים אבל מהר מאוד הבנתי שזה הרבה יותר גדול מזה. התחלתי לקבל סרטונים של חבר'ה מהכפר שאמרו שהם שומעים יריות והבנתי שאני חייב לעשות משהו".
למרות שהיה מעבר לים, תומר נכנס מיד לקבוצת הווטסאפ של הקיבוץ והחל לסייע בהכוונת הכוחות הצבאיים. הוא עזר להם בפענוח תצלומי האוויר ובמיפוי הקיבוץ, ועשה כל שביכולתו על מנת לסייע לצבא ובמקביל לנסות להרגיע ולעודד את חבריו מהבית, שמחלקם לא שמע עוד. "אני מבין שאין להורים שלי קליטה ועוקב אחרי ההתקדמות של המחבלים לפי הדיווחים, ובהתאם להתקדמות הזו אני משתדל לעדכן את ההורים מתי זה יקרה. בשנייה שהבנתי כמה הם קרובים כבר קיבלתי הודעה מאמא שלי: 'המחבלים אצלנו'. זו הייתה ההודעה האחרונה שהיא שלחה לי".
״לעקור את הלב והריאות״
במשך חודש הוגדרה התצפיתנית רוני אשל כנעדרת לפני שקיבלה משפחתה את ההודעה הקשה מכל. "חיפשנו את רוני במשך 35 ימים לפני שהודיעו לנו שהיא נשרפה עם החברות שלה בחמ"ל", מספרת תאיר קובלסקי, בת דודתה של אמה של רוני. היא מבקשת להיקרא 'דודה של רוני' בגלל הקרבה ביניהן. "ועד שלא קיבלנו את ההודעה הזו עשינו כל מה שאנחנו יכולים כדי למצוא אותה".
את הבשורה הקשה קיבלה תאיר לבסוף כאשר אספה את ילדיה מהגן. "זו הייתה פשוט זוועת עולם", היא משחזרת בקושי. "היו כמה רגעים שידענו שהסיכוי שהיא בחיים קלוש, אבל אין את הפריבילגיה להגיד 'זהו, היא מתה' עד שאומרים לך את זה. משהו בלשמוע את זה מגורם רשמי הפך את זה לאמיתי פתאום. זו הייתה מכה כואבת".
רוני ז"ל שושבינה בחתונה של תאיר. צילום: באדיבות המשפחה
המכה הכואבת של משפחת טרמין הגיעה בצורת דפיקה בדלת ב-22 בדצמבר בשעה 22:30 בלילה. "היה מבול בחוץ וכולנו היינו אחרי ארוחת הערב. אני כל הזמן נזכרת בזה", מספרת בדמעות שלומית טרמין, אמו של שי טרמין. "לא היו צריכים להגיד לי הרבה, הבנתי ברגע שראיתי שלושה קצינים עומדים בדלת: שי נהרג".
"באזור רבע לחמש הרגשתי יד רותחת בחזה שמנסה לעקור לי את הלב והריאות החוצה וב-17:20 היא נעלמה. חמש שעות אחרי זה הגיעו הקצינים לסף הדלת שלנו. שעת המוות הייתה 17:14״
שי היה צריך להתחיל ללמוד עבודה סוציאלית כפי שתמיד חלם במכללת תל-חי, אך לאחר ה-7 באוקטובר הוא גויס למילואים לגדוד 6623. "בהתחלה הוא היה בצפון ואז עבר דרומה", מספרת שלומית, "יום אחד קיבלנו ממנו שיחה בה הוא אמר 'אמא, לוקחים לנו את הטלפונים', והבנו שהוא נכנס לעזה. מהרגע הזה הקשר היחיד אליו היה דרך מכתבים שהוא כתב לנו בשטח והעביר דרך השלישה של הגדוד. גם במכתבים היה לו חשוב להמשיך לעודד אותנו. הוא הבטיח לי שהוא יהיה בסדר, וכל כך רציתי להאמין לו".
שי טרמין ז"ל ומשפחתו. צילום: באדיבות המשפחה
המכתב האחרון ששלח שי למשפחתו מעזה. צילום: באדיבות המשפחה
אביו של שי, אבי טרמין, הרגיש שמשהו לא בסדר עוד באותו בוקר. "יצאתי מהעבודה מוקדם וכשחזרתי עליתי לחדר, נשכבתי והסתכלתי על התקרה בלי לזוז", הוא מספר, "באזור רבע לחמש הרגשתי יד רותחת בחזה שמנסה לעקור לי את הלב והריאות החוצה וב-17:20 היא נעלמה. חמש שעות אחרי זה הגיעו הקצינים לסף הדלת שלנו, ושאלתי אותם שתי שאלות: 'האם הגופה שלו בישראל?' הם הנהנו, ו'האם הוא נהרג סביב השעה חמש?'. שם הם נשברו לחלוטין ושאלו איך ידעתי. הרגשתי. הוא נהרג בקרב קשה מאוד בעזה מכדור צלף בחזה, בדיוק איפה שכאב לי, ושעת המוות שקבעו לו הייתה 17:14".
״אני חייבת להחזיר את הבן אדם״
"אחרי שקיבלתי את ההודעה מאמא שלי, ראיתי שחור, וניסיתי להביא את כל הצבא לבית שלהם. המחבלים הגיעו אליהם, שרפו את הכול ואז נותק הקשר", מציין תומר ומספר שבמשך שלושה שבועות ארוכים המתין לזיהוי הסופי של שרידי הוריו. כל זיכרונות הילדות, הרגעים האישיים והדברים הכי יקרים לליבם, שנשמרו שנים בבית ההורים, נשרפו לחלוטין ."לא נשארה לנו שום מזכרת פיזית משם מלבד הארק דיסק שמכיל סרטוני ילדות שלנו", ממשיך תומר, "לקחתי אותו כמה ימים לפני זה מאמא שלי וזה היה בבית שלנו וניצל. חוץ מזה לא נשאר לנו שום דבר".
ב-29 באוקטובר 2023 התקיימה הלוויה אליה, הגיעו יותר מ-1,500 אנשים. "ריטה באה לשיר והיה מאוד מרגש", מספר תומר בנחמה מסוימת. "אבא שלי רם היה בין 56, ואמא לילי בת 63. אבא נולד וגדל בקיבוץ רוחמה ומאוד אהב את האדמה ולעבוד עם הידיים. הוא היה איש מכונאות רכב וזה היה כל עולמו. הוא היה מוסכניק מדופלם, טרקטוריסט מופלא וכל מה שאני זה בזכותו. ואמא היא הלב. היא מלאת שמחת חיים והייתה מורה כל חייה. היא תמיד אמרה לי 'תעשה הכול, ואם אפשר אז עם חיוך ועם כל הלב'".
אחרי מה שקרה החליט תומר לעזוב את עבודתו. "אני מנהל את מערכת החינוך הלא פורמלית של כפר עזה עכשיו. נקראתי לדגל והחלטתי לעשות משהו משמעותי בשביל הנוער כאן כדי שהם יצליחו לקום מתוך האסון. זה הבית".
כפר עזה היה גם ביתו של דוד (קצ'קו) קציר. במשך שנים ארוכות חי באושר עם זוגתו איילת, חתולתו "אפורה" והיונים בהן היה מטפל כדרך קבע. "אחרי שירו באבא שלי האנשים שעזרו לחלץ פצועים רגלית ראו אותו בג'יפ שלו", מספרת ענת, ביתו של קצ'קו. "אי אפשר היה להתבלבל ולחשוב שזה לא הוא. הייתה לו רעמת תלתלים כסופה והוא תמיד היה הולך עם חולצת משבצות. ואת הג'יפ? כולם הכירו. אז כשאיילת נכנסה לחדר האוכל של הקיבוץ וכולם באו לחבק ולנחם אותה היא הבינה שהוא איננו".
דוד ז"ל ואפורה החתולה. צילום: באדיבות המשפחה
"כששמעתי את מה שקרה לא הצלחתי לחשוב על עצמי. רק אמרתי שלא הגיוני שזה יכול להיות, לא הוא", היא מספרת, "הסתכלתי על הילדים שלי שהיה לו קשר כל כך מיוחד איתם וחשבתי על הדברים שהם היו עושים ביחד, איך הוא היה לוקח אותם לשדה, ואיך הם היו עוזרים לו לנקות את השובך של היונים, וכמה הוא אהב להכין להם צ'יפס. החוסר שלו היה כל כך גדול שאמרתי שאין סיכוי, אני חייבת להחזיר את הבן אדם הזה חזרה".
דוד ז"ל ומשפחתו שהתחפשה אליו בפורים. צילום: באדיבות המשפחה
בשביל תאיר קובלסקי ההתמודדות הייתה כפולה. בפעם הראשונה היה עליה להתמודד עם ההבנה שרוני אשל, קרובת משפחתה האהובה, כנראה נחטפה לעזה, ובפעם השנייה היא נאלצה להתמודד עם ההבנה כי רוני איננה חטופה – אלא איננה. "בפעם האחרונה שראיתי את רוני זה היה בחתונה של בן דוד שלנו רז", היא נזכרת בחיוך. "היא הייתה לבושה מהמם ונראתה אש, האחיינים שלנו היו לה על הכתפיים כל הערב ופשוט היה כיף".
עמדת ההנצחה לזכר שי ז"ל בביתו שבראש פינה. צילום: ליאור נושטיין
תאיר, לשעבר עובדת בסטרטאפים, יזמות והון-סיכון, עזבה את עבודתה כאשר שמעה שרוני נעדרת. "ה-7 באוקטובר היה הפעם האחרונה שהרגל שלי דרכה במקום העבודה שלי, אני הייתי בבית עם הילדים ותפעלתי את חמ"ל רוני", היא משתפת, "לאורך כל התקופה הזו ניסיתי, יחד עם כל המשפחה, לעשות הכול כדי למצוא כל מידע שיוכל לעזור לנו ותוך כדי לשמח את ההורים שלה כמה שאפשר".
"התראיינו כולנו בכלי תקשורת זרים לפחות ארבע פעמים ביום ופשוט סיפרנו על מי זו רוני, שיבינו שחטפו ילדה", היא משחזרת. "כשאני רוצה לדבר על רוני אני רוצה לדבר על כמה היא אהבה את הכלב שלה ואיך היא הייתה מתחבקת איתו שעות, לספר על מה היא אהבה לאכול, ועל איך היא נהנתה להאזין ליסמין מועלם וטיילור סוויפט, וזה מה שהצגנו החוצה. עכשיו זה זיכרון שאנחנו עושים הכל כדי להמשיך לשמר אותו".
רוני ז"ל, השנייה משמאל, כילדה קטנה. צילום: באדיבות המשפחה
המאבק בשכחה
כאשר הוא נשאל "מאיפה מגיע הדחף להנציח אדם אחר?", פרופ' אורן מאיירס, חוקר זיכרון קולקטיבי מהחוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה, זקוק לכמה רגעים כדי לחשוב. "זו שאלה כמעט פילוסופית", הוא משיב. "הנצחה היא המאבק הנדון לכישלון שלנו להילחם בשכחה. אנחנו חיים עם הידיעה של הסופיות שלנו ויודעים שיום אחד אנחנו לא נחיה. ואני חושב שאנחנו באופן טבעי מנסים להיאבק בידיעה הזו ובמוחלטות של העובדה שאנחנו נמות. אני חושב שכשהמוות הוא של אדם צעיר או קורה בנסיבות טרגיות כל כך, וכשיש לו משמעות שהיא מעבר למשמעות של המוות הפרטי – אז יש לנו עוד יותר רצון להנציח".
לרוב אותו רצון להיאבק בשכחה עליו מדבר מאיירס מגיע מהמעגל הקרוב של האדם שהלך לעולמו, אך במקרה של רוני אשל ז"ל, הדחף להנציח הגיע ממקום נוסף ומפתיע – קהילת המעריצים של הזמרת טיילור סוויפט. באותו הזמן, הזמרת היתה בעיצומו של סיבוב הופעות עולמי, בו מעריציה פיתחו מסורת שבמסגרתה חלקו צמידי חברות. לרוב הצמידים מעוטרים בשמות השירים ובאזכורים נוספים הקשורים לזמרת, אך מפרוץ המלחמה החלה תופעה חדשה בקרב המעריצים הישראלים – הכנת צמידי חברות צהובים עם השם של רוני.
צמידים צהובים לזכר רוני אשל. צילום: הדס קפלן, באדיבות המשפחה
"אני זוכרת שפניתי לקהילה הרשמית של הסוויפטיות בארץ וסיפרתי להם על רוני כשחשבנו שהיא עוד חטופה", נזכרת תאיר, קרובת משפחתה. "בראש שלי חשבתי שהקהילות מכל העולם מחוברות ושהתמונה שלה תעבור מהקהילה לקהילה, אבל לא יכולתי לדמיין שזה יגיע לממדים כאלו. זו הייתה אבן שזרקתי שהתגלגלה והפכה להיות הפרויקט הכי מדהים שעשיתי בחיים. לשבעה הגיעו המון סוויפטיות ששמו צמידי חברות על הקבר, אפילו הייתה ילדה בתיכון יהודי באמריקה שפתחה דוכן עם צמידים כאלו, אבל מה שהכי הדהים אותי זה הבחורה שפגשה את כוכב 'דמדומים' והחליטה לספר לו על רוני".
צמידים שהוכנו לכבוד ההופעה לצד צמיד של רוני. צילום: באדיבות המשפחה
נעם פינבליט, בת 22 וחצי מעתלית הגיעה להופעה של טיילור סוויפט בלונדון כמעט בטעות אחרי ביטול ההופעות המפתיע של הזמרת בוינה. פינבליט, יתומת צה"ל אשר איבדה את אביה כאשר הייתה רק בת 9, מספרת כיצד הרגישה קשר אישי לרוני וכמה היה לה חשוב שאנשים יכירו את הסיפור שלה: "הכנתי צמידים של כל האלבומים שאני אוהבת לפני ההופעה אבל כמות הצמידים הכי גדולה שעשיתי הייתה של רוני, ידעתי שאין מצב שאני טסה בלעדיהם".
״הסיפור של רוני אשל נגע בי אישית והכי הייתי רוצה בעולם לפגוש ולחבק אותה ואת זה אני לא יכולה לעשות, אבל מה שאני כן יכולה לעשות זה לחלק את הצמידים שלה״
"כשהייתי בהופעה עמדתי צמוד לאזור ה-VIP ושם זיהיתי את טיילור לאוטנר", מוסיפה פינבליט, "צעקתי לו 'טיילור! טיילור!' כדי שיבוא אליי וישר צילמתי, אמרתי שאני חייבת לשלוח את הסרטון לאבא של רוני. לאורך כל הסרטון רעדתי ובהתחלה גמגמתי, אבל אז התעשתי וסיפרתי לו על רוני. הוא היה הכי נסיך בעולם והבטיח לשמור את הצמיד ולא לתת אותו לאף אחד, ובאמת כשבדקתי תוך כדי ההופעה ואחריה – הצמיד היה עליו. הסיפור של רוני נגע בי אישית והכי הייתי רוצה בעולם לפגוש ולחבק אותה ואת זה אני לא יכולה לעשות, אבל מה שאני כן יכולה לעשות זה לחלק את הצמידים שלה ולספר לאחרים על מה שהיא עברה".
נעם וטיילור לאוטנר, כוכב דמדומים, בהופעה בלונדון. צילום: נעם פינבליט
שי טרמין וכרמל שוינוק היו החברים הכי טובים, הם הכירו בתיכון ומאז הפכו לבלתי נפרדים. יש אפילו כאלה שיגידו שנראו כמעט כמו תאומים. אבל גם מי שלא הצליח לראות את הדמיון הפיזי לא יכול היה להתכחש לקשר הייחודי שנרקם ביניהם וגם בין המשפחות שלהם.
"מבחינתי כשאני רואה את התמונה שלו על בקבוק ושותה את הבירה שלו, אני יודע שהוא כאן״
"יש לי מזקקה ואני מייצר בירות עם מבשלת רמת הגולן", מספר נטע שוינוק, אביו של כרמל. "שי תמיד היה מגיע לכאן ומנסה לחשוב איך אפשר לשווק את הבירה הזו. הוא היה יוזם שנלך לפסטיבלי בירה בכל רחבי הארץ, בונה תוכניות עסקיות ומגיע לשבת איתי בפרגולה כדי שנעבור על הכול. באחד הפסטיבלים אליהם הגענו בזכותו, מכרנו את כמות הבירה הגדולה ביותר שמכרנו עד היום".
הבירה שיצרו לזכר שי טרמין ז"ל. צילום: באדיבות המשפחה
לנטע היה ברור שהוא חייב להנציח את שי דרך הבירה שהוא כל כך התאמץ לשווק בחייו, ולכן הוא החליט לייצר בירה חדשה לזכרו – "הטריפל טרמין", אותה השיקו בערב מיוחד אליו הגיעו כל חבריו וקרוביו של שי. "יש משהו בשי שהיה מאוד מנחם, משמח ומחבר, וגם בירה היא דבר שהוא נורא מחבר", משתף נטע. "זה לא סתם שבאותו ערב 120 אנשים שתו ארבע חביות של 80 ליטר, כי איפשהו הם הרגישו את החיבור הזה של כולם ביחד, של הרצון להיות אחד עם השני".
"עשיתי את זה יותר בשבילי ובשביל כרמל מאשר בשבילו", הוא מודה. "זה די אנוכי להגיד את זה, אבל מבחינתי כשאני רואה את התמונה שלו על הבקבוק או כשאני שותה את הבירה שלו אני יודע שהוא כאן איתנו".
הבירה שיצרו לזכר שי טרמין ז"ל. צילום: באדיבות המשפחה
בתוך החיים עצמם
כשענת ציקוני החליטה להנציח את אבא שלה היא החליטה לשבת ולכתוב. "כשחזרתי מהשבעה שלו כתבתי סיפור על 'סבא טרקטור' ושלחתי אותו לעורכת", היא נזכרת, "ענבר הבת הבכורה שלי קראה לו ככה תמיד כי היא רצתה להבדיל בין שני הסבים שלה, אז היה את אבא של אורי בעלי שהוא 'סבא זקן', ואבא שלי היה 'סבא טרקטור'".
כריכת הספר "סבא טרקטור לא נרדם" לזכרו של דוד
"רציתי שבספר הילדים הזה יהיה את אבא שלי בדיוק כמו שהוא היה", היא מתארת. "רציתי לספר על הקשר שלו עם הנכדים ועל הצ'יפס שהיה מכין להם, אבל גם על הצדדים המורכבים יותר כמו פוסט הטראומה שהיה לו. מה שיצא בסוף זה סיפור על סבא שיש לו מפלצות פטפטניות שמציקות לו, שמייצגות את פוסט הטראומה, והוא מבקש עזרה מהנכדים שלו כדי להתמודד עם הבעיה".
הנכדים שקראו את הספר לפני פרסומו עזרו לענת בשינויים ואפילו השפיעו על סוף הסיפור. "היו 9 גרסאות שונות לספר ובכל פעם הקראתי לילדים כדי לראות אם אני בכיוון", היא משתפת. "בהתחלה רציתי שהספר יסתיים בזה שסבא טרקטור מגרש את המפלצות, אבל הילדים אמרו שסבא בחיים לא היה מגרש אף אחד והציעו שהוא ייתן להן לגור איתו במקום".
"חשבתי שהספר יישאר בגדר זיכרון פנימי למשפחה, אבל תוך חודש נקנו כבר 500 ספרים. אני מקבלת הודעות מאנשים שמספרים כמה הוא עוזר לילדים שלהם ומעביר מסר חינוכי. זה מקסים, אבל אני לא כתבתי על זה, כתבתי על אבא שלי".
"חשבתי שהספר יישאר בגדר זיכרון פנימי למשפחה, אבל תוך חודש נקנו כבר 500 ספרים", היא אומרת. "עכשיו אני מקבלת הרבה הודעות מאנשים שקנו את הספר שמספרים לי כמה הוא עוזר לילדים שלהם, ואיך שיתוף הפעולה עם בעלי החיים מעביר מסר חינוכי, וזה מקסים, אבל אני לא כתבתי על זה, פשוט כתבתי על אבא שלי".
קצ'קו והנכדים. צילום: באדיבות המשפחה
נכון להיום ענת נותרה היחידה ממשפחתה שלא חזרה לקיבוץ אחרי כל מה שקרה, ולמרות הניסיונות הרבים, הקושי בלראות את הזוועות בעיניים הוא משהו שהיא בוחרת להימנע ממנו. "אני פשוט לא מסוגלת לחזור", היא אומרת. "בעלי אורי היה שם, ענבר הגדולה, אבל אני פשוט לא מסוגלת. לא לכפר עזה ואפילו לא לבאר שבע שזה לא קרוב בכלל. אני פשוט לא מפסיקה לדמיין איך החיילים נכנסים לקיבוץ ורואים את אבא שלי זרוק שם בג'יפ שלו, ואיך אני לא יכולה לעשות שום דבר כדי לקחת אותו או להציל אותו. אבל עכשיו אני מנסה להציל אותו, ככה, עם הספר שכתבתי. אני רוצה להציל את מי שהוא היה".
לתומר איתמרי כמעט ולא הייתה הזדמנות להציל את מי שהיו ההורים שלו אחרי שביתם נשרף, אך מתוך האפר והעפר הצליחו לאתר גוש מתכות מפוחם שתומר הצליח לזהות מיד. "לאמא שלי תמיד היו המון צמידים על הידיים", הוא מחייך ואומר: "כשהיא הייתה שמה מלח כל השכונה הייתה שומעת. אחרי כל האירוע לקחתי את הגוש הזה והלכתי לצורף, ביקשתי ממנו שיוציא לי מתוכו שתי טבעות שהולכות להיות טבעות הנישואין שלי ושל סיוון".
"אמא ואבא שלי היו איתי בכל שלב בחיים, ואחרי מה שקרה אמרתי 'איך אני יכול לעשות שהם יהיו איתי גם שם, בחתונה?'"
וכך עבר אותו גוש מתכות בין ידיהם של צורפים שונים, שלאט לאט ניקו וחשפו את הצבע הזהוב והדקורציה הייחודית של הצמידים של לילי, עד שנולדו מתוכו שתי טבעות מחדש. "אמא ואבא שלי היו איתי בכל שלב בחיים, ואחרי מה שקרה אמרתי 'איך אני יכול לעשות שהם יהיו איתי גם שם, בחתונה?'", הוא משתף. "אז קניתי שעון בדיוק כמו זה שהיה לאבא שלי, ולקחתי את רשרוש הצמידים שתמיד הזכיר לי את אמא והפכתי אותו לטבעות. כשסיוון ארוסתי שמעה על זה היא מאוד התרגשה, והחלטנו יחד להתחתן ב-10.10.2024, בדיוק שנה אחרי. רצינו להגיד בזה שאנחנו ממשיכים ובונים משפחה משלנו מתוך האסון, גדול ככל שיהיה. אסון ענק, אבל אנחנו עדיין בחרנו בחיים".
טבעות הנישואין של סיוון ותומר. צילום: באדיבות המשפחה
"אני חושב שמה שמאוד מאפיין את כל ההנצחות האלו הוא הרצון שלהן להיות בתוך החיים", טוען מאיירס. "יש בהן רצון שהזיכרון לא יהיה שמור למקומות שמייחדים אותם למוות כמו בתי קברות ואנדרטאות, ושהוא יהיה נוכח גם במרחבים שהם בבירור מרחבים של חיים ושל שגרה, כלומר שיהיה משהו הרבה יותר יומיומי בתוך העבודה של האבל".
"יש הנצחות שהן יותר סופיות מאחרות", מסכם מאיירס. "מצבה על קבר היא משהו 'סגור', ואם אני מגיע לבית קברות אולי עושים טקס ושם לרוב זה מסתיים. אבל ההנצחות האלו מבקשות הרבה יותר השתתפות, הן מבקשות לקרוא, לשתות, לענוד טבעת, להחליף צמיד בהופעה, הן מנסות לסחוף אל תוך הזיכרון אנשים חדשים, ומנסות, בסופו של דבר, להפוך את הזיכרון של אדם מת – למשהו הרבה יותר חי".
הכתבה הוגשה במסגרת סדנה בחוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה בהנחיית נתנאל שלומוביץ