באפריל 1943 פרץ בגטו היהודי של ורשה מרד נגד כוחות הכיבוש הנאצים. המרד, כפי שידעו מארגניו היהודים, היה חסר סיכוי לכתחילה. "לא רצינו לתת להם לטבוח בנו", ייזכר לימים מארק אדלמן, אחד הניצולים היחידים מהמרד, "בסך הכול רצינו לקבוע בעצמנו את אופן המוות". עֵד אחר לאירוע היה המשורר הפולני צ'סלב מילוש, שבשבועות הבאים שמע ממרפסת ביתו בפרברי ורשה את הדיכוי האכזרי של המרד על ידי כוחות האס-אס. "בשמי הלילה נשמעו צעקות שגרמו לנו ל'עור ברווז'", הוא נזכר מאוחר יותר, "אלה היו צעקות של בני אדם שנרצחים". מילוש לא ידע בדיוק מה מקור הצרחות, אולם הוא חש באותו לילה חוסר נוחות: "זה היה ערב אביבי ויפה, כזה שמעורר תחושה של 'כמה טוב לחיות'; ובה בעת שלוות הלילה הייתה אכזרית. לא יכולנו להביט זה לזה בעיניים".
בדקות אלה ממש, לדברי מִישְׂרָה, "תחושה של חמלה ובה בעת ידיעה שאתה חסר אונים" מדירה שינה מעיניהם של רבים במערב לנוכח מה שמתחולל בעזה
אפיזודה זו, שהפכה למיתוס היסטורי, פותחת את ספרו החדש של המסאי והסופר ההודי פַנְקָג' מִישְׂרָה (Pankaj Mishra) "העולם אחרי עזה: היסטוריה" ("The World After Gaza: A History"). הספר, שיצא לאור בפברואר האחרון, עוסק במלחמה המתחוללת בעזה. מדוע דווקא אפיזודה ממלחמת העולם השנייה בוורשה פותחת ספר שמתיימר לעסוק בהווה ובעזה? במגזין האמריקאי היוקרתי Foreign Policy התפרסם לאחרונה קטע מהספר תחת הכותרת "כיצד ניפצה עזה את המיתולוגיה של המערב". עיון בקטע, שפורסם כחלק מקמפיין הקידום של הספר, מסביר את הקשר בין שני האירועים ואת השימוש של מִישְׂרָה בקשר הזה.
התחושה שמילוש מתאר, לדברי מִישְׂרָה, למעשה לא נעלמה מהעולם לאחר מלחמת העולם השנייה. תחושה דומה של חוסר אונים למול זוועה שמתרחשת במרחק מה, חש מילוש עצמו לנוכח מעשיה של ארצות הברית במהלך המלחמה בווייטנאם. "תחושה של חמלה", ניסח זאת מילוש, שבשנות השישים חי בארצות הברית, "ובה בעת ידיעה שאתה חסר אונים". בדקות אלה ממש, לדברי מִישְׂרָה, תחושה זו מדירה שינה מעיניהם של רבים במערב לנוכח מה שמתחולל בעזה.
הגרניקה של עזה
"השמדת עזה על ידי ישראל" – הפעם זהו מִישְׂרָה – הפכה מיליוני אנשים ל"עדים בלתי־רצוניים לגילוי של רוע פוליטי". אותם עדים, כמו מילוש וחבריו, "הרשו לעצמם לחשוב מדי פעם שטוב לחיות, ואז שמעו את צעקותיה של אם שרואה את בתה נשרפת למוות לאחר שישראל הפציצה עוד בית ספר". כדי לקבל מושג על עומק הזעזוע, מִישְׂרָה ממליץ להביט בתגובותיהם של מי שראו "תמונה מעזה של אב אוחז בגופה חסרת הראש של ילדו". תגובות אלה אינן נופלות לדבריו מההלם והזעם שחשו מי שראו לראשונה את "גרניקה" המפורסמת של פיקסו.
במקום להכיר בשואה כביטוי קיצוני של הרוע האנושי וכצו מוסרי להיאבק ברוע בכל הקשריו, במערב חושבים עליו כעל צו מוסרי לייחד את השואה, וממילא לתמוך ביהודים ולהיאבק באנטישמיות.
כיצד ייתכן שאפילו בעולם שלאחר השואה יש מי שמאפשרים לאכזריות כזו להתרחש? מדבריו של מִישְׂרָה עולות שתי תשובות. ראשית, המחשבה שלקחי השואה נלמדו, ושלאחר 1945 כונן המערב ערכים של "אנושות משותפת, המושתתת על זכויות אדם ועל נורמות משפטיות ופוליטיות מינימליות", היא אינה יותר מאשליה שהנחילו הדמוקרטיות המערביות. בפועל, גם במהלך השואה לא נקף העולם המערבי אצבע כדי לסייע ליהודי אירופה, ואפילו לאחריה לעיתים קרובות סירבו הדמוקרטיות המנצחות לקבל אליהן את הניצולים היהודים. מנגד, הן לא התקשו לסלוח לגרמניה הנאצית על פשעיה, ובלבד שתצטרף למערב במאבק נגד הגוש הסובייטי.
אולם חמור מכך, לקחי השואה הובנו במערב באופן שטחי, שמבטיח "לעולם לא עוד", אולם איננו מקיים. במקום להיאבק בתופעות שמזכירות את השואה, אנשי המערב מאותתים על השתייכותם לציוויליזציה בכך שהם מטעימים כמה אין להשוות את השואה לשום אירוע היסטורי. במקום להכיר בשואה כביטוי קיצוני של הרוע האנושי וכצו מוסרי להיאבק ברוע בכל הקשריו, במערב חושבים עליו כעל צו מוסרי לייחד את השואה, וממילא לתמוך ביהודים ולהיאבק באנטישמיות.
עזה מצטרפת לשורת אירועים ש"ערערו את ההנחה הבסיסית המשותפת למסורות הדתיות והנאורות החילונית: שהאדם מוסרי מיסודו" ואת המחשבה הנואלת שהסדר העולמי מושתת על עקרונות אלה.
השילוב של אדישותן של הדמוקרטיות המערביות כלפי רוע ושל הפרשנות השטחית שהן מעניקות לאירועי השואה גורם לכך שבעזה מתרחשים פשעים חמורים; כאלה שבוודאי אינם עומדים בסטנדרטים המוסריים של החובה למנוע עוד שואה. "בעבירות המוסריות והמשפטיות של ישראל" מִישְׂרָה אינו מתקשה לזהות "סימנים לזוועה האולטימטיבית": דה־הומניזציה של הקורבנות העזתים והאופן שבו ישראלים מציגים אותם כמגלמים את הרוע המוחלט; התבטאויות ישראליות שמעידות על כוונת השמדה כוללת; פגיעה בחפים מפשע, שהם למעשה רוב מכריע מבין הקורבנות; קצב ההרג, ממדיו והשיטות הקיצוניות שמשמשות בו; מניעת תרופות ומזון; היקף ההרס "שבאופן יחסי גדול מזה שהמיטו בעלות הברית בהפצצות על גרמניה במלחמת העולם השנייה" ועוד סימנים שמִישְׂרָה מונה ומספק להם דוגמאות.
אל נכון, לדברי מִישְׂרָה, מעשי הטבח ב־7 באוקטובר עוררו ביהודים ישראלים רבים חשש מפני שואה נוספת. אבל "היה ברור מלכתחילה שההנהגה הישראלית הפנאטית ביותר בהיסטוריה" תזדרז לנצל ניצול ציני את התחושות הללו כדי לפתוח במה שחרג בהרבה מהגנה עצמית – ושהוגדר כ"ניסיון להפוך את רצועת עזה כולה לבלתי־ראויה למגורים ולהחליש את יושביה עד שימותו או יעשו הכול כדי להימלט", להגדרתו של ההיסטוריון עומר ברטוב.
״שום אסון לא משתווה לעזה״
הקשר בין השואה לבין המלחמה בעזה נעשה ברור יותר, לדעת מִישְׂרָה, לאור הפסיביות של המערב בשני המקרים. ככלל, הגישה המקובלת במערב בהתייחס לעזה היא להפנות את האצבע לאשמת הפלסטינים ב־7 באוקטובר, וכך לנרמל את הפשעים הישראליים. כך, לנוכח שאלות על עזה, הסיט נשיא ארצות הברית דאז ג'ו ביידן את הדיון אל חמאס כש"הזכיר סרטוני זוועה שאינם קיימים" ו"פלט שקרים ישראליים" על מעשי זוועה שביצעו פלסטינים בישראלים (מעשי הזוועה מפורטים במקור; הניסוחים של מִישְׂרָה בשני המקרים מטעים וכוללים קישורים למקורות שאינם מתייחסים לנכונות השמועות או לקיומן של תמונות זוועה אלא רק למידת המהימנות של ביידן. א"מ). ביידן אינו היחיד, לדברי מִישְׂרָה; גם ראש ממשלת בריטניה קיר סטארמר קבע ש"לישראל 'יש הזכות' למנוע חשמל ומים מהפלסטינים" (המירכאות הבודדות במקור; הן לקוחות מכותרת הסרטון שמִישְׂרָה מפנה אליו, ושאיננה משקפת בצורה מדויקת את תוכן הסרטון) כדי להגן על עצמה מפני חמאס. מנהיגי הדמוקרטיות המערביות אינם לבד, לדברי מִישְׂרָה. הצטרפו אליהם שורה ארוכה של עיתונאים, גופי תקשורת, אנשי רוח, בעלי הון ומוסדות חינוך מערביים ששותפים כולם, אם במעשה ואם במחדל, לנרמול האלימות הישראלית בעזה, לטשטוש אשמתה של ישראל ולהשתקת מבקריה.
בסופו של דבר, מִישְׂרָה מאשים, הממסד המערבי כולו משתתף בעמידה מנגד לנוכח מה שקורה בעזה, והוא עושה זאת בדיוק כמו שעשה זאת במהלך השואה. אולי חמור מכך – הוא ממרק את מצפונו בסיוע לאחרים
בסופו של דבר, מִישְׂרָה מאשים, הממסד המערבי כולו משתתף בעמידה מנגד לנוכח מה שקורה בעזה, והוא עושה זאת בדיוק כמו שעשה זאת במהלך השואה. אולי חמור מכך – הוא ממרק את מצפונו בסיוע לאחרים. "מדוע המערב", מִישְׂרָה שואל, "הדיר באופן בוטה כל כך את הפלסטינים מכלל אלה שיש כלפיהם חובה ואחריות אנושיות" בעודו "מגונן על האוקראינים ומעניק להם מחסה ממתקפה רצחנית?" מנהיגי המערב יכולים היו בקלות לעצור את התמיכה הבלתי־מותנית במשטר הקיצוני בישראל, גם בלי לוותר על הדרישה להביא לדין את מי שביצעו פשעי מלחמה ב־7 באוקטובר. לדברי מִישְׂרָה הם לא עשו זאת מאותה סיבה שלא עשו זאת עד 1945 וגם לא מאז. משום שהסדר העולמי הליברלי המושתת על זכויות אדם לא היה מעולם אלא אשליה.
וכך, לדברי מִישְׂרָה, לרוב המכריע של העדים למתרחש בעזה נותר להגיב כמו צ'סלב מילוש. גם בשלהי 2024, הרחק משדות הקטל של עזה, רבים "מרגישים – ממרחק, אבל מרגישים – שגוררים אותם בין מחזות קמאיים של אומללות, חרדה, זוועה ותשישות". ובמובן זה עזה איננה שונה מהשואה לפניה, ובאופן כללי מטרגדיות אחרות שהמערב אפשר את התרחשותן במאה האחרונה. היא מצטרפת לשורת אירועים ש"ערערו את ההנחה הבסיסית המשותפת למסורות הדתיות ולנאורות החילונית: שהאדם מוסרי מיסודו" ואת המחשבה הנואלת שהסדר העולמי מושתת על עקרונות אלה.
מִישְׂרָה טוען את ההיסטוריה במטען לא־בריא של פשטנות והטעיה. אפשר שהוא צודק ושהשליטים במערב מצדדים בישראל מתוך רדידות מוסרית; אבל אין צורך לטעון שביידן בדה מליבו מעשי זוועה שחמאס ככל הנראה דווקא ביצע
כעת, לדברי מִישְׂרָה, הגיעה עת ההתפכחות. דור שלם של צעירים במערב נכנס לנעליו של מילוש, ולנוכח מה שקורה בעזה ואוזלת ידם של מנהיגיו "נאלץ להתמודד עם מעשי זוועה בתמיכת הדמוקרטיות החזקות והעשירות ביותר בעולם". הסדר העולמי הצודק הוא מיתוס, צעירים אלה מגלים, "והם מבינים שהכול אפשרי, שזיכרון הזוועות מהעבר אינו מבטיח שהן לא יישנו בהווה, ושעקרונות המוסר והדין הבין־לאומי אינם בטוחים כלל". וכך, גם אם "המלחמה תיסוג בסופו של דבר אל העבר, והזמן עשוי לשטח את ערמת הזוועות", החותם המוסרי שהיא תותיר באנושות כולה לא יימחה. "מי שצפה מרחוק בחוסר אונים כיצד הורגים רבבות אנשים ברצועת חוף צרה ומחריבים אותה", מי "שהיה עד גם למחיאות הכפיים של החזקים או לתגובותיהם האדישות" – אלה "יחיו עם פצע פנימי, ושנים לא ימחו את הטראומה שלהם".
מטעם זה, בהיסטוריה של הסדר העולמי והמוסר המערבי עזה היא מקרה חריג שדומה לאירועים היסטוריים כמו מרד גטו ורשה והשואה בכלל. "הרבה קרה בעולם בשנים האחרונות: אסונות טבע, מפולות פיננסיות, טלטלות פוליטיות, מגפה עולמית ומלחמות כיבוש ונקמה". ועם זאת "שום דבר לא הטיל עלינו משא כה בלתי־נסבל של צער, מבוכה וייסורי מצפון. לא הייתה עוד עדות טובה כל כך לחוסר יכולתנו לגלות חמלה ולמחות על עוול, לקוצר הראייה שלנו ולכשל תודעתנו". "שום אסון", מִישְׂרָה מסכם "אינו משתווה לעזה".
פשטנות והטעיה
עד כאן מִישְׂרָה. אפשר שהוא צודק, ואכן אף אסון אינו משתווה לעזה. אפשר אפילו שלמלחמה בעזה, כמו לשואה, תהיה השפעה היסטורית על המצפון הקולקטיבי של האנושות, ואפשר שהיא המסמר האחרון בארון הקבורה של מיתוס המוסריות שהמערב מטפח עוד מימי הנאורות במאה ה־18. בהקשר זה אולי כדאי לציין שמִישְׂרָה – הן בקטע דנן, הן ביתר הספר שלו ובאופן כללי בכתיבתו – עוסק בביקורת על האתוס המודרניסטי המערבי ובקשר שלו לאימפריאליזם ולקולוניאליזם, הכול במסגרת מוסכמות הכתיבה וההנמקה של השיח האינטלקטואלי הביקורתי שהתפתח במערב לאחר 1945 במידה רבה כתגובה לשואה. בתוך מסגרת שיח זו, הטענות שהוא טוען – לגבי השואה, מדינת ישראל ומקומה בסדר העולמי, העקרונות שמניעים או אינם מניעים אותו והאתוס המערבי שהוא גזעני במהותו – אינן חדשות, ונטענו בעבר באופן מבוסס ומשכנע יותר מבחינה אקדמית.
אולם השימוש הסלקטיבי של מִישְׂרָה עצמו במניפולציות משיג עוד משהו: הוא גורם לסיפור שהוא מספר להיראות ברור מאוד, ברור מדי. במובן מסוים, זהו אינו סיפור היסטורי; זהו סיפור מיתולוגי
מִישְׂרָה הוא בסופו של דבר פובליציסט ומחבר רומנים. התרומה שלו לטיעון היא אולי במתן שדרוג רטורי וניסוח קולח יותר לטענות היסטוריוגרפיות ובאריגתן לנרטיב עלילתי ברור וקוהרנטי שיש לו גיבור – האזרח חסר האונים שנפשו מתחבטת לנוכח הזוועה, אם זהו צ'סלב מילוש או בן דמותו פנקג' מִישְׂרָה – ומבנה שמוליך מוורשה לעזה. אבל כדי לטוות עלילה זו, מִישְׂרָה טוען את ההיסטוריה במטען לא־בריא של פשטנות והטעיה. אפשר שהוא צודק ושהשליטים במערב מצדדים בישראל מתוך רדידות מוסרית; אבל אין צורך לטעון שביידן בדה מליבו מעשי זוועה שחמאס ככל הנראה דווקא ביצע. אפשר לקבל את הטענה שלקיר סטארמר לא אכפת מה ישראל עושה בעזה, או שהוא מתעלם ממעשיה בשל שיקולים ריאל־פוליטיים ציניים, אך אין צורך לצטט את דבריו באופן מגמתי כדי לייחס לו בפירוש דברים שלא אמר. את ההטעיה שגלומה בבחירת מילים אלה קל לחשוף, מכיוון שבקטע שפורסם באתר Foreign Policy מצורפות הפניות למקורות, ושם אין כל מה שמִישְׂרָה מייחס לביידן ולסטארמר למשל. בספר המלא, הטענות כלל אינן כוללות הפניות.
מדובר אולי בנוקדנות, אבל כזו שבוודאי איננה זרה למִישְׂרָה. בחלקים מהמובאה מספרו שלא צוטטו, הוא יודע לגלות רגישות טקסטואלית מדהימה והבחנה ביקורתית דקה. את ה־BBC למשל הוא מאשים בכך שהם נוקטים לשון סבילה בתיאור מותו של פלסטיני בעל תסמונת דאון, "באופן שמקשה להבין מי עשה מה למי ובאילו נסיבות", ובמקרה זה מנקה את החיילים הישראלים שגרמו למותו של אותו פלסטיני מאשמת ההרג. במקרה אחר הוא תוקף כלי תקשורת שהנחו להימנע משימוש במונחים כמו "טיהור אתני" או "מחנות פליטים" בסיקור המלחמה, ומאשים אותם ביישור קו עם התכתיבים הישראליים. מטבע הדברים, למִישְׂרָה בוודאי היה קל יותר להבחין בבעייתיות של מניפולציות במידע ובשיח כאשר הן שירתו טיעונים נגדיים. אולם השימוש הסלקטיבי של מִישְׂרָה עצמו במניפולציות משיג עוד משהו: הוא גורם לסיפור שהוא מספר להיראות ברור מאוד, ברור מדי. במובן מסוים, זהו אינו סיפור היסטורי; זהו סיפור מיתולוגי.
גם בנרטיב ובטיעון המסוימים שמִישְׂרָה בוחר, הוא מציג את הדברים באופן פשטני וקוהרנטי מדי, כזה שהמשמעות האידאולוגית שלו ברורה מדי. הנרטיב שלו הוא מיתוס; עלילה שיכולה להיות מעוגנת יותר או פחות בהיסטוריה
הכוונה כאן איננה לקבוע אם מיתוס זה – שמִישְׂרָה מציג בהרחבה בספרו המלא – נכון או לא. מבקרים מכיוון אחד טוענים נגד מִישְׂרָה שהוא אדיש לסבל הפלסטיני ושלמעשה ההתמקדות שלו במפעל הציוני שלאחר השואה ובפרט לאחר מלחמת 1967 נועדה לנרמל את ישראל; בכך, לפי הטענה, הוא מסייע בטשטוש הפשע הקולוניאלי שהוא-הוא ישראל ושאין לו תקנה. אחרים מצביעים על חוסר הדיוק בטענה שג'נוסייד וקולוניאליזם התיישבותי הן תופעות אנדמיות למערב הקולוניאלי הלבן, ומזכירים שבניסיון להרשיע את ישראל ואת המערב במתרחש בעזה, מִישְׂרָה שוכח לעיתים קרובות מדי גם שותפים מינוריים מבין הפלסטינים.
הנקודה היא שגם בנרטיב ובטיעון המסוימים שמִישְׂרָה בוחר, הוא מציג את הדברים באופן פשטני וקוהרנטי מדי, כזה שהמשמעות האידאולוגית שלו ברורה מדי. הנרטיב שלו הוא מיתוס; עלילה שיכולה להיות מעוגנת יותר או פחות בהיסטוריה, אולם חשיבותה האמיתית טמונה בביסוס של אתוס, דרך חיים או השקפת עולם כוללנית. הוא עושה זאת בכישרונו הספרותי, אולם גם ברטוריקה בעייתית, שלעיתים מתעלמת ממורכבויות ולעיתים מעלימה אותן על ידי מניפולציות רטוריות בוטות ומטעות. כאשר בוחרים אם לאמץ את העמדה שהוא מציע בספרו החדש או לא, מוטב להביא בחשבון גם את העובדות הללו.
—————————————————
איתי מלאך כותב בפרויקט אופק – מיזם משותף למכון ון ליר, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם בנצרת